בעבודה על קטלוג הארכיונים, לא כל האוספים שווים.
יש ארכיון של אדם ששמר את כל מסמכיו בתיקים מסודרים לאורך כל חייו, וכל שנותר הוא רק לרשום אותם במערכת. יש ארכיון שסודר אחרי מותו בידי המשפחה, ואז, גם אם ישנן בעיות באותו סידור, קיימת נקודת פתיחה. וכמובן, יש את הארכיונים המפוזרים להחריד, אלו שכל דף יכול לעמוד בפני עצמו או חלק מקבוצה לא ברורה, שרק בקושי ניתן לכפות עליהם סדר.
המקרה האחרון הוא המקרה של ארכיון משה צינוביץ. אחת מהסיבות לפזרנות הארכיון הוא, כנראה, צינוביץ עצמו, אדם בעל ידע אנציקלופדי על הקהילות היהודיות במזרח אירופה ורבניהן, אשר מילא כל דף כמעט עד אפס מקום. במו ידיו, הוא שימר את סיפורם של עשרות אישים וקהילות מעולמם של הנספים בשואה.
כדי להבין איך, מוטב להסביר את הרקע שלו.
משה אריה צינוביץ נולד בידוובנה בפסח תרס"ז (1907). כמו רבים באותה התקופה, הוא חי על התפר בין הציונות הדתית לחרדים המתנגדים – הוא למד בחדר מתוקן ו"תחכמוני" המזוהים עם הציונות הדתית, ולמד אחר כך בישיבות החשובות לומז'ה ומיר. טכנית, היה אסור לו לעסוק בציונות באותן ישיבות, אך עדיין פעל בהן בסתר, ומאוחר יותר השתתף בקונגרס הציוני הי"ד והיה אחראי לפתיחת כמה סניפים של תנועת המזרחי בגרמניה.
כבר בשנים הללו הוא החל לפרסם מאמרים על נושאים תורניים והיסטוריים, בעיקר בעיתון הוילנאי "דאס ווארט". העיתון לא תמיד ראה את סגנונו בעין טובה, גם בגלל נטייתו לכתוב יידיש יותר "גרמנית" לעומת השפה המדוברת, וגם כי לא תמיד הוא כתב על אנשים שהעיתון ראה כלגיטימיים. "אין אנו מטפלים במשומדים", כתב לו העורך אחרי שהחליט לגנוז אחד ממאמריו, כנראה על אישיות שאינה דתית מספיק לטעמם.
מעט אחרי שהגיע ארצה ב-1933, אחרי ניסיון קצר בחקלאות נהפך למורה במקביל להמשך פעילותו הספרותית. הוא החל לפרסם מסות היסטוריות בעיתונים דתיים שונים דוגמת שערים, ההד, היסוד והחשוב מכל – "הצפה", שהיה לבית העיקרי של מאמריו.
לעתים היה מדובר במאמר קצר הכולל את הביוגרפיה של רב חשוב, לעתים על מנהג מסוים והתפתחותו בקהילות או בישיבות ליטא והארצות השכנות לה, ולפעמים היו אלו טורים בהמשכים, שיכלו להתפרסם גם לאורך חודשים, על תולדותיה של קהילה ספציפית. לרוב הוא פרסם בשמו, אבל בכמה מקרים הוא גם השתמש בשם העט "המציץ" ולזמן מה גם בשם "משה יוסיפון", מתוך ניסיון עברות אותו נטש לבסוף, על פי שמו של ספר ההיסטוריה הימיביניימי "ספר יוסיפון".
הוא התעניין בעיקר בישיבת מיר בה למד, ובישיבת וולוז'ין, עליהן לבסוף פרסם שני ספרים.
בדיקה שטחית בקטלוג הספרייה תגלה שאלו שני הספרים היחידים בו הוא רשום כמחבר, להוציא הספר "אישים וקהילות" שיצא אחרי מותו ומאגד מבחר ממאמריו הרבים על נושאים אלו. אבל אין אלו כל הספרים שכתב.
אחרי השואה, קהילות רבות החלו לפרסם ספרי זיכרון ליישובים היהודיים שחרבו אחרי השואה, ספרים אשר כללו לרוב את תולדות הקהילה, סיפורים על חיי אישים בולטים ופרקים על אלמנטים חשובים אחרים שהיה חשוב לשורדים לציין. כמומחה לקהילות מזרח אירופה וכותב מוכר עקב מאמריו בעיתונים, רבים מבני הקהילות הללו ביקשו את עזרתו במציאת מידע וכתיבת הספרים. כתוצאה מכך, משה צינוביץ כתב לא רק עשרות מאמרים וביוגרפיות לספרי הזיכרון הללו, אלא לעתים ביצע את עבודת הצללים של העריכה והכתיבה שלהן ככלל. הוא עצמו מעיד ש"פרסמתי מחקרים ורשימות… בחמישים ספרי זכרון בערך בלשון המעטה כגון בספרי הזכרון דקהלות איביה, אוסטרולוקה, אוגוסטוב, איישישוק, אמדור…" לא אביא כאן את כל הרשימה האלפביתית, כי היא גוזלת כמעט את כל הדף עליה היא נכתבה. אציין רק שלעתים צינוביץ רשם על ספר קהילה שרק חלק מהדברים שכתב יוחסו לו רשמית, ולעתים העורכים פשוט שכחו להזכיר את שמו במפורש עקב האופן בו ערכו את הפרקים.
הידע העצום של צינוביץ התבסס על כל ידיעה בעיתון, כל אזכור ביוגרפי או ביבליוגרפי, כל הסכמה וכל ידיעה אחרת בה נתקל, ושמייד רשם לו על אחד מדפיו או מחברותיו. עד פטירתו הוא השתמש ביומניו לא כדי לרשום את לוחות זמניו, אלא כדי לרשום מידע שמצא. הדפים מולאו עד אפס מקום, על פי סדר שכנראה היה חרוט בזיכרונו עת עבד על מסותיו. הוא כתב לעצמו קורות חיים של מאות רבנים ואישים חשובים, כשלרבים מהם מעולם לא הספיק לפרסם מאמר.
קשה להגיד מה הסיבה שחלקם לא פורסמו. ב-1951 העיד שיש לו שלושה ספרים בכתב יד, "תולדות ישיבות ליטה", "קהילות ואישים באירופה" ו"לתולדות החינוך התורני בארץ", וכן קיווה לערוך פרויקט אנציקלופדי על קהילות אירופה שנחרבו תחת השם "דבר בעתו – עם חורבן קבוצי ישראל בארצות אירופה". הוא פרסם כמה מסות עם שמות או נושאים דומים, אבל אין כתב יד שלם עם כותרות כאלו בארכיונו.
ספר מיר היה אמור להיות ההתחלה של סדרת ספרים על קהילות ליטא, אבל צינוביץ מעולם לא הוציא לו המשכים. בשנים אחרות הוא דיבר גם על כתיבת "פנקס ישיבות", "חילופי משמרות" על התפתחות הקהילה היהודית בגרמניה, ספר נהגים ומנהגים, חידון תלמודי, קובץ נאומים והדרכות ו"תלמידי ישיבות בין מלחמה למלחמה", על תלמידי החכמים הליטאים בין מלחמות העולם. אף אחד מהספרים הללו לא יצא, וגם קשה לזהות את כתבי היד שבארכיון כמקושרים ישירות אליהם. ובכל זאת, מרבית המידע נמצא שם – בין אם בטיוטות גולמיות, במחברות, או בדפים אשר מוינו לפי נושאים כלליים.
אני נוטה להאמין שהוא אסף את כל המידע, אך לא הספיק לערוך אותו כרצונו, כי תמיד היה צריך את המידע לאחרים, לצורך הקהילות אשר היו צריכות את יכולתו כדי לכתוב את הידע שלו בספרי זיכרונותיהם.
הארכיון של משה צינוביץ מקוטלג. בנימה אישית, הוא היה מאוד מתסכל ודרש ממני למפות, ולו חלקית, את עבודתו הספרותית. ספרתי יותר מ-700 מאמרים אשר פורסמו בעשרות ספרים ועיתונים, והם לא מתקרבים לכמות המידע אותו אסף ברשימותיו. כולי תקווה שעל אף אי-הסדר בו כתב צינוביץ, אחרים יוכלו להסתכל בכתביו, לנבור בהם ולמצוא את המידע היקר מפז אותו שמר שלא הספיק לצאת לאור.
