מחזיק המפתחות שהכינה ענבר הימן כמתנה לשותפתה למעונות במכללה, נעמי גולדשטיין, כלל אלמנטים סטנדרטיים, כמו שרשרת המשלבת מתכת וחוט. בקצה השרשרת ישנו כפתור פלסטיק בצבע ירוק-ליים, שככל הנראה הימן לחצה עליו מאות פעמים כדי ליצור בעזרתו אמנות. זו הייתה פייה ממיכל ספריי צבע, הכלי המועדף בעבודתה. הימן השתמשה בספריי צבע כדי לעטר פריטים שמצאה, כמו חלקי צעצועים שנזרקו, ולאחר מכן מיחזרה אותם ליצירות אמנות שמכרה – מסגרות לתמונות, עגילים או מחזיקי מפתחות.
הימן השתמשה במיכלי ספריי צבע גם בצורה קונבנציונלית יותר, אם אפשר להשתמש בתואר כזה בהקשר של אמנות גרפיטי. הז'אנר משך את הימן משום שכפי שסיפרה לקרוביה ולחבריה, הוא נגיש לכולם בחוץ, במרחב הציבורי, ולא רק למי שמשלם כדי להיכנס למוזיאון.
"היא גם התרגשה מהסיכון שביצירת גרפיטי על רכוש ציבורי," אמרה גולדשטיין. "היא אהבה שבגרפיטי אפשר להיות מוערך ואנונימי בו זמנית."
הימן כינתה את עצמה "השאלה הורודה" (Pink Question) בשל צבעה האהוב וסקרנותה — כינוי שקיצרה ל"Pink" (ורודה). בשם זה היא נצרבה בתודעה והפכה מוכרת. הימן בת ה27 נחטפה על ידי אנשי חמאס במהלך המתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר 2023, בפסטיבל נובה שהתקיים בקיבוץ רעים. לאחר מכן נרצחה בידי המחבלים, שעדיין מחזיקים את גופתה בשבי.
קרוביה של הימן ממשיכים לפעול בישראל ומחוצה לה להשבת גופתה. המאמצים שלהם כוללים את הפצת הבשורה והמסר בדרך שהיא כנראה הייתה מעריכה. "Free Pink" (שחררו את הורודה), הוא המסר שנכתב בגרפיטי באנגלית — על סלעים לצד מסילות הרכבת בצפון הארץ, על קיר כביש מהיר, באותיות באנגלית ובעברית, בכביש 471, לא רחוק מבית הוריה של הימן בפתח תקווה. גם בין כניסות לחנויות ברחוב העצמאות העמוס בחיפה מופיע מסר שנראה כי נכתב על ידי חבריה לספסל הלימודים במכללת ויצו לעיצוב וחינוך: "RIP Pink: Rest in Paint" (נוחי בשלום ורודה: נוחי בצבע). והמסר מופיע במקומות רבים נוספים.
האמנות, במידה מסוימת, היא זו שהביאה את הימן לפסטיבל הגורלי. היא הביאה איתה לפסטיבל לפחות שלושה מציוריה כדי לנסות למכור אותם שם. גולדשטיין ואמה של הימן, יפעת, לא יודעות אם הצליחה בכך או אם היצירות שלה שרדו את הטבח. הימן גם נמשכה לפסטיבל הנובה בגלל המוזיקה, הריקודים — וההזדמנות לעזור. היא נשכרה לעבוד שם כ"הלפרית" (עוזרת): מי שמסייעת לאנשים במסיבה ששתו, עישנו או שאפו יותר מדי.
"היא אהבה אנשים ללא שיפוטיות. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים. היא עזרה לאנשים," מספרת יפעת. הימן פעם עזרה להרגיע חברה שהיתה במצב אובדני ושקלה לפגוע בעצמה. בזמן שלמדה בויצו, היא התנדבה בבית ספר תיכון בחיפה והעבירה סדנאות לאמנות גרפיטי וכתיבה יצירתית. במהלך שירותה הצבאי, הימן ארגנה ערב שירה עם מיקרופון פתוח לנוער בירושלים; שם היא וגולדשטיין נפגשו לראשונה.
"ענבר פשוט חיה את האמנות כל יום," אמרה גולדשטיין.
יעל ברנע-גבעוני, מרצה של הימן במכללת ויצו התרשמה מאוד מפרויקט הגמר שלה בשנה השנייה ללימודיה. המטלה דרשה לספר סיפור בחמישה חלקים בתלת-ממד. הימן יצרה משפחה בת חמישה אנשים מפחיות צבע ספריי, כפתורים וחומרים נוספים. היא השתמשה בצבעים עזים לגופם ובעזרת חתכים ייחודיים ממתכת יצרה שיניים, כדי לתת מאפיינים מובהקים ל"שבט" המשפחתי שיצרה, אותם כינתה ברנע-גבעוני "מפלצות נחמדות". "הפרויקט ביטא את הדמיון והפראיות של ענבר", אמרה. "היא לא הייתה טיפוס שמרני. היא הייתה נועזת".
יפעת, אמה של הימן, זוכרת שבתה החלה ליצור גרפיטי עם חברים כשהייתה בערך בת 15. כמה שנים לאחר מכן, היא ציירה סימן שאלה ורוד ליד קיר הבית. גם בחיפה, היא הייתה יוצרת גרפיטי בשעות הקטנות של הלילה, לבדה או עם מישהו שהגיע כדי "לשמור" ולבדוק שהשטח פנוי. "זה היה סוג של מרד, כמובן", אומרת יפעת.
הימן הכינה את עצמה לקריירה בעיצוב ומיתוג אמנותי, למשל עבור חברות היי-טק, מספרת יפעת. הימן ובן זוגה, שגם למד איתה במכללת ויצו, נועם אלון, תכננו לפתוח יחד סטודיו לאמנות. הם גם דיברו על חתונה. בעקבות הרצח של הימן, אלון נשר מהלימודים ונסע לטייל בחו"ל.
יפעת מתגעגעת לשיחות העמוקות שלה עם ענבר. הן היו הולכות יחד לשתות קפה, מניחות בצד את הטלפונים ו"פשוט יושבות ומדברות, פותחות את הלב", יפעת מספרת. "היא לא הייתה רק הבת שלי. היא הייתה חברה שלי. היא סיפרה לי את הסודות שלה ולפעמים גם אני גיליתי לה את שלי. זה לא משהו שאני לוקחת מובן מאליו. היינו מדברות על הכל".
יפעת לא ידעה הרבה על האמנות של בתה עד לאחר מותה של הימן, כאשר חברים ללימודים בויצו הביאו את ציוריה ויצירותיה מחיפה. חלק מהעבודות שלה הוצגו מאז ברחבי ישראל ואפילו באו"ם. כמה סטודנטים בויצו — וגם באוניברסיטת אריאל ובאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל — הקדישו את פרויקטי הגמר שלהם לזכרה של הימן.
"זה מעלה אותה למודעות ומחזיר את האור שלה," אמרה יפעת. "זה מחזק אותי."
***
