הפייטן והזמר ג'ו עמר מעולם לא התבייש או הסתיר את ההצלחה שחווה בארץ. בתור עולה חדש ממרוקו, שהספיק להוציא עשרה תקליטים בארץ מולדתו, גילה עמר את הצמא של בני עדתו בישראל למוזיקה שהכירו בבית. עם השמועות על הגעתו ארצה, חיפשו רבים מהם את הזמר ומצאו אותו בגבעת וושינגטון, עובר השתלמות בהוראה.
במרוקו
בעידוד חבריו ומכריו הגיע באחד מהימים ירושלימה, התייצב באולפני קול ישראל ודרש לפגוש את מנהל שידורי הרדיו. שם קיבל את ההזדמנות האמנותית הראשונה שלו בארץ, הוא אמנם לא "הורשה" לשיר במרוקאית, אך ניתנה לו האפשרות לשיר את שיר עברי שחיבר "ישמח משה". ההזמנות להופעות נוספות לא איחרו לבוא.
במבט לאחור הכתיר עמר את עצמו בתור "המפונק שבזמרים" (כך סיפר בריאיון ליואב גינאי בערוץ 1). אך גם ההצלחה העצומה לה זכה בארץ לא גרמה לו להפנות עורף לבני עדתו. הוא בחר לנצל את הבמה שקיבל כדי להשמיע את קולם וזעקתם. על כן, נחשב ג'ו עמר בצדק ל"זמר המחאה המזרחי הראשון" בתולדות ישראל.
לבד באיראן? ג'ו עמר בימים שלווים יותר
הלכתי ללשכת עבודה
יחד עם "שיר השיכור" ו"ברצלונה" נחשב השיר "הלכתי ללשכת עבודה" לגדול הלהיטים של עמר. באוטוביוגרפיה שחיבר, הנקראת "אני ושירי", מספר עמר כי בשנים הראשונות שלו בארץ חילק את זמנו בין עבודתו כמורה ובין ההופעות וההקלטות הרבות אליהם הוזמן. רבים מבני עדתו לא זכו לאותו מזל והתקשו להתפרנס בארץ.
מתוך 160 עמודי ספרו האוטוביוגרפי "אני ושירי" מצא לנכון עמר להקדיש אך מילים ספורות למה שהיינו מכנים היום "דברי מחאה". מתוך צניעות כנה ואהבה לעמו ולמדינתו המאמצת סיפר בעקיפין על נסיבות כתיבת השיר "הלכתי ללשכת העבודה". וכך כתב:
"זכורני הופעה נוספת אחת באולם "הבימה" בזמן בחירות. ישבתי לצידו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון ז"ל. הקהל צעקו לעברו: "לחם, עבודה!" ולעברי צעקו: "לשכת עבודה". הם התכוונו לשיר שחיברתי בזמן מאורעות ואדי-סאליב שבחיפה. הפער החברתי היה עמוק, והאפליה העדתית העמוקה איימה לפלג את העם."
ממרחק השנים אפשר עמר לעצמו לבחון את האירועים מחדש:
"ההשקפה שלי היום לגבי אותן שנים איננה יבבנית או בכיינית. אני יודע שגם עולים מבני עדות אחרות ומזרח אירופה סבלו ולא קיבלו תנאים טובים מאחיי המרוקאים.
באופן אישי לא יכולתי להתלונן על קיפוח: שיריי הפכו נכס צאן ברזל בכל בית; אבל אין לי ספק כי לא ניתנה הזדמנות שווה ליוצאי מרוקו. שיגורם לעיירות הפיתוח ולמושבים, בהם לא היתה תמיד רמה חינוכית גבוהה, הביאו לאותה נחשלות וצעידה לאחור".
(עמ" 43 בספרו של עמר)
ג'ו עמר ופמלייתו בפעם הראשונה בניו יורק
גם לשאלה "מה מקומה של המוזיקה המזרחית בתרבות הישראלית" סיפק עמר תשובה לא מתחמקת בספרו:
"כשאני מביט לאחור, אני רואה את ההבדל העצום שחל בשירה ובמוסיקה המסוימת הנקראת היום "מוסיקה מזרחית". כשבאתי למרוקו עם המטען הפיוטי שלי, לא ידעתי בכלל מהי "מוסיקה מזרחית" ומהי מייצגת; אך לאט-לאט התוודעתי ליתר העדות, ורק אז הבנתי שאין זאת אלא שירה ערבית ש"מולבשת" על מילים עבריות, ואותן שרו ב"בקשות" או בשמחות של היהודים יוצאי ארצות ערב – להוציא את ארצות המגרב כמו מרוקו ואלג"יריה."
הוא טען שהיו סיבות ענייניות לקשיי עלייתה של המוסיקה המזרחית במדינת היהודים:
"מפאת היותה בנויה על רבע טון, לא נקלטה מוסיקה זו בקרב בעלי האוזן האירופית, ומכאן הנתק המוחלט שקיים בין העדה האשכנזית לבין מוסיקה זו.
כשבאתי לארץ עם סגנון אחר – נקי מרבע טון ועם קול וסלסול מיוחדים – התקבל כבר שירי הראשון בציבור – אף שהיה בעל אופי דתי.
אט-אט העזו גם אחרים – במיוחד מבין התימנים – לצאת למרחב עם שירים בעלי מנגינות הודיות, טורקיות יווניות ועוד."
ג'ו עמר בהופעה
מעבר לסיבות הענייניות שציין, היו ללא ספק גם תגובות קשות יותר:"תחילה זלזלו במוסיקה המזרחית, ביוצריה ובביצועיה הפשוטים ביותר, ולכן יצא לה שם של "שירי התחנה המרכזית"; אך עם הזמן קמו זמרים בעלי שם, ואלה הטביעו את חותמם על שירים, שלא נס לחם על היום".
ומבלי לשכוח לפרגן ליוצרות והיוצרים בני זמנו הוסיף:
"אזכיר את המלחין המוכשר ובעל הנשמה אביהו מדינה, שהלחין כמה שירים למצעד הפזמונים המזרחי. בין להיטיו: "הפרח בגני", "משבחי ירושלים", "אל תשליכני לעת זקנה". עמו צמחו הזמר זוהר ארגוב ע"ה (עליו השלום), אייל גולן, זהבה בן ושרית חדד. המצליחים לא פחות. תמלילנים רבים ממוצא אשכנזי "נרתמו לעגלה מצליחה זו", וכתבו לה מלים יפות – למשל אהוד מנור ועמוס אטינגר".
(עמ" 110 בספרו של עמר)
התמונות בכתבה הן באדיבות בנו של ג'ו עמר, דוד עמר.האזינו לשירים של ג'ו עמר באתר הספרייה הלאומית"
