במרכז כיכר קמפו די פיורי שברומא, עומד פסל גבוה של דמות אפלה למראה; רכונה קדימה, מבטה קודר והברדס לראשה מטיל צל על פניה. זוהי דמותו של ג'ורדנו ברונו – נזיר מרדן אשר קורות-חייו מספקים לנו הצצה נדירה למאבקי הכוח בכנסייה הקתולית של המאה ה-16.
עם פרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, גברה הצנזורה על התכנים אליהם נחשפה כלל האוכלוסייה ובהם עסקו אנשי הדת, המדע והתרבות. במסגרת רדיפות האינקוויזיציה, רבים הוכרזו ככופרים. אנשים שאיימו על הסדר הקיים נרדפו, הוזהרו, נענשו ואפילו הוצאו להורג. כך היה גם במקרה של הנזיר הדומיניקני, ג'ורדנו ברונו, ששילם בחייו על דעותיו ועל כתביו.
עותק נדיר בכתב-יד של ספרו"De L'infinito Universo e Mondi" ("על היקום האינסופי והעולמות"), בו כתב ברונו את הטיעונים שעלו לו בחייו, נמצא כאן אצלנו בספרייה הלאומית בירושלים!
סביר שהספר הועתק בכתב יד משום שלא ניתן היה להדפיס אותו; כמו ספרים רבים באותה תקופה, גם ספר זה נכנס ל-'אינדקס הספרים האסורים' – משמע הדבר שלא ניתן היה ללמד את תכניו שנחשבו אסורים ובלתי חוקיים מבחינת הכנסייה הקתולית. מי שהיה מפיץ את הספר היה מסתכן במוות.
כותרתו של כתב היד "De L'infinito universo et mondi" של ג'ורדנו ברונו. לחצו על התמונה לצפייה בפריט המקוון
סיפורו של ברונו הוא אחד הסיפורים המעניינים והמכוננים של העת החדשה המוקדמת, ומתחיל בהולדתו ב-1548 בדרום איטליה, בשם פיליפו ברונו. בשנת 1565 הפך לנזיר דומיניקני ועם כניסתו למנזר סן דומניקו מג'ורה, ניתן לו השם ג'ורדנו, על שם נהר הירדן הזורם תמיד – כמו מחשבותיו. בשנת 1572 הוסמך ברונו לכמורה.
ברונו התעניין בפילוסופיה וזיכרון, ואפילו כתב ספרים על שימוש בקיצורים לשיפור הזיכרון; הוא עצמו ניחן בזיכרון פנומנלי ונחשב לגאון. הוא הושפע מרעיונותיו של אפלטון, שספריו התגלו מחדש באותה התקופה, ומהמודל ההליוצנטרי של קופרניקוס לפיו כוכבי הלכת נעים סביב השמש. גישה זו הוקצתה באותה תקופה מפאת הצנזורה על כל דבר שנגד את עמדת הכנסייה הקתולית, מה שהביא לרדיפתו של ברונו. בשנת 1576 ברח מנאפולי מפני האינקוויזיציה ועבר לרומא. לאחר -מכן המשיך במנוסתו אל מחוץ לאיטליה.
בשנת 1584, פרסם כמה מכתביו החשובים, בהם "על היקום האינסופי והעולמות" – אותו ספר שאנחנו מחזיקים כאן בספרייה.
בספר זה כתב ברונו שהכוכבים הנראים בשמים הם שמשות ושהיקום הוא אינסופי ומכיל עולמות רבים. הוא גם טען שיש עוד יצורים תבוניים ביקום מלבד בני האדם! ברונו לעג לדת והציג את מעשי הנסים המתוארים בכתבי הקודש כטריקים תיאטרליים. גישה זו רק הוסיפה לעוינות הכנסייה כלפיו.
באותה תקופה מת האפיפיור השמרן, סיקסטוס החמישי, וברונו תיאר לעצמו שכוחה של האינקוויזיציה ירד בשל כך. הוא חזר לאיטליה ולימד זמן מה בפדובה, אך כעבור כשנה נמסרה משרתו לגלילאו גליליי. ברונו עבר לוונציה ובמשך זמן מה לימד אציל עשיר טכניקות לשיפור הזיכרון. האציל, שהתאכזב ללמוד ממנו את מערכת הקיצורים שפיתח במקום שיטות קסם, הסגיר אותו לידי האינקוויזיציה.
תחריט של אחד העזרים לשיפור הזיכרון שפיתח ג'ורדנו ברונו
ברונו נכלא במשך שש שנים לפני שנשפט. הוא ניסה לקבל מחילה מהאפיפיור קלמנס השמיני בתמורה להכחשה חלקית של טענותיו. במשפט, האינקוויזטורים תבעו הכחשה מלאה. ברונו סירב – מצב מסוכן להיות בו באיטליה של המאה ה-16.
חקירתו החלה בשנת 1593 והמשפט התרחש בשנת 1600: משך התהליך הארוך נבע מהעובדה כי ג'ורדנו ברונו לא מוכן היה להודות שהגנתו על עמדותיו היא כפירה ומשום שלא חזר בו.
במהלך התהליך, חברי האינקוויזיציה ניתחו את אחת מההצהרות בספר של ברונו, בה הוא הציג שמונה טענות שנבחנו ככפירה. ברונו הודה כי שש מטענותיו הן אכן כפירות, בעוד שבשתי הטענות הנותרות עמדתו לא הייתה ברורה. הודאה מלאה בהיותן של שמונה טענותיו ככפירות הייתה ככל הנראה מונעת את העונש שהוטל עליו, אך בסופו של דבר העדיף ברונו להתעקש על כך שהוא לא רואה את שתי העמדות האחרות ככפירה ולהתמודד עם ההשלכות.
ברונו הוכרז כופר והועלה על המוקד ב-17 בפברואר 1600 בכיכר קמפו די פיורי שברומא. לפני מותו, הוא פנה לחשמנים שגזרו עליו מוות ואמר: "אתם צריכים לחוש בבטאכם את גזר הדין הזה פחד רב יותר משצריך אני לחוש בשומעי אותו".
ספק אם היה מאמין שביום מן הימים ישקיף פסל בדמותו על אותה הכיכר בה הוצא להורג.
תייר המסייר לפני כמאה שנה בארץ ישראל ובשכנותיה, ומזיע תחת שמש המזרח הקופחת, חפץ להתרענן ברחצה. אך מה יעשה? כיצד ימצא בית מרחצאות ראוי?
מי שנחלץ לעזרתו של התייר המתאפק, הוא חוקר ארץ ישראל ישעיהו פרס (1955-1874), שבשנת 1921 פרסם את ספר המסעות בארץ ישראל וסוריה הדרומית הנחשב אחד מספרי המסעות המודרניים הראשונים בעברית. בתוך הספר, יוכל התייר לגלות שורה של המלצות בתחומים רבים – ובהן – גם המלצות בתחום ההיגיינה.
לצערו של התייר, מתברר כי בירושלים הוא יצטרך להסתפק ב"אמבטאות די נקיות" בבתי הורנשטיין, אשר מיקומם מסומן במפת ירושלים הנלווית לספר.
ההתייחסות לאמבטאות בספר המסעות של ישעיהו פרסמיקום בתי המרחץ במפת ירושלים שצורפה לספר המסעות
ואם אותו תייר לא מסתפק רק ב"אמבטאות די נקיות"?
הוא יוכל להתנחם בעובדה, שאם ימשיך את טיולו צפונה עד דמשק – יוכל להנות שם מ"בתי המרחץ התורכים… המפורסמים בכל ארץ הקדם בגלל יפים והדרם".
מבית החנוך לנערים מושחתים ועד שכונת הפחים
בקטע הנ"ל של המפה מסומן גם "בית העם" ששכן בפינת רח' פראג ורח' שטראוס בזכרון משה, שכונה בה שימש ישעיהו פרס כיו"ר הועד ורחוב בה נקרא על שמו עוד בחייו.
ישעיהו פרס, גיאוגרף ופעיל ציבורי, בעיקר בתחומי החינוך, היה מלומד רב פעלים, ואף חבר ועדת בית הספרים "מדרש אברבנאל" (ממנו צמחה הספרייה הלאומית).
עוד נקודה מעניינת במפה היא "בית חנוך לנערים מושחתים" המתייחס לבנין הנמצא ברח' עובדיה 24 בשכונת כרם אברהם (בסמוך למתחם שנלר – בית היתומים הסורי).
הבנין נבנה בשנת 1855 על ידי הקונסול הבריטי ג'יימס פין כחלק ממפעל "המטעים התעשייתיים" שלו שנועדו לספק תעסוקה ליהודי העיר. זוטא וסוקניק מציינים בספרם כי בראשית תקופת המנדט שימש הבית "בית אסורים לילדים פושעים" (מתוך: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 96-93).
בספר גם מוגש תאור מילולי של מסלול דרך רחוב יפו, "נפנה שמאלה ברחוב… הקונסולים. אחרי 50 פסיעה נעבור על פני בית החולים של חברת המסיתים האנגלית…" רחוב הקונסולים הינו רחוב הנביאים; חברת המסיתים הינה מייסדי בית החולים של המיסיון האנגלי בו נעשתה פעילות מיסיונרית ולכן רגשות ההתנגדות של היהודים לפעילותו.
זהוהבניין המפואר בצורת חצי עיגול שנבנה ביוזמת החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים (1896) – כיום פועל במבנה בית הספר הבינלאומי האנגליקני. ליד כנסית החבשים ניתן לראות את בית הספרים מדרש אברבנאל [=הספרייה הלאומית בראשיתה].
ומהי שכונת "בתי עניים שבת צדק" באזור נחלאות?
"בתי עניים" על שום היהודים מעוטי האמצעים שפלשו בזמנו לשטחים המיועדים להקמת שכונת ימין משה וכאשר פונו משם, יושבו, בעיקר הספרדים מתוכם, בשכונת שבת צדק (1892). שבת צדק הינה שכונת הפחים המוזכרת בשיר פרי עטו של יוסי בנאי בין זכרון יוסף לשכונת הפחים:
"אני כמו עץ שתול, שורשי נחים בין זכרון יוסף לשכונת הפחים"
הפחים על שום הפחים והארגזים מהם לוקטו קירות ותקרות המבנים הדלים בשכונה. אף השם הערבי "חראת אל טאנאק" מתייחס לחומר ממנו נבנו הצריפים.
בתי עזרת נדחים – הינם בתי שכונת התימנים בסילואן. השכונה יושבה ב-1885 ביוזמתו של ישראל דב פרומקין, מייסד עתון החבצלת, איש ציבור, מקים חברת 'עזרת נדחים' שחפץ לסייע לבני תימן לייסד התיישבות בגוון חקלאי גם כדי לספק בעבורם אלטרנטיבה להצעות התמיכה הכלכלית של המיסיון נוכח עוניים ודלותם. היישוב התימני בסילואן התקיים עד 1936.
במורדות הר ציון ניתן לראות את בית הקברות היהודי סמבוסקי ששימש לקבורת עניים וגלמודים, ותיעוד על פעילותו קיים מן המאה ה-19 ועד 1945.
בית המופתי חאג' אמין אל חוסייני בשיח' ג'ראח מסומן בצד שכונה יהודית ושכונה מוסלמית.
על המפה נמצא ציון גם לבתי שכונת ניסן בק בסמוך לשער שכם ולגן הקבר "קבר ישו עפ"י גורדון".
בתחילת המדריך מוצע מסלול טיול בן 21 יום, המשלב אתרים מסורתיים עם מוסדות שחידש היישוב בארץ ישראל:
מעניין לראות כי התכנית כוללת ביום השני סיור בקבר רחל ובבית לחם, ביום השלישי בבצלאל ובמגרש האוניברסיטה העברית, ובחמשת הימים האחרונים נסיעה לדמשק, בעל בק, וביירות. בכל עיר מספק פרס המלצות שימושיות בתחומים רבים: בתי מלון, מורי דרך, עגלות, בתי כנסת, בנקים, בתי דאר וטלגרף ועוד.
שופינג בדמשק
כאשר פורסם הספר, ארץ ישראל והמדינות השכנות היו מרחב אחד בו ניתן היה לטייל ולבקר באופן חופשי. מובן לכן מדוע פרק ארוך מוקדש לערי סוריה ולבנון של היום: לגבי דמשק, באשר למלונות, מזכיר המדריך את "מלון ירושלם, העומד במדרגה נמוכה" ומלבדו אין בתי מלון נוספים המיועדים מלכתחילה ליהודים.
נושא שמעניין את התייר העברי אז, כמו היום, הינו קניות. חמישה עמודים מוקדשים לתאור שווקי דמשק. הנה חלק מן התיאור המתייחס אל שוק היוונים:
"הסוחרים מציעים פה לפני התייר כל מיני חפצים: כלי נשק, שריונים, בגדים, מטפחות, שטיחים, עתיקות, מטבעות, אבנים טובות, מקטרות, תיקים לטבק וכו' וכו'. הם דורשים הרבה ולוקחים מעט, לפעמים מוכרים הם את החפץ בחלק החמישי מכפי המחיר ששתו עליו לכתחילה".
פרס ממשיך ומתאר בפירוט רב כל סוג סחורה המוצע בשווקים ואף את אווירת השוק, מראות מעניינים בפינותיו השונות וכך מצייר לקורא תמונה חיה ותוססת.
רובע היהודים בדמשק מתואר אף הוא במדריכו של פרס במלים "… הוא אחד ממושבות היהודים היותר עתיקים בתבל, כי מעולם לא בטל ישוב יהודי בדמשק…"
פרס שם דגש מיוחד על נוחות התייר היהודי, ובין בתי המלון בבירות מוזכר כי "מלון רבינוביץ הוא בית ממדרגה שלישית, בו אפשר להשיג מאכל כשר". לגבי הקהילה היהודית בעיר כתוב כי היא "מונה 3500 נפש, כלם ספרדים-סורים מלבד אי-אלו אשכנזים… הכי"ח מחזיקה פה בבית ספר לנערים ובית ספר לנערות עם גן ילדים ולועד החנוך גן ילדים. בתי התפלה נמצאים ברובע היהודים".
ולקינוח: עכברי פרעה
את ספרו חותם פרס ברשימת שמות החיות והעופות הצמחים והדוממים המלים המחודשות בעברית, גרמנית, אנגלית והשם המדעי, וכן במפתחות מפורטים למפות.
בין פריטי הרשימה אשר פרס החשיבה כרלוונטית לתייר, נוכל למצוא גם מספר חיות מעניינות. לצערנו, לא כולן נפוצות במקומותינו כיום כפי שהיו לפני מאה שנה. בין השמות שציין פרס נמצא את האוגר הננס, חתול הביצה, המרמיטה, הנמנמן, עכבר פרעה [= נמיה מצויה] וכמובן העכבר הקיפודי.
ונחתום בתקווה שהמזרח התיכון יחזור להיות אזור פתוח לטיולים ללא גבולות, שהשלום ישרה באזורנו, ואולי תצא מהדורה מחודשת של המדריך לתייר היוצא מישראל, עם המלצות לסיורי שווקים ואטרקציות למשפחה סביב ביירות ודמשק.
מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת באופן מפתיע מן השירים העבריים כמעט לגמרי, אבל המילים חלחלו למספר שירים. המוזיקולוגית ענת רובינשטיין הופכת בסוגייה לקראת יום הכיפורים
אפשר היה לצפות שבתודעה הישראלית רוויית המלחמות, המשברים, האסונות וזיכרון השואה, תשמש מנגינת ״כל נדרי״ – על שלל המשמעויות הרגשיות שנקשרו בה – כהשראה לכתיבת שירים; ושמוטיבים מתוכה יהיו נוכחים בלחנים כהשראה או כציטוט, במיוחד כביטוי מוזיקלי בשאלה של זהות. באופן מפתיע, מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת מן השירים העבריים כמעט לגמרי.
האם הישראליות ביקשה למחוק את המסורת? האם דחקה הישראליות את ״כל נדרי״ בחזרה אל כתלי בית הכנסת? בשנים האחרונות עם העדנה והתחיה של הפיוט, היינו מצפים שגם ״כל נדרי״ יעלה על פני השטח.
אין לכך תשובה חד משמעית, והדבר ודאי ראוי למחקר סוציולוגי ופוליטי, לא פחות ממחקר מוזיקולוגי. לעת עתה ניתן להעלות מספר השערות, שחלקן קשור אולי לניסיון של הישראליות בשנותיה הראשונות לייצר רפרטואר מוזיקלי אחיד כחלק מאידאולוגיית ״כור ההיתוך״, המתרחקת מן הגלותיות.
ייתכן ש״כל נדרי״ תפקד בתפיסה הישראלית כייצוג מוזיקלי של הגלות, נתפס כסמל של רפיסות או רגשנות יתר, דימוי המנוגד כביכול לדימוי הצברי-מצ׳ואיסטי הישראלי. ״שלילת הגלות״ המוזיקלית של העשורים הראשונים למדינה לא החזיקה מעמד זמן רב. היא החלה להיסדק בשנות ה-70 עם להקת הנח״ל, שהקליטה את ״הבן יקיר לי אפרים״ (מתוך התפילה של ראש השנה). ״הבן יקיר לי אפרים״ התפרסם ב-1969 לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים, והיה מבשר של הידברות חדשה בין הזמר החסידי לזמר הישראלי, תוך שילוב עם רוק. בהמשך, עם ההצגה ״איש חסיד היה״, ופסטיבל הזמר החסידי, חזרה מוסיקה יהודית לקדמת הבמה והחלה לזכות לאהדת הקהל.
תיאטרון בימות מציג: איש חסיד היה
מדוע נעדר ״כל נדרי״ מתהליך זה?
המנגינה ומוטיבים מתוך ״כל נדרי״ נעדרים מן הזמר העברי, אולם ציטוטים ישירים מן הטקסט מופיעים במספר שירים. הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, שטרפה את כל הקלפים בתודעה הציבורית הישראלית, והשפיעה רבות גם על המוזיקה הישראלית. אומנים ויוצרים הגיבו למלחמה בשלל יצירות, שבהן ציטוטים ישירים מתפילות הימים הנוראים. ״ונתנה תוקף״ בלחן של יאיר רוזנבלום נכתב בעקבות נפילתם של אחד עשר מבני קיבוץ בית השיטה. הלחן המצמרר של הפיוט הזה הפך לאחד הסמלים המוזיקליים שנקשרו במלחמה זו. על תולדותיו של השיר והתקבלותו ראוי דיון נפרד.
שירו של עמנואל צבר ״ברית דמים״ (ידוע גם כ״היובלים והראלים״), שוב בלחן יאיר רוזנבלום ובביצוע מלא ההבעה של מירי אלוני, רווי ביטויים מתוך ״כל נדרי״ ואיזכורים תנ״כיים. השיר נכתב בעקבות נפילתם של שני חיילים ששמם יובל הראל במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הוא פותח במילים ״על דעת המקום ועל דעת הקהל״ – מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״ (״על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״). בפזמון החוזר משולב ״כל נדרי״ עם סיפורו התנ״כי של איוב:
״ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה [מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״]
עוד זה מדבר וזה בא [כפי שנאמר על רעיו של איוב שבאו לנחמו]״
האם החברה הישראלית מקדשת את ״כל נדרי״ (ולצורך העניין, את הליטורגיה של הימים הנוראים בכלל) אך ורק לרגעים של עצב ושכול? ומה גרם לה לדבוק בטקסטים דווקא ולזנוח את המנגינה? האם בשל היות הישראלים דוברי עברית הם מבכרים את הטקסט? האם מנגינת ״כל נדרי״ שייכת לימים עברו, לגלות, מודרת אל בין כותלי בבית הכנסת – אבל הטקסט כוחו עומד כדי להיטען במשמעות כלל ישראלית חדשה? נשאיר שאלות אלו פתוחות.
נסיים בביטוי מוזיקלי אחר של ״כל נדרי״. פרויקט ״שיר של יום״ של אתר ״כיכר השבת״ שואף לייצר חיבור בין הליטורגיה לזמר העברי. הזמר אריאל קנדאבי יצר הלחמה בין ״אסיף״ של איתמר פרת ונעמי שמר, לבין מנגינת ״כל נדרי״ – הפעם לא במנגינה האשכנזית, סביבה נסב מאמר זה, כי אם בנוסח הספרדי ירושלמי. וכך הוא מתאר באתר כיכר השבת: "הביצוע מורכב משני שירים היקרים לליבי ואשר שניהם מסכמים מבחינתי את רוח ימים אלו. בחרתי לשלב בין שני סגנונות מוזיקליים להם אני מחובר מילדות – פייטנות ירושלמית מצד אחד וזמר עברי מצד שני. השילוב שעשינו הוא בין תפילת 'כל נדרי' לבין השיר המיוחד 'אסיף'. תפילת 'כל נדרי' מהווה סיכום השנה וזמן לחשבון נפש אותו כל אחד מאיתנו צריך לעשות. מנגד, השיר 'אסיף' מסמל את חג סוכות, תחילת השנה החדשה והזמן להתחיל מבראשית".
האם זוהי הנוסחה החדשה לשימוש במנגינת ״כל נדרי״ בישראליות היום? ימים יגידו.
