“אחת התשוקות העמוקות ביותר של בני אנוש היא שידעו עליך ושיבינו אותך".
במשפט הזה פותחת ג'נט אסימוב את האפילוג המאד אישי שהוסיפה לספר שערכה על חייו של בעלה אייזק אסימוב. כשהיא מנסה לתאר את חייו של אייזק, שהיו מלאים ועשירים, היא אולי מספרת לנו משהו קטן גם על עצמה.
האם הרגישה שהעולם רואה אותה? מבין אותה?
אם תזינו "ג'נט אסימוב" בקטלוג הספרייה הלאומית, תקבלו רק 2 תוצאות (אחת מהן בכלל באנגלית). ושתיהן קשורות לבעלה. האחת הוא "It's been a good life" – אותו ספר ביוגרפי של אייזק אסימוב שהיא ערכה. השנייה היא ספרון קטן, בעיצוב מיושן, עליו מופיעים שמותיהם זו לצד זה: "ג'נט ואייזק אסימוב – נורבי הרובוט המבולבל".
עוד נחזור לספרון הזה בהמשך.
המבחר הזה, כמובן, רחוק מלשקף את היקף או איכות עבודתה הספרותית, שאת רובה בחרו המוציאים לאור בארץ שלא לתרגם.
ג'נט אופל ג'פסון-אסימוב הייתה דוקטור לרפואה, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הרבה לפני שהתחילה לכתוב. כשכתבה, היא השתמשה לא מעט בכישוריה ובהכשרתה המקצועית, כדי להעלות סוגיות של זהות, הגדרה עצמית ותודעה.
במאי 1966 פורסם סיפור ראשון פרי עטה, זה היה סיפור מיסתורין קצר שנמכר למגזין "The Saint Mystery". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם רומן המדע הבידיוני הראשון שלה – "הניסוי השני". מאז היא לא הפסיקה לכתוב ולפרסם – רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, אנתולוגיות ומאמרים.
במקביל לקריירת הכתיבה המתפתחת שלה, היא הייתה עסוקה עד מעל לראש – היא עבדה במשרה מלאה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה, פרסמה מאמרים רפואיים רבים, וגם התאהבה והתחתנה עם בחור לא אלמוני בכלל בשם אייזק אסימוב.
את אייזק היא פגשה לראשונה בשנת 1956. היא הייתה עדיין מתמחה לפסיכיאטריה בביה"ח בלוויו, והוא כבר היה מפורסם. היא השתתפה בכנס למעריצי מדע בידיוני, וניגשה לקבל חתימה על העותק שלה מהסופר המפורסם, שהתייחס אליה בקרירות. אייזק סבל אז מאבנים בכליות, וג'נט קיבלה את הרושם שהוא אינו אדם נעים.
הם נפגשו שוב שלוש שנים אחר כך, בסעודה חגיגית לכבוד כותבי מסתורין שאירחה ורוניקה פרקר ג'ונסון. הם ישבו זה לצד זו במהלך הארוחה, והפעם הקליק היה מיידי.
ג'נט ואייזק שמרו על קשר, למרות שהוא היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה, גרטרוד בלוגרמן – אמם של שני ילדיו. ב-1970 הוא נפרד מאישתו, ועבר לגור יחד עם ג'נט. שלוש שנים לקח הליך הגירושין מגרטרוד, ורק ב-1973, כשהושלם התהליך רשמית, נשא אסימוב את ג'נט לאישה בטקס צנוע בביתם.
אייזק אסימוב היה יהודי גאה. הוא התעקש, למשל, שבתרגומים העבריים לספריו יצוין השם העברי שלו – יצחק. משום מה המוציאים לאור הישראלים החזיקו מעמד עם "י.אסימוב" על הכריכות רק עד שנות השבעים, ואז עברו כולם להתעלם לחלוטין מבקשתו והוא נשאר בתודעת הקורא הישראלי כ"אייזק אסימוב". לג'נט, לעומתו, היו שורשים מורמונים. אבל החיבור הבין-דתי הזה לא היה עניין מבחינתם – שניהם היו הומניסטים, וטקס הנישואין לא היה דתי אלא התבסס על התרבות האתית.
כבר מיום שעברו לגור יחד, ג'נט החלה לקחת חלק פעיל ביצירתו של בעלה. היא כתבה מדע בדיוני עוד לפני שהכירה אותו (סיפוריה התפרסמו בעיקר תחת השם "ג'נט או. ג'פסון"), אבל עכשיו היא החלה לשתף פעולה עם אחד היוצרים הפוריים, המקוריים והמפורסמים ביותר בז'אנר.
תוך כדי שהיא ממשיכה בעבודתה כרופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית, היא ערכה רבות מיצירותיו (כולל ספריו האוטוביוגרפיים), הייתה שותפה לכתיבת מאמרים רבים שלו, והם אף כתבו יחד כמה ספרי עיון.
אייזק אהב את ג'נט והעריך את כתיבתה ואת דעתה מאד. "מכתבי אלייך הם הטיוטות הראשונות שלי", הוא כתב לה פעם, "…למעשה, זה נפלא ממש שאני יכול להשאיר את זה בידייך, בביטחון ובאמון מלאים".
אבל גם אם אייזק הרגיש שהיא שותפה ליצירתו, עבור העולם היא נעלמה בצילו הרחב.. הוא היה הכוכב במערכת היחסים הזו. סיפוריה שלה, טובים ככל שהיו, הלכו קצת לאיבוד בתהום הנשיה של ההיסטוריה הספרותית.
נחזור רגע לספרון הקטן שמצאנו בארכיון שלנו בספרייה הלאומית: הספר האחד הדקיק הזה, 107 עמודים בסך הכל, משקף כנראה יותר מכל את "היעלמותה" של ג'נט מאחורי המסך המפואר שהיה בעלה.
"נורבי הרובוט המבולבל" היה הספר הראשון בסדרה בת 12 ספרים המגוללים את הרפתקאותיו של רובוט עצמאי אחד – נורבי, והצעיר שזכה להיות לבעלים שלו – ג'ף. זוהי סדרת מדע בדיוני לילדים המלאה בדברים שהיום הפכו לכמעט מובנים מאליהם ביצירה הספרותית והקולנועית לילדים. אז היו אלה עדיין המצאות חדשות, ומגניבות ממש: מעבורות חלל ו"מזנקים" בין-כוכביים, דרקונים עתיקים, חייזרים, מחשבים שמנהלים את הבית, תחבורה מעופפת, ובעיקר – רובוטים שמתעלים על התכנות הבסיסי שלהם ומפתחים אישיות עצמאית.
אלה סיפורים מצחיקים, קלילים ומושכים שחבל שלא תורגמו לעברית (רק הספר הראשון, כאמור, תורגם). אלא שלאייזק אסימוב, ששמו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים, לא היה כמעט שום קשר אליהם.
לפי עדותו שלו, אלה היו סיפוריה של ג'נט. לבקשתו של המוציא לאור, אייזק התערב מעט בעריכתם רק כדי ששמו יופיע על הכריכה – מטעמים שיווקיים בלבד.
אם ג'נט נפגעה או הרגישה פחיתות כבוד בגלל הבקשה הזו, היא לא השאירה תיעוד של הפגיעה הזו. נראה שמערכת היחסים שלה עם אייזק נותרה חזקה ואוהבת. הם ידעו לריב. החיים בבית לא תמיד התנהלו על מי מנוחות, אבל הם לא שמרו טינה והיו מסורים ונאמנים זה לזו.
ב-1983 עבר אייזק אסימוב ניתוח מעקפים שלכאורה הסתיים בהצלחה, אבל מאותו יום בריאותו החלה להידרדר. הרופאים לא הבינו את הקשר בין מכלול התסמינים שהוא החל לפתח, אבל לג'נט, שהייתה רופאה בעצמה, היה רעיון. היא ביקשה שיבצעו בדיקה לגילוי HIV.
הרופאים שסבלו מדעות קדומות התנגדו בתחילה לבצע בדיקה למחלה שבאותן שנים נחשבה למקור לבושה נוראית ולבידוד חברתי כמעט מוחלט. אבל היא התעקשה, ותוצאות הבדיקה גילוי שהיא צדקה, למגינת ליבה. אסימוב נדבק בנגיף ממנות דם שקיבל במהלך הניתוח. בזמנו, מדובר היה בגזר דין מוות שכל מה שנותר היה לחכות לראות מתי הוא יתממש.
ג'נט עזבה את עבודתה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה והקדישה את זמנה לטיפול בבעלה – היא סעדה אותו במיטת חוליו וגם דאגה לעניינים שברוח כמו הכתיבה המשותפת שלהם, סיום מאמרים שלא הצליח לסיים ועריכת טיוטות ומכתבים כך שיהיו ראויים לדפוס.
כשנה לפני מותו, הוא כתב את הספר "אסימוב צוחק שוב", ובסיכום כתב היד הוא הוסיף את הדברים הבאים:
"אני חושש שחיי מגיעים לסוף מסלולם, ואיני מצפה לחיות עוד זמן רב… בחיי הייתה לי ג'נט, והייתה לי בתי, רובין, ובני, דוד. היה לי מספר גדול של חברים טובים. הייתה לי הכתיבה שלי, והתהילה והכסף שהיא הביאה לי. ולא משנה מה יקרה לי עכשיו, אלה היו חיים טובים."
הוא מת כשג'נט ובתו לצידו. ג'נט נהגה לספר כי המשפט האחרון שאמר היה "גם אני אוהב אותך".
אחרי מותו, היא המשיכה הן את עבודתם המשותפת והן את כתיבתה העצמאית. היא חזרה לפרסם רומני מדע בדיוני תחת השם ג'נט או. ג'פסון, אבל לא זנחה את מורשתו של אייזק: במשך תקופה היא כתבה במקומו את טור המדע הפופולרי שלו, ערכה שני ספרים ביוגרפיים מכתביו – שלאחד מהם נתנה את הכותרת "אלה היו חיים טובים" – ואף ערכה, מתוך מכתבים שכתב לה ושברי טיוטות שהשאיר, את המאמר ה-400 שלו ב Fantasy and Science Fiction – "דרך חשיבה".
היא התעקשה לפרסם, למרות התנגדות רופאיו, את סיבת מותו, ועשתה זאת, גם אם באיחור מה, באפילוג לספר "אלה היו חיים טובים". היא האמינה כי הפרסום יסייע במלחמה בדעות הקדומות, בהילה האפלה ובחוסר המודעות שנילוו למחלה וגבו קורבנות רבים כל כך.
היא נפטרה בעצמה, בשיבה טובה, ב-2019. כשדיווחו על פטירתה מרבית הפרסומים בכלי התקשורת היו על "מותה של אלמנתו של אייזק אסימוב".
פה ושם, אתרי אינטרנט או מגזיני מדע בדיוני התייחסו גם לכתיבתה העצמאית. באחד מהם, כתב דון קיין כך:
"ג'נט אסימוב, החצי השני של אחד מהזוגות החשובים ביותר בעולם המדע הבדיוני, עברה למקום שהוא מעבר להבנת בני האנוש".
מה היה קורה אילו ג'נט אופל ג'פסון לא הייתה הופכת להיות חצי מהזוג הזה? מה היה קורה אם היא לא הייתה פוגשת את אייזק אסימוב? האם הפסדנו עוד אורסולה לה גווין מאחר ולא היה לג'נט אסימוב החופש והמרחב לפתח סגנון ושפה ייחודיים משלה? או שאסימוב היה עבורה מנטור צמוד שהשביח את כתיבתה ופתח בפניה עולם שלם?
תשובות לשאלות הללו לא נקבל, אבל גם בלעדיהן אפשר לומר שחבל שההיסטוריה לא זוכרת אותה מספיק, וחבל שלא תרגמו יותר ממנה לעברית. היא הייתה כותבת מעולה שידעה לשלב הומור ועלילה קולחת עם שאלות פסיכולוגיות ואנושיות גדולות, ומגיע לה שנכיר גם אותה, ג'נט אופל ג'פסון, ככותבת בזכות עצמה.
לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"
