1952. ימי הצנע. במדינת ישראל שרק הוקמה קיים מחסור כמעט בהכל. ככה זה כשצריך להאכיל מאות אלפי עולים חדשים. האוכל מחולק במשורה. כל אחד מקבל את המינימום הנדרש כדי לשרוד.
מה עושים? בעיקר רעבים. מסתפקים במועט, או פונים אל השוק השחור.
בעצם יש עוד מה לעשות. רק צריך לחשוב מחוץ לקופסה.
אחד כזה שחשב אחרת הוא לוי אשכול. מי שיהיה לראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, היה במרץ 1952 שר החקלאות בממשלתו של בן גוריון.
"אם אין לחם, שיאכלו עוגות", אמרה (או כנראה לא באמת אמרה) מארי אנטואנט? אז אשכול חשב אחרת: אם אין ירקות, תגדלו אותם בעצמכם!
וממש כך, בבוקר אחד – באדר תשי"ב – קם עם ישראל ממיטתו וגילה קמפיין אדיר בעיתונות ובלוחות המודעות. במרכז הקמפיין: הדרישה של שר החקלאות לאזרחי המדינה החדשה לגדל ירקות בכל חלקת אדמה פנויה.
"כל אשר לו חלקת אדמה קטנה על יד ביתו או צריפו, יכול לגדל ירקות לכלכלת משפחתו. אני קורא לכן לכל התושבים בעיר ובכפר, בשכונה ובפרבר, לגשת מיד לעיבוד כל חלקת קרקע בסביבתם, לזרעה ולשתלה ירקות.
האדמה מצפה לידכם הנאמנה, הושיטו לה יד."
ומאיפה ישיגו החקלאים החדשים זרעים? אל דאגה. במקביל לקמפיין הוקם גוף בשם "מגן דוד ירוק", אשר תפקידו לחלק לאזרחים את הזרעים ושאר הדרוש להם כדי להקים להם גינת ירקות.
אה, ואשכול קיבל גם סיוע צבאי למהלך.
לחיילי צה"ל נשלח חוזר מטכ"ל שפקד על כלל יחידות הצבא לגדל ירקות. 20% מהתוצרת של הירקות ישמשו את היחידות עצמן, והשאר ילך לחיל האספקה. ראש מחלקת מבצעים, אלוף משנה יצחק רבין (מכירים?), פיקד על המבצע וראה בו לא פחות מאשר "סיוע עקיף להגברת הביטחון".
היינו יכולים די לסיים את הכתבה פה, אם לא היינו נתקלים, כמעט במקרה, בפריט היסטורי נדיר שנמצא במכון גנזים – אגודת הסופרים.
זוכרים שאמרנו שמשרד החקלאות יצא בקמפיין אדיר? אז מסתבר שכל השיטות היו כשרות להשיג את המטרה.
בהתחלה לא האמנו כשראינו את המכתב שנמצא בארכיונו של המשורר והעורך יצחק למדן.
בין המכתבים והכתבים בלט במוזריותו מכתב שקיבל למדן מלא פחות מאשר ל. קופרשטיין, היח"צן של משרד החקלאות.
קצת רקע:
באותן שנים, היה למדן לעורכו של כתב עת ספרותי בשם "גיליונות". 20 שנים ערך המשורר את כתב העת, ממש עד סמוך למותו. בכתב העת הנחשב הזה, פרסם למדן את כל מה שחדש בעולם הספרות והשירה: שירים, סיפורים, מסות – כל מה שחובב הז'אנר יכול היה לחפש.
אם נצליח, כך בוודאי חשבו במשרד החקלאות, לגרום למיטב הסופרים והמשוררים לכתוב על גידול ירקות, זה ייתן דחיפה ענקית לקמפיין.
אפשר לקרוא לזה "שיווק משפיענים", גרסת 1952.
ושם, במכתב, ביקש (לא מאוד בעדינות) היחצ"ן של לוי אשכול מלמדן, להכניס קצת תוכן לכתב העת, שיסייע לקמפיין הירקות:
"ללא ספק שתנועה זו זקוקה לעידוד רב ואנשי רוח ועט אשר דבריהם נקראים ונשמע ע"י העם, יכולים לתרום את חלקם אף הם בהתגברת ההתעוררות בקרב ציבורנו.
כל אחד בדרכי ביטוי שלו בסיפור, בשיר, במאמר, ברשימה ואף בפניה ישירה למבוגר, לאשה ולילד.
כל פרסום בעיתון היומי, בשבועון, בבמה הספרותית או הפובליציסטית, שלו רצוי ובוודאי יתנו פרי, שווה לו.
ומאחר שידוע לנו זיקתך האישית לחקלאות העברית לכל גילוייה וכן השפעתך על קוראיך, אנו מרשים לנו להעיר את תשומת לבך על הצורך דחוף זה. אנו בטוחים שתמצא את הדרך הנכונה הנראית לך וכיד הכשרון הטובה עליך".
לנו לא נותר מה לעשות אלא להזמין את הגליונות של 1952-1953 ולראות אם אכן למדן קיים את בקשתו של אשכול.
חיפשנו וסרקנו, ולא. לא מצאנו שם שירים וסיפורים חדשים שעניינם גידול ירקות.
עד כמה הקריאה של מדינת ישראל לאזרחים לגדל ירקות הניבה פרי (או ירק)? קשה לנו לקבוע, מה שבטוח הוא, שתוך כמה שנים, המצב השתפר פלאים, ויותר לא הייתה מצוקת ירקות במדינה הצעירה.
תודה מיוחדת לאדיבה גפן, מכון גנזים – אגודת הסופרים, על סיועה בהכנת הכתבה
