עוד לפני שנולדה, הייתה הספרייה הלאומית קשורה לירושלים. בשנת 1872 הופיע בעיתון הירושלמי "חבצלת" קול קורא שבו נכתב: "עלינו עוד להגדיל ולהוסיף על כל אשר היה לפנינו בירושלים… לכונן בית אוצר ספרים… לאסוף שמה כל ספרי עמנו… ונפוצות כתבי יד לקבץ בירושלים… והיה מנוחתם בציון כבוד". ובהמשך: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". היה זה מובן מאליו שספרייה שתכיל את אוצרות הרוח של העם היהודי מקומה בירושלים.
בין משכילים לקנאים ירושלמים
אופייה של ירושלים והמאבקים שהתחוללו בה בשלהי התקופה העות'מאנית בין משכילים לקנאים הם שחרצו גם את גורלם של הגלגולים הראשונים של הספרייה הלאומית. אל הקול הקורא שפורסם ב"חבצלת" נוספה הערה שבית אוצר הספרים יעמוד תחת השגחת רבני ירושלים, כדי לוודא שחלילה לא ייכנסו לספרייה ספרים לא ראויים. אולם, כאשר שלוש שנים לאחר פרסום הקול הקורא פתחה אגודת "תפארת ירושלים" את "בית אוסף הספרים אשר למונטיפיורי", החרימו אותו רבני היישוב הישן. בית הספרים הוקם כחלק מהמאמץ לפתח תרבות והשכלה בירושלים ולכן לא כלל רק ספרות תורנית, אלא גם כתבים היסטוריים וספרים שנויים במחלוקת. ההתנגדות של מנהיגי הקנאים גרמה לספרייה להיסגר.
גם הניסיון השני, של אליעזר בן-יהודה, לכונן את הספרייה מחדש לא החזיק מעמד לאורך שנים. מפעלו של בן-יהודה להחייאת השפה העברית היה לצנינים בעיני היישוב הישן, וכך גם הספרייה שהקים.
המוסד הלאומי שלפני המוסדות הלאומיים
הגרעין הממשי של הספרייה הלאומית היה "בית הספרים מדרש אברבנאל", שהקימה לשכת ירושלים של ארגון "בני ברית" בשנת 1892. כאשר יוסף חזנוביץ', שהיה פעיל ציוני ואוהב ספר, החליט לתרום את ספריו לספרייה ופעל ללא לאות שאנשים נוספים יעשו כמותו- עלתה הספרייה על דרך המלך. אופייה הירושלמי לא השתנה. תחילה שכנה הספרייה בשכונת משכנות ישראל, שהייתה מבין השכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות. גם הספרייה וגם השכונה היו שתיהן פרי מעשה חלוצי בעל חזון גדול, שרוחם של המייסדים עדיין מפעמת בהן.
בשנת 1902 כשהתרחבה הספרייה, היא עברה לבניין "בני ברית" בסמוך לרחוב הנביאים, ובטקס הפתיחה החגיגי של הבניין החדש הנואמים השוו אותו לבית המקדש, סמלה של ירושלים בתפארתה.
בארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות שמורה כרטסת השימור של עיריית ירושלים. מטרתה של כרטסת השימור היא להמליץ ולקבוע את מדיניות שימור האתרים בעיר. לכל אתר הראוי לשימור יוחד כרטיס אתר, המתאר אותו ואת ערכיו ההיסטוריים, התרבותיים או האדריכליים שהם הסיבה לשימורו. כבר בגרסתה הראשונה של הכרטסת, שגובשה בשנות ה-60, קיבל בניין ספריית בני ברית מקום של כבוד. "מבנה אבן בן 2 קומות עם גג רעפים, חלונות מעוטרים, שימש משכנה הראשון של הספרייה הלאומית, ממבני הציבור היהודים הראשונים בעיר", כך נכתב בתיאור האתר. וההמלצה היא כמובן "לשמר את המבנה".
כמעט 30 שנה לפני שהוקמו בנייני המוסדות הלאומיים ברחביה, וכשמבנים כמו הכנסת, בית המשפט העליון וקריית הממשלה היו עוד חלום רחוק ובלתי מושג- בניין הספרייה הלאומית היה המוסד הלאומי שאליו עלו לרגל לירושלים.
המפה משתנה, הספרייה נודדת
התהפוכות ההיסטוריות שעברה ירושלים השפיעו על הספרייה, על המיקום שלה ועל האופי שלה. כשנבנתה האוניברסיטה העברית בהר הצופים הספרייה הפכה להיות "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" ועלתה גם היא להר הצופים. מבנה הספרייה היה עכשיו חלק מהקמפוס, מה שחיזק את אופייה המחקרי של הספרייה.
במלחמת העצמאות שוב נכרך גורלה של הספרייה בגורלה של ירושלים. המלחמה הותירה את הר הצופים בלתי נגיש לציבור אבל אוצרות הרוח לא נותרו מאחור. השיירות שעלו להר הצופים הורידו בכל פעם משלוחי ספרים, והספרייה חידשה את פעילותה במערב ירושלים.
ספרייה לאומית או ספרייה עירונית?
האם יש לספרייה הלאומית מקום במארג הספריות העירוניות של ירושלים? האם היא נחשבת חלק ממנו? האם הספרייה שייכת לתושבי ירושלים יותר מאשר לאחרים הפוקדים אותה? בשאלות האלו, בין היתר, דנו חברי צוות התכנון של תוכנית האב לספריות עירוניות בירושלים. המלצתו של צוות ההיגוי שכונס במכון ירושלים למחקרי מדיניות הייתה שהספרייה הלאומית אמנם איננה נחשבת לספרייה עירונית, אולם תפקידי הספריות בעיר נגזר מקיומה. כך למשל, הספריות השכונתיות אינן צריכות לשמר ספרים או להקצות מקום רב מידי לספרות מחקר, שכן את אלו יוכלו למצוא הירושלמים בספרייה הלאומית.
במסגרת העבודה על תוכנית האב, שנערכה בתחילת שנות ה-2000, כבר ידעו המומחים לומר שהספרייה עתידה לצאת מהקמפוס האוניברסיטאי ולעבור למבנה סמוך בגבעת רם, מהלך שיגביר את נגישותה לציבור ויעמיק את השתלבותה במארג הספריות ומוסדות התרבות העירוניים.
הספרייה נפתחת לירושלים
חוק הספרייה הלאומית, שנחקק בשנת 2007, העניק גושפנקה רשמית למה שהיה ברור מיום הקמת הספרייה: "מקום מושבה של הספרייה הלאומית הוא ירושלים".
אז הספרייה הלאומית חייבת להיות בירושלים, אבל בסדרת מחקרים שנערכו במכון ירושלים עמדו החוקרים על כך שאזור קריית הלאום בירושלים הוא אזור שכמעט ולא מקיים זיקות למרחב הירושלמי שסביבו. האזור מרובה גדרות ומחסומים, מעטים בו מאוד שבילי ההליכה והרחובות הראשיים לא מאפשרים מעבר בטוח ונוח להולכי רגל. מרבית מבני הציבור שבו אינם משדרים נגישות והשתלבות במרחב העירוני.
המבנה החדש של הספרייה הלאומית שונה מכל אלו. עוד בטרם הושלמה בנייתו הצביע המחקר על כך שהבניין החדש משתלב היטב בסביבתו, הוא נגיש ופתוח ותוכנן באופן מזמין.
המבנה החדש של הספרייה הלאומית משפיע לטובה על המרחב העירוני הירושלמי שסביבו ופותח אותו לציבור. הנגישות של הספרייה, ההשתלבות במראה הרחוב וחוסר הניכור של הבניין מרעננים ומחיים את אזור קריית הלאום. בכך הספרייה הלאומית מצטרפת לציר המוזיאונים ומוסדות התרבות והמדע הירושלמיים שבגבעת רם.
הספרייה לא רק ממוקמת בירושלים ומושפעת מהאירועים ההיסטוריים שמתרחשים בעיר, אלא היא משפיעה על ירושלים ומהווה מוקד השכלה, מחקר, חינוך תרבות ופנאי. היא מזמינה את העוברים והשבים ברחוב להיכנס אליה ומהווה חלק מהמרקם היומיומי של העיר.
האופי הירושלמי המתחדש של הספרייה הלאומית מגשים את חזונו של יוסף חזנוביץ': "ואל הבית הזה ינהרו… כל אשר לו לב מבין… ורוחו שוקקה ושואפת לדעת. הבית הזה בירושלים יהיה בבחינת מרכז המרכזים". עד היום מהדהדים בין קירות הספרייה הדברים שנכתבו לפני יותר מ-150 שנה: "ויוקח לזה בית מדות ועליות מרווחים… וברוב ספרים יהיה הדרת הבית ובדעת החדרים יימלאו".
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
