מאת: אמיר בן-עמרם, מכון גנזים
בארכיון חיים הררי שבמכון גנזים, בין ניירות מצהיבים וזיכרונות מימי מלחמת העולם הראשונה, נמצאה גלויה צבאית צרפתית. מכתב קצרצר, רשום בצרפתית, שעמד בכללי הצנזורה של צבא צרפת — אך נשא בלבו קול אחר, עברי. הגלויה נשלחה מחייל בלגיון הזרים בחזית המערב, ושמו מנחם אשר ספיר. והנה מילותיו, בתרגום חופשי:
"מר הררי היקר,
אני תמה על שלא קיבלתי כל תשובה למכתבי האחרון. מה שלומך? הקיבלת ידיעות מפלשתינה? […] אני בסדר, למרבה השמחה, בינתיים, כאשר מחר – מי יודע. […] שלום [בעברית], שלך, ספיר"
מה ליהודי יליד ארץ ישראל בין תעלות הקשר של הצבא הצרפתי? מה מביא צעיר ירושלמי להסתכן תחת אש זרה, בחזית רחוקה? הגלויה עוררה בי סקרנות, וממנה נפתחה דלת לדמות כמעט נשכחת — עיתונאי, דיפלומט, מתווך, שדמותו נצטיירה בשולי תצלומים עיתונאיים ובאזכורים צדדיים ביומנים ובדוחות חשאיים. זהו סיפורו של מנחם אשר ספיר — והמסמכים יספרו.
שורשים וצעדים ראשונים
משפחתו התיישבה בארץ כבר ב-1832, מבין תלמידי הגר"א. אבל אלה לא היו מהיושבים בבית המדרש בלבד. הסב, ר’ יעקב הלוי ספיר, ענד על שמו תואר אחר: שד"ר לתימן, חוקר קהילות יהודיות, ומחבר הספר "אבן ספיר" – עדות מסע שהיא גם תעודה אתנוגרפית, גם כתב הגות ציוני מוקדם. אחיו, אליהו ספיר, ממייסדי בנק אנגלו-פלשתינה, והדוד זלמן נתן ספיר – כולם אנשי קולמוס, שכתבו בעיתון "הלבנון". בתוך אותו פסיפס מזרח-אירופי-ירושלמי נולד אשר ספיר, כנראה בשנת 1893. ילדותו בארץ לא נשתמרה במסמכים מיוחדים – אולי משום שלא בלטה אז – אבל כבר בתחילת העשור השני של המאה העשרים, אנחנו עדים לצעד לא צפוי שלו: נסיעה אל בירת האימפריה העות’מאנית, קושטא, כדי ללמוד משפטים.
קושטא: הקולוניה של האינטלקטואלים
הוא לא היה לבד. קושטא בשנים ההן הייתה מוקד הרתיחה האינטלקטואלי של המזרח התיכון. מועדונים, בתי קפה, חוגי שיח – זרמים חדשים עלו מכל פינה. התורכים הצעירים כבר הדיחו את הסולטאן, הפאן-ערביות הרימה ראש. ושם, בין הפעילים, רקם ספיר חברויות מפתיעות: קשרי ידידות עם דמויות כמו האמיר שאכיב ארסלאן, עזיז אל-מצרי ונורי א-סעיד – שמות שעוד יירשמו בדברי הימים של הפוליטיקה הערבית.
בין השיחות בקפה והדיונים באוניברסיטה, ספיר החל גם לכתוב. תפקידו הראשון ככתב עיתונות היה שליח העיתון הגרמני Osmanischer Lloyd – במה שאפשר אולי לראות כצעד ראשון בדרכו הציבורית. אך כאן מגיע הפרק שמזכיר לנו שאשר ספיר לא הסתפק בכתיבה בלבד.
1913: מכתב – לדיפלומט
הוא הגיע למלון שבו התנהלו מגעים רגישים בין נציג בולגריה לנציג "השער העליון", בעיצומן של סערות מלחמות הבלקן. איכשהו, בן ה-20 ומשהו הזה מצא את עצמו בלב העשייה הדיפלומטית, רוכש את אמונם של שני הצדדים ומסייע לקידום ההסכם. זה הסתיים בחתימה. מכריו של ספיר בשנים שלאחר מכן סיפרו בהזדמנויות שונות כיצד היה מציג בגאווה את עט הכסף שבו נחתם ההסכם. המאורע הכה גלים ופורסם במספר עתונים יהודיים של התקופה, שהתגאו בדיפלומט הצעיר "משלנו".
אולי השג זה דחף את הצעיר הנמרץ לחפש את דרכו ב"בירת העולם התרבותי", פריז. גם חבריו הערבים הצעירים חשבו שקושטא היא אולי בירת האימפריה העות'מנית, אבל היא פרובינציאלית לעומת פריז. וכך עלה ספיר פריזה ללמוד באוניברסיטת סורבון, ושם המשיך להתרועע עם אנשי התנועה הלאומית הערבית, שבפריז כנראה היה נוח להם יותר לפעול מאשר בבירת תורכיה. שם הם יסדו את אגודת "אל-ערביה אל-פתאת" ("הערבים הצעירים") ושם התקיימה, ביוני 1913 "ועידה כלל ערבית". בין הדמויות שאיתן קיים ספיר קשר מוזכרים עווני עבד אל-האדי, מאוחר יותר חבר הוועד הפועל הערבי, וג'מיל מרדם, מאוחר יותר ראש ממשלת סוריה.
1914: מלחמה והפתעה
הימים הטובים בפריז נסתיימו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כנתינים עות'מניים, לא יכלו הסטודנטים מפלשתינה להמשיך בלימודיהם. יש שנמלטו אל שוייץ הניטרלית, אבל ספיר עשה צעד מפתיע: הוא התנדב לשרת בלגיון הזרים הצרפתי. הוא לא היה יחיד בזה. רחוק מכך. במהלך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה נרשמו כ- 6,000 יהודים כמתנדבים בצבא הצרפתי. לא ברור עד כמה הייתה לספיר השפעה על מהלך דברים זה, אבל דוד תדהר, מחבר "האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", טוען שספיר "השתתף בארגון 4000 יהודים להתנדבות ללגיון".
המתנדבים היהודים נלחמו בגבורה, למרות יחס מזלזל שקיבלו לא פעם מאנשי הסגל הצרפתיים. הרגימנט השני, שאליו השתייך ספיר, נלחם בחזית ארטואה (Artois) בצפון-מזרח צרפת. היה זה בקרב הגדול בקארנסי (Carency), שספיר, שתפקידו היה קשר, קיבל עיטור גבורה על תפקודו תחת אש. ספיר נפצע (לפי האנציקלופדיה של תדהר) פעמיים במהלך המלחמה.
מכאן הדרך הובילה אותו אל סלוניקי, ב-1915, שם שימש כשליש (Adjutant), בתפקיד שדרש ידע בשפות ויכולת תיווך בין תרבויות. בשלב זה – כך נראה – כבר ראו בו קצין אינטלקטואל, מזרחן, מגשר. תפקיד שלא היה רחוק ממה שיגלם בהמשך חייו.
ירושלים, 1918: ציוני במדי צבא צרפת
ב-1918 הגיע לירושלים (משלחת צרפתית, ברשות פיקו – זה הידוע מהסכמי סייקס-פיקו – ישבה בירושלים כבר מיום כניסתו של אלנבי לעיר ב-1917). בתמונה משנה זו נראה ספיר במדי צבא יחד עם משלחת ציונית ליד הכותל.
מסתבר, שהוא מיהר לבחוש בענייני התנועה הציונית, אף כשעוד לבש את מדי צבא צרפת. בכל התקופה שבין מלחמות העולם, הוא נע בציר המשולש ירושלים – סלוניקי – פריז.
אזכור לתקופה זו נמצא במכתב של ז'בוטינסקי אל הארי פרידנוואלד מ- 9 במארס 1919 (פרידנוואלד היה אז יושב ראש בפועל של ועד הצירים). ז'בוטינסקי כותב:
לויטננט-קולונל האבארד, המושל הצבאי לשעבר של יפו, אמר בחדר הקצינים בבניין ימק"א ביפו, בנוכחות קצינים אנגלים וצרפתים, שאם תפרוצנה ביפו פרעות נגד היהודים הוא לא יתערב. שני קצינים צרפתים שהיו נוכחים באותו מעמד – ד"ר לינסי וספיר – הביאו את הדברים הללו לידיעת ועד הצירים.
ב-1920 התייצב ספיר כנציג העיר סלוניקי לועידה הציונית בלונדון (למרות שלפחות את רוב זמנו בילה כנראה בירושלים; אני מניח שנציגות ירושלים הייתה תפוסה). הוא דיווח משם לעיתונו "דואר היום" – ועל כך בהמשך.
1922: דיפלומטיה חשאית
ב-1922 ארע אחד האירועים החשובים בהם השתתף ספיר, כשליח חשאי של ההסתדרות הציונית (קרי חיים וייצמן). האירוע הוא מו"מ חשאי בין ההסתדרות הציונית ל"נציגים ערבים מסוריה וארץ ישראל". הדיונים נערכו בקהיר. את הציונים ייצגו: ד"ר דוד אידר, ציוני מבריטניה ואיש סודו של חיים וייצמן, פליקס מנשה (בנקאי ומנהיג ציוני ממצרים), ואשר ספיר. בשביל ספיר הייתה זו הזדמנות לממש את חזונו על שיתוף הפעולה בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית. הנציגים הערבים היו: שיך רשיד רידה, ממנהיגי מפלגת האחדות הסורית, רידה ביי אל צולח, גם הוא סורי, ואמיל כורי, עתונאי ערבי נוצרי ממצרים.
ההסכם שניסו לגבש הצדדים המתדיינים התבסס על רצונם של הערבים לעצמאות מהכוחות הקולוניאליים ורצונם להיעזר ביהודים אשר "מביאים איתם תרבות מתקדמת, אך אינם כח קולוניאלי" ועל ההסכמה שהיהודים לא יתבססו על הצהרת בלפור. בתמורה לכך ביקשו היהודים את הפסקת התעמולה ומעשי האיבה כנגד הישוב היהודי, והסכמה לשמור על יחסי שכנות טובים בעתיד. הדיונים נתפסו כדיון מקדים להקמת ועדה משותפת שתצא בהסכם רשמי. ועדה זו לא התקיימה, וההסכם המקווה לא נחתם.
הדיונים ב-1922 נשמרו בסוד, אולם ב-1937 פרסם אותם ספיר בחוברת בהוצאה עצמית. ספיר ביקש להעיד לפני ועדת פיל, ולאחר שזה לא ניתן לו, שיגר אליהם חוברת זו. תקציר של החוברת פורסם גם בעתון דבר. ייתכן שזו גם נקודת השבר. הרעיון של שיתוף פעולה ציוני-ערבי נדחק לשוליים, וספיר – שניסה להיות גשר – נותר עם תיעוד ביד ותחושת החמצה.
"דואר היום": קול חדש, מאבק ישן
בשנת 1919, בירושלים, נוסדה חבורה צעירה אך נחושה שביקשה לייסד קול עיתונאי שונה. הם קראו לעצמם "קבוצת הסולל" (על שם רחוב בירושלים), וכללו שמות כמו איתמר בן-אב"י, אלכסנדר אהרונסון, רבקה אהרונסון — ואשר ספיר.
הם לא הסתפקו במילים יפות או בהצהרות רעיוניות. הם הקימו עתון שיצא בשלוש שפות:
דאר היום – בעברית, Palestine Weekly – באנגלית, בריד אל-יום – בערבית.
איתמר בן-אב"י שימש כעורך הראשי. אשר ספיר – כמנכ"ל, אך גם ככותב, מגייס כספים, איש קשר, ומתווה מדיניות. זו הייתה עיתונות אחרת – לא זו של "הארץ" המאופק והמערבי, אלא עיתונות מזרחית, קצבית, ישירה.
מדוע בעצם הוקם העיתון?
רבקה אהרונסון ניסחה זאת בפשטות בראיון לעיתון אמריקני (The Hebrew Standard):
"רצינו חופש ביטוי… רצינו עתון עם מדיניות פתוחה ורצון להיטיב עם כל פלשתינה… לא יכולנו להביע את עמדותינו בעתון הקיים [קרי: "הארץ"]."
ואכן, בגיליון הראשון של דואר היום, שיצא ב־8 באוגוסט 1919, נכתב:
"הגיעה העת גם לארץ-ישראל הצעירה, ובייחוד לילידי הארץ… ציפורי הדרור אנחנו […] מזרחיים שואפים אנו להישאר, […] ומערביים – יחד עם כל אלה […] הבו-נא לנו חשמל ואורית, הבו-נא לנו אווירון ואלחוט."
ספיר וחבריו דיברו בקול חדש, של ילידי הארץ, ציונים אך גם קוסמופוליטים, חדורי תקווה אך חדי ביקורת. לא כולם אהבו את זה.
עימות עם "הארץ" – ועם הממסד
התגובות לא איחרו לבוא. משה גליקסון ב"הפועל הצעיר" טען שדואר היום הוא "עתונות צהובה", ושהוא "הולך ומזיק מיום ליום לתעודתנו הלאומית". ב"הארץ" קראו לו בפשטות: חותר תחת התקומה.
אליעזר בן-יהודה, לעומתם, קם להגנת העיתון במילים חדות:
"הארץ – הוא אולי הגון אך לא עיתון, ודואר היום – אינו עיתון הגון, אך הוא עיתון."
המחלוקת לא הייתה רק על טון וסגנון. גם תוכן, גם אידיאולוגיה. דואר היום ביטא תמיכה בקשרים ערביים-יהודיים, בשילוב תרבויות, ואף במתקפה על אושיות ציוניות כמו מנחם אוסישקין. זהו היה ביטוי פוליטי מובהק – וספיר, באותה תקופה, עיצב אותו.
בתצלום ממכון גנזים נראים שלושת מקימי העיתון – ספיר יושב מימין, איתמר בן אב"י עומד, ואלכסנדר אהרונסון לצידם. על השולחן מונח גיליון טרי של דואר היום. זה אינו רק תצלום עיתונאי – זו תמונה של מרד תרבותי.
והסוף? כמו תמיד – שותפים, כסף, אידיאולוגיה
לפי זיכרונות איתמר בן-אב"י ("עם שחר עצמאותנו"), ספיר עזב את העיתון כשהמניות שלו נקנו על ידי שמואל (סם) אהרונסון. האם היה זה רווח? אכזבה? קושי אידיאולוגי? ייתכן שהכול גם יחד. כך או כך, ספיר עזב את זירת העיתונות – ופנה לזירה אחרת.
ושוב, פריז
העיתונות מאחוריו, ירושלים מאחוריו – אך ספיר לא נעלם. הוא עבר לפריז, העיר שכבר הכיר היטב, והפעם לא כסטודנט, אלא כיזם, כאיש עסקים, כאיש קשר. הסיפור מתפצל לשניים – זה שמתועד, וזה שנשמע מרחוק בין השורות.
מה כן יודעים? בכתבה שפורסמה לאחר מותו בעיתון" המשקיף" נטען שהחזיק שם הוצאה לאור. אך לא מצוין מה בדיוק פרסם. ברשומות המנדט הבריטי מופיע אשר ספיר, תושב תל אביב, כנציג בא"י של חברת Etablissements Sainraph et Brice – חברת קבלנות מצרפת. כלומר, המשיך לפעול בין עולמות: א"י – פריז – עסקים – ומזרח תיכון.
אבל זה רק הקליפה. את מה שבאמת עשה תיאר דוד תדהר, שבכתביו העסיק מקום נרחב לדמותו של ספיר. כך כתב:
"בביתו בפריז נפגשו עסקנים יהודים וערבים, תושבי המקום או עוברי אורח, ותמיד השתדל לעזור לקירוב הלבבות… גם סופרים ואמנים יהודים היו מבאי ביתו."
הוא לא היה שליח מדיני, לא מונה לתפקיד ציבורי – ובכל זאת, יש תחושה שראו בו כתובת. משה שרת עצמו רשם ביומנו ב-1939, בעקבות שיחה עם מזכיר פיק"א:
"מישהו שאין לפרש בשמו – קרי, אשר ספיר – אמר שיש בידו מסמכים המעידים שערבים קיצוניים ביותר היו מוכנים לשלום על יסוד עלייה גדולה."
ואז הוסיף שרת בלקוניות: "אמרתי לו שישלח אנשים כאלה אלינו. אם אינם באים – משמע שהם שרלטנים."
היה בכך שילוב אופייני: ספיר ניסה, הציע, תיווך, קיווה – אך העולם הפוליטי כבר לא רצה לשמוע. בין הרצוי למצוי, בין אידיאליזם למעשיות, התהום רק העמיקה.
1940–1944: הסיבוב האחרון – איש מודיעין, גולה, חייל
ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. ספיר היה בפריז כשגרמניה פלשה. בגיל כמעט חמישים, הוא לא מיהר לפנות מקום לדור הצעיר. להפך — הוא שוב עמד, כמו בפעם הראשונה, מול מפה אירופית בוערת, ושוב בחר לפעול. ביוני 1940, עם נפילת צרפת, הצליח לחמוק מפריז הכבושה ממש ברגע האחרון. ב־24 ביוני עלה על הספינה הבריטית SS Ettrick, שהובילה גולים ופעילים צרפתים לכיוון לונדון. לצידו באותה נסיעה —פעילים שהצטרפו אל הגנרל שארל דה גול במסגרת צבא צרפת החופשית.
ושם, בלונדון, קיבל אשר ספיר דרגה צבאית מחדש –תחילה בדרגת לויטננט, ואחר כך (לפי עדויות מסוימות) קפיטן. תפקידו: קצין מודיעין לענייני המזרח התיכון, מומחה לענייני פלשתינה, איש קשר – ושוב, המתווך החשאי בין עולמות.
רנה קאסן סיפר לאחר מותו של ספיר:
"מלבד עבודת המודיעין שלו, הוא זכה לאמון אישי מהגנרל דה גול. לפני מותו, ביקר דה גול בעצמו את ספיר על ערש דווי, והעלה אותו לדרגת קפיטן."
בעיני הרפובליקה הצרפתית, ספיר נותר איש של כבוד.
הוא נפטר ב־1944, בבית חולים של צבא צרפת החופשית. סיבת המוות איננה חד-משמעית – פציעה ישנה? מחלה? המסמכים שבידינו דלים. מה שברור: הוא נקבר באנגליה, בבית העלמין St Mary the Virgin בעיירה Horsell.
הודעות על מותו פורסמו בעיתון Palestine Post ובעיתון היידי פארווערטס. לא בעמוד הראשי. לא בכותרות גדולות. אבל נרשמו. זכרו נשמר – לפחות קצת.
אחרית דבר: גשר שלא צעדו עליו
ספיר נזכר פה ושם בספרי היסטוריה על יחסי ציונות-ערבים, או בעבודות מחקר על עיתונות ארץ ישראלית. אבל בדרך כלל, שמו נפקד.
ייתכן שזה לא מקרה. ייתכן שדמותו, כמו הרעיונות שנשא – של שותפות אזורית, של ציונות לא קולוניאלית, של זהות עברית-מזרחית מתווכת – לא התאימו למה שבא לאחר מכן.
אבל הגלויות שלו, התמונות, הציטוטים בעיתונות, המכתבים, העט שחתם הסכמים, – כל אלה הם עדות לדמות חריגה בהסטוריה שלנו.
