הרבה דברים קרו בשנת 1957. אלביס פרסלי שבר אלפי לבבות וחרך את המצעדים עם שירים כמו All Shook Up ו-Jailhouse Rock, ד"ר סוס פרסם בארצות הברית לראשונה את "חתול תעלול" וג'ק קרואק פרסם את "בדרכים". אבל לו היו קוראים בני נוער בישראל את שבועון הנוער החדש, "מעריב לנוער", שהחל להתפרסם באותה התקופה, הם כנראה לא היו שומעים על אף אחד מהדברים האלה.
כי הגיליונות הראשונים של "מעריב לנוער" כמעט ולא סיקרו תרבות נוער מחו"ל – וגם תרבות פופולרית בישראל זכתה לסיקור מינורי. מעיון בגיליונות הראשונים של "מעריב לנוער" שעלו לאחרונה לאתר העיתונות הדיגיטלי של הספרייה הלאומית, ניכר שיותר מש"מעריב לנוער" רצה "לדברר" את הנוער, או אפילו "לדבר אל" הנוער – הוא בעיקר רצה לחנך את הנוער – ובמיוחד לגייסם למשימה של בניית הארץ.
באופן כללי, הגיליונות הראשונים של "מעריב לנוער" היו רחוקים מאוד מהדימוי הצבעוני של השבועון שמוכר לנו בימינו. ההתחלה של העיתון היתה צנועה למדי: רק 16 עמודים – כולם בשחור־לבן.
הכתבות בעיתון, כך נדמה, נועדו בעיקר "לסייע לבני הנוער להתכונן" למשימת בניית הארץ. בגיליון מספר 5 מה-2 ביולי למשל, פורסמה הכתבה "הכר את סוגי הנשק!" המסבירה על 3 סוגי הנשק העיקריים הקיימים בצה"ל. באותה החודש פורסמה בגיליון אחר כתבה תחת הכותרת "יפתח יטוס לנו סולו" על קורס טיס. באוגוסט היה זה חיל הים שזכה לכתבת תדמית מפנקת שבה רואין סגן בשם טוביה שישב עם כתב העיתון "על בקבוק מיץ בשק"ם" והבטיח לו ש"מי שהופך ימאי לא יעזוב את הים לעולם. זה נכנס לדם אני אומר לך".
למה שלח "מעריב לנוער" את כתבו להתחזות לקוף בגן החיות בתל-אביב?
לעיתים הקריאה בגיליונות העיתון הישנים עלולה להרגיש כמו שיטוט ביריד "רכישת מקצוע לחיים למשוחררי צה"ל", ולא כמו קריאה בעיתון המיועד לבני נוער. העיתון, כך נדמה, מנסה כל גיליון לסקור בפני קוראיו אפשרויות תעסוקה נחשבות אחרות: שבוע אחד כתבה על לבורנטיות, פעם על הנדסה או סיעוד.
הניסיון של העיתון לחנך את בני־הנוער ניכר גם בניסיונות התכופים של העיתון לאתגר את הנוער (או לפחות את הנוער התל־אביבי) באמצעות קיום מבחנים שונים. העיתון לא הסתפק רק בהעמדת הנוער במבחנים מול אתגרים שונים ומשונים, מהם מתיחות של ממש, אלא אף שש לחלק לו ציונים על איך, לדעתו, הם עמדו – או לא עמדו – באתגר.
בגיליון מאוגוסט 1957 למשל, העיתון פרסם שבעקבות "אופנת בקשות התרומה" שנפוצה במדינה, כתב של העיתון העמיד דוכן במרכז תל אביב עם קריאה לתרום "להקמת מרפאת שיניים מיוחדת לכלבים הסובלים מבעיות שיניים ומרוב כאבים מייללים בלילות". להפתעת העיתון, כמה אנשים תרמו כסף למיזם החברתי. אך במערכת העיתון, במקום לשמוח על נדיבות הנוער, דווקא התמרמרו על התרומות וקבלו על ש"אבד חוש ההומור הישראלי" ואף על כך ש"אנשים מאמינים לכל שלט".
בגיליון אחר העמידו ב"מעריב לנוער" דוכן לממכר "ספרות פורנוגורפית". הפעם, שמחו לגלות בעיתון, שעל אף שהיו כאלה שעצרו ליד הדוכן ועיינו בספרים – אף אחד לא "מעד" ורכש מהספרים. לפחות זה.
אבל ההטרלה הגדולה – שלא לומר המשונה מכולן – פורסמה בדצמבר 1957 כשהחליטו בעיתון – משום מה – לשלוח את אחד מכתביהם להתחזות לקוף בגן החיות בתל אביב. הכתב נשלח מחופש לקוף ונשאר בכלוב במשך יום שבת שלם. זאת כדי שהעיתון יוכל לבחון מי בקרב הקהל יצליח לזהות שמדובר באיש מחופש ולא בקוף אמיתי.
וכל זה מדוע? ובכן, לא ממש ברור. בכתבה, העיתון מסביר רק ש"לאמיתו של דבר חשבו תחילה על תחפושת של דוב, אבל לאחר חיפושים של חודש ימים התברר כי קשה להשיג דובים כאלה שאפשר לסגור להם את הבטן בריץ'־רץ'. ההצלה באה מירושלים. דוב אמנם לא היה שם, אך לעומת זאת נמצא עור אורגינלי כמעט של גורילה" [לא נמסר בכתבה מהיכן ואיך בדיוק הגיע "עור אורגינלי כמעט של גורילה"].
ואיך זה להיות קוף? לפי הכתב לפחות – משעמם למדי. הכתב שיתף שהשתעמם להיות בדמותו של קוף במנוחה, ולכן החליט להפגין פעלתנות:
"העניינים התחילו להיות יגעים. הקהל אמנם לא העלה על דעתו לחשוד, אך התחלתי להבחין במין זרות בעיניים. החלטתי להרבות בתנועה כדי לטשטש ככל האפשר את פרטי גופי. טיפסתי על הסורגים, התגלגלתי למטה, הסתובבתי הלוך ושוב, התגרדתי בכל הזדמנות. הפעולה האחרונה היא שהיתה בעוכרי".
ולמה היתה הפעולה האחרונה בעוכריו? ובכן, כי לאחר שהתגרד התקפל שרוולו וכך נחשף בפני הקהל במקום השעון שענד על ידו – מה שהוביל, בסופו של דבר, "להסגרתו" כאדם ולא כקוף.
מי היה אותו כתב נמרץ ומסור שהסכים להתחזות לקוף במשך שבת שלמה? לא מצוין באופן חד משמעי, אך ניתן לחשוד שמדובר בלא אחר מהסופר פוצ'ו בעצמו. על הכתבה חתום רק "הדוד של איה הג'ינג'ית" – השם בו נהג פוצ'ו – אז כתב צעיר בעיתון "מעריב" – לחתום על טוריו ההומוריסטיים. "איה הג'ינג'ית" היתה אחת מדמויות המפתח בסיפוריו.
מן הסתם, תעלול שכזה נערך בשיתוף פעולה של הנהלת גן החיות בתל אביב, שלא אחת נקט בשיטות שיווק יצירתיות במיוחד. כך למשל, בשנות ה-40 הם פנו ללאה גולדברג שתכתוב להם ספר שירים לילדים על החיות בגן.
כש"מעריב לנוער" התאכזב מקוראיו
הפעם ההיא שבני נוער בתל אביב תרמו להקמת מרפאת שיניים לכלבים לא הייתה הפעם היחידה בה העיתון התאכזב מקוראיו (או לפחות מבני נוער במדינה). הנוער – לפי "מעריב לנוער" לפחות – היה אמור להיות מגויס ורתום לכל אתגרי המדינה. וכשבני הנוער לא הגיבו כפי שציפה מהם – העיתון הגיב באכזבה גלויה.
בקיץ, סמוך לכינוס השנתי של הועד הפועל הציוני, ערך העיתון סקר בקרב קוראיו והזדעק לגלות שבני הנוער בארץ כלל לא מרגישים שיש להם מחויבות כלפי יהודים בגולה:
לתנועות הנוער השונות – לפחות לפי העיתון – היה חלק מרכזי בתרבות הנוער של אותן השנים – או לפחות, חיי הנוער כפי ש"מעריב לנוער" ראה אותן. במשך חודשי הקיץ העיתון הקדיש בכל גיליון כתבה על מחנה קיץ של תנועת נוער אחרת.
במקביל, הופיעה גם כתבת תחקיר על ה"תופעה" שלפיה בני נוער העוזבים את תנועת הנוער – מוצאים את עצמם לפתע בלי מעגל חברתי ובלי חברים. מטרת הכתבה ברורה: למנוע מבני נוער נוספים לעזוב את תנועות הנוער.
לצד הכתבות המתחלפות, בעיתון החדש התפרסמו גם פינות קבועות: מדור שח, מדור בולים, פינת טבע בארץ על מסלולים, צמחים ובעלי חיים בארץ, פינת השפה העברית (שנועדה להסביר איך לדבר עברית תקנית ולתקן שיבושים נפוצים), מדור "נוער מחו"ל" עם סיפורים על בני נוער מחו"ל (עם כתבות כגון "2 הנערות האלו מפיראוס ביוון נאלצות לעזור לאביהן בחנות כל יום אחרי בית הספר!") – וגם סיקור קבוע משחקי הכדורגל של ליגת הגדנ"ע (בכל זאת – עיתון לנוער).
באופן משונה, אחת הפעמים הכמעט יחידות שמופיעה התייחסות לתרבות פופולרית בחו"ל היא מכתבה ביולי שמדווחת על "טקס קבורה לרוק'נ'רול" שנערך בתל אביב. על אף שהעיתון עצמו כמעט ולא סיקר תרבות מחו"ל, העיתון משום מה ציפה מקוראיו להיות בקיאים בכך. הבקיאות המצופה לא הסתכמה בענייני תרבות פופולרית, אלא גלשה גם לנבכי הפוליטיקה של מדינות שונות. כך, בחידונים בסגנון "זהו את האנשים בתמונות!" שערך לקוראיו, הופיעו דמויות כגון "שר החוץ של ברית המועצות ועורך עיתון "פרבאדה לשעבר", ראש ממשלת צרפת, הפטריאך היווני ועוד. דמויות שכלל לא בטוח שמבוגרים בני התקופה היו מצליחים (או רוצים) לזהות.
אפילו הפרסומות בעיתון היו חינוכיות על פי רוב. מעבר לפרסומות למוצרים "רגילים" כגון מסטיקים, היו גם פרסומות למוצרים שהיום פחות רואים – כגון פרסומת לעטים- שמצליחה להיות גם פרסומת וגם חינוכית:
או פרסומת לגלובוס – פרסומת שמשום מה מחלקת גם פקודות לקורא:
כש"מעריב לנוער" החל להתפרסם בשנת 1957 המדינה היתה עודנה צעירה למדי: רק בת 9. שנה לפני היתה מלחמת קדש ועל אף שבאופן רשמי נגמרה תקופת הצנע – המצב הכלכלי המשיך להיות קשה. הקריאה בגיליונות הראשונים של מעריב לנוער חושפת עיתון שהיה עסוק פחות בשאלה “מה מעניין בני נוער?”, ויותר בשאלה “מה בני הנוער צריכים להיות?”. עיתון שיש לנו עמדות נחרצות לגבי מה בני הנוער צריכים להיות – אך גם כזה שהוא פחות סקרן – וסלחן – לגבי מי שהם באמת. העיתון רצה נוער מגויס ואידיאליסטי, כזה שיודע על הפטריאך היווני אך גם על יחידות צה"ל השונות.
ומבין השורות, אפשר לראות לא רק מה העיתון חשב על הנוער, אלא גם מה ישראל הצעירה של אותן שנים חשבה על עצמה: מדינה צעירה שראתה בנוער שלה כמי שיצטרך להמשיך ולהתמודד עם בעיותיה של המדינה הצעירה.
