"קישקה זה לא מלשון קשקוש, למרות שיש כאלה שחושבים ככה בגלל הציורים שלי" מסביר הקומיקסאי, הקריקטוריסט והמאייר, מישל קישקה, בתחילת השיחה שלנו. אנחנו נפגשים לשיחת טלפון מצחיקה ומרגשת לקראת הקרנת הסרט "קישקה: מספר את עצמי" במסגרת "פסטיבל דוקוטקסט" לקולנוע דוקומנטרי אצלנו בספרייה.
קישקה, שחוגג השבוע (ב-15 באוגוסט) 71 שנים, מתגלה (באופן ממש לא מפתיע) כאיש מצחיק, כן, ונעים שיחה. הוא איש משפחה מסור, ציוני והומניסט גדול שלא מפסיק להשתנות, ללמוד ולהתפתח. כשהוא מדבר המילים נשפכות ממנו, סיפור גורר סיפור. בסוף השיחה הכל מתחבר למי שהוא מישל קישקה – אדם שקשוב לעצמו, שיצירתו מחוברת למי שהוא באופן בלתי נפרד.
***
לא תמצאו עוד הרבה אנשים עם שם המשפחה קישקה בישראל, אם בכלל: "אבא שלי היה ניצול שואה יחיד ממשפחתו, והוא היה מאוד גאה בשם הזה ומאוד רצה שתהיה המשכיות למשפחה. הוא שמח מאוד כשנולדתי, הבן הראשון במשפחה, והוא ידע שהשם שלנו ימשיך הלאה" הוא מספר. "לי נולדו שלושה בנים, ועם כל אחד מהם הוא הרגיש שככה הוא מנצח את הנאצים".
את הסיפור האופטימי הזה אופפת מציאות מורכבת. שני הוריו של מישל היו ניצולי שואה שרצו להקים משפחה אך התקשו לטפל בילדים בשגרת היומיום. הוא ושלושת אחיו נשלחו ללמוד בפנימיות.
האם תמיד ידע שיהיה אומן? שאלתי. "כבר בכיתה א', כששאלו אותי 'מה תרצה לעשות כשתהיה גדול', הייתי אומר שאני רוצה לצייר, בלי שבאמת הבנתי מה זה". הוא אומר. "כשגדלתי קיבלתי מאבא שלי את הרושם שציור זה משהו שהוא היה רוצה לעשות, אבל זו לא פרנסה, והוא היה עסוק תמיד בלשרוד אז זו לא הייתה אופציה. רק כשהיה בפנסיה הוא הגיע לעסוק בזה. ואני תמיד הרגשתי שהגשמתי עבורו חלום".
את החלום הלא ממומש של אביו התחיל קישקה להגשים כבר בנעוריו. בתור מי שגדל בבלגיה, בירת הקומיקס העולמית, הוא התאהב בספרים הגרפיים מיד: "מול הבית שלנו הייתה חנות ספרים יד שנייה ושם הייתי קנה קומיקס משומש כי זה הדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי בדמי הכיס הצנועים שקיבלתי. בתחנת הרכבת בה נסעתי לפנימייה היו מוכרים חוברות קומיקס קטנות וגם כאלה הייתי קונה מידי פעם ואז מחליף עם ילדים בפנימייה וככה הייתי קורא עוד דברים". בתיכון פרסם קישקה קומיקסים שיצר, אבל אף פעם לא למד ציור או איור בצורה מסודרת.
בגיל 15 הוא התאהב. לא בנערה בלגית חמודה, אלא במדינה צעירה, ישראל. בעיירת בה גדל ליד העיר ליאז' לא היו הרבה יהודים. הוריו היו חילונים ובעיר הייתה תנועת נוער יהודית אחת בלבד – "השומר הצעיר". בגיל 15, כחלק מהמסורת של התנועה, נסעו כל החניכים וקישקה ביניהם, למחנה קיץ. בישראל. קישקה התנדב בקיבוץ במשך שישה שבועות. זה היה קיץ 1969, בארץ שררה האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, והמעבר החד בין העיר התעשייתית האפורה והגשומה לחוויית השמש, החול והחופש מילאו את ליבו של קישקה הצעיר. כבר אז החליט שעתידו יהיה כאן.
בישראל הוא גם נתקל לראשונה בקיוסק שמכר חוברות של מגזין MAD – הקומיקס הניו-יורקי המפורסם, במגדל שלום בתל אביב. זאת תהיה ההשפעה הגדולה השנייה על יצירתו של קישקה קומיקסאי, אחרי מסורת הקומיקס הבלגית של טינטין וחבריו.
בגיל 19, כשכבר החל לימודי אדריכלות בבלגיה, הוא קיבל את ההחלטה ששינה את חייו. אחותו הגדולה חצבה עבורו את הדרך כשעלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ. באחד מביקוריו אצלה שמע על קיומו של המוסד הירושלמי "בצלאל" והחליט ששם הוא ילמד. במכתב של 7 עמודים (ששמור אצלו עד היום) הסביר קישקה להוריו המאוכזבים את החלטתו האידיאליסטית. "פרצה אז מלחמת יום כיפור ואני הרגשתי שזה הזמן לעלות, כשהמדינה במצוקה, בשביל לבנות ולהיבנות. באמת, לא כסיסמה ריקה. וזה באמת מה שקרה לי. בישראל הכרתי את אשתי, אוליביה, בניתי את הקריירה שלי. הפכתי לישראלי. זה היה לי ברור שאני מגיע כדי להישאר".
קישקה הצעיר החליט לנטוש את לימודי האדריכלות ולרדוף אחרי חלום האיור והקומיקס, אבל הוא לא לקח בחשבון של"בצלאל" צריך להתקבל, והגיע לשם עם עברית של בוגר אולפן טרי ותיק עבודות מלא בקומיקסים. למרות זאת הוא התקבל, אבל כיון שלא היו מסלולי איור וקומיקס נרשם ללימודי עיצוב גרפי. "היו אז בישראל דעות קדומות על קומיקס – חשבו שזה בידור קל להמונים, תרבות נחותה, בעיקר לילדים ובני נוער. בקושי היה אז קומיקס בישראל – דודו גבע ו"זבנג" של אורי פינק, אולי בעמוד האחרון של העיתון וגם זה בקושי, זהו. אבל אותי זה לא עניין". קישקה ידע שהוא יעשה קומיקס, הוא לא יכול היה שלא.
שמונה עשרה שנה לאחר מכן, בשנת 1992 ביקשו ממנו בבצלאל לפתוח קורס לאיור קומיקס, אותו לימד עד הפרישה מבצלאל ב-2024, וגידל בו באהבה כמה מאומני הספרות הגרפית החשובים בישראל, ביניהם בוגרי המחזור הראשון שלו – ירמי פינקוס ורותו מודן.
מעבר להוראה, ולאיור קומיקסים וקריקטורות בעיתונים, אייר קישקה לאורך הקריירה שלו עשרות ספרי ילדים נוער ומבוגרים, חלקם של גדולי הכותבים בישראל – אורי אורלב, רמונה די-נור, דוד גרוסמן, נירה הראל, וא.ב. יהושע. אחד הספרים האחרונים שאייר עבד הוא "השן שהתנדנד לה הילד" של מאיר שלו, איתו עבד ממש לפני מותו: "לא היה תמיד קל לעבוד איתו, אבל זו הייתה התנסות מרתקת עבורי." מספר קישקה. "הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה והיה לו חזון. אחרי שאיירתי את 'השן שהתנדנד לה הילד' הוא רצה לעבוד איתי שוב, ותוך כדי עבודה משותפת על "נכד קרטה וסבא סנוקרת", גיליתי שהוא חולה מאוד. זה היה מאוד עצוב ומרגש כי הוא הספיק לאשר את הטיוטות האחרונות, אבל נפטר לפני שהספר יצא לאור".
קישקה חי, חושב, חולם ויוצר בשתי שפות. בשנים הראשונות לעלייתו ארצה כל מה שהעסיק אותו היה להפוך לישראלי, יחד עם בת זוגו הצרפתית אוליביה. "לא ידענו כלום. במסיבת חנוכה של הבן הבכור בגן לא הכרנו אף שיר, למדנו הכל יחד עם הילדים, הרי בחו"ל לא חוגגים את כל החגים שחוגגים פה, ובטח לא באותה דרך." אבל הוא לא מחק את עברו, את זכרונותיו, ואת שפת אימו: "דו־תרבותיות זה עושר עצום! אני יודע שפעם בישראל הייתה שלילת הגלות. אולי יש לי מזל שלא הגעתי בסוף לקיבוץ כמו אחותי הגדולה כי שם לא בטוח שהייתי יכול לדבר עם הילדים שלי צרפתית."
החיים עברו לכאורה על מי מנוחות עבור קישקה ומשפחתו החדשה בישראל, אבל הסודות המשפחתיים שאפפו אותו מילדות תמיד היו שם ברקע. עולמו התרסק כשאחיו הקטן והאהוב, שארלי, ירה בעצמו. מישל היה אז בן 34. "הרגשתי שחלק ממני מת עם אחי. אני גידלתי אותו, הייתי אח גדול מגונן ותומך עבורו. ההורים שלי לא היו שם בשבילו, אני מציין את זה כעובדה, לא כטענה כלפיהם. ואז, בשבעה, אבא שלי התחיל לדבר על עצמו – על מה שעבר עליו בשואה. אבל אני לא יכולתי לשמוע אותו – רתחתי מזעם כלפיו כי הוא בחר לספר את מה שעבר עליו בשואה דוקא בשבעה על אחי והייתי שבור."
שנים התבשלה בקישקה יצירה גדולה ומשמעותית, תיקון לשבר העמוק בתוך המשפחה. הוא קיבל השראה מ"מאוס: סיפורו של ניצול", הרומן הגרפי המפורסם ועטור השבחים של ארט ספיגלמן, שפתח את הדלת לקומיקס כספר שאינו מיועד רק לילדים.
במשך שנים הרעיון הסתובב אצלו בראש ובבטן, אבל הוא לא הצליח לממשו. זו היתה בסופו של דבר אשתו, אוליביה, שדירבנה אותו: "אתה צריך להחליט" היא אמרה לו, "או שאתה עושה את זה, או שאתה מפסיק לדבר על זה שאתה הולך לעשות את זה". הייתה זו הדחיפה לה הוא נזקק. "היה לי ברור" הוא אומר "שאם אני לא אעשה את זה אני אוכל את עצמי בשארית חיי".
את תהליך היצירה של "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" הוא מתאר כמשנה חיים: "בפעם ראשונה בחיים שלי הייתי זה שכותב. זו הייתה התקופה הכי מדהימה בחיים שלי. גיליתי את חדוות הכתיבה. גיליתי שאני זוכר יותר דברים ממה שנדמה לי. זה הרגיש ש'חבר מביא חבר' – כל זיכרון מהילדות, מהבית והמשפחה הביא איתו זיכרון נוסף, ממש כמו שריר שהלך והתחזק. עבדתי על זה בטירוף, 18 שעות ביום במשך שנה וחצי. לא יכולתי לעצור."
הרומן הגרפי "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" התפרסם בשנת 2012, ראשית בצרפתית, כשהופץ באירופה, ואז גם בעברית. הוא תורגם לשפות נוספות ובצרפת הוא עובד לסרט אנימציה לילדים בשם "הסודות של אבא" שיצא ב-2022.
"הספר, והסרט שיצא בצרפת בעקבותיו, הפכו אותי למשהו חדש – למרצה. אני מסתובב איתו ומדבר עליו בפני קהלים שונים, ב'יד ושם', לקצינים בצבא, בספריות בכל הארץ וגם בחו"ל. זה מדהים לשמוע תגובות של אנשים, איך הם מתחברים, גם מי שאין לו קשר לשואה. סודות ואסונות במשפחה זה משהו שכולם מכירים. האומץ לשים הכל על הנייר ממש ריפא אותנו."
הספר עזר גם לעשות תיקון ביחסים המורכבים עם אבא של קישקה: "כשהוא ראה את הספר הוא היה בהלם. כי זה נושא שאף פעם לא דיברנו עליו ישירות, על ההתאבדות של אחי. גם אחרי שהספר יצא. ככה זה אצלנו, לא רגילים לחשוף. אני הלכתי רחוק ושמתי בספר את כל הכאב והביקורת שלי עליו" הוא מספר.
"שנים סחבתי ביקורת כלפי ההורים שלי. מצד שני הם היו שורדים שסבלו כל כך הרבה וכל מה שרצינו, כל בני הדור שלי, זה רק לשמח אותם ולהשביע את רצונם. ובסופו של דבר זה שהצלחתי לשים את הדברים על הנייר, בלי רצון להכאיב או לפגוע, רק שיהיו בחוץ, שייאמרו – זה היה דבר גדול. הספר היה מרפא עבור כולנו."
אחרי השבעה באוקטובר הבין קישקה שהוא חייב לעסוק במה שקרה שם. "הצטרפתי ליוזמה של אורי פינק ליצירת ספר קומיקס שייקרא ״בלב ה-7 באוקטובר״, ועוסק ב-12 סיפורי גבורה אזרחית מאותו היום. הייתה הגרלה בין אומני הקומיקס השונים, לגבי הסיפורים השונים ואני זכיתי לפגוש את יוסף אלזיאדנה, נהג הסעות בדואי שהציל צעירים מהנובה. ציירתי את הגבורה שלו וחלק מהמפגש המרגש איתו נכנס גם לסרט".
גם היום, קישקה לא מפסיק ליצור. "הפרויקט הבא שלי זו יצירה על הטבח שהתרחש ברואנדה, רצח העם שם. הזמינו ממני ספר, רומן גרפי, על אחד משורדי הטבח. יש בי רגישות לסבל האנושי ולמה ששנאה יכולה לחולל וזה נר לרגליי ולכן זו יצירה שחשוב לי לעשות אותה. הוזמנתי לרואנדה ב-2020 לספר על היצירה שלי, הם למדו מאיתנו הרבה על האפשרויות השונות להנצחה של אירוע כל כך קשה לעם שלם. ויש שם המון עשייה ויצירה".
***
הסרט של גד אייזן "קישקה: מספר את עצמי" מלווה את קישקה בדרך שעבר במשך שנים כיוצר עבור אחרים עד שהעז ליצור את יצירתו הגדולה, האישית והמורכבת ביותר, ספרו "דור שני – דברים שלא סיפרתי לאבא" הוא סגירת מעגל אישית ומשפחתית מרגשת שנגעה בכל כך הרבה לבבות ברחבי העולם.
את הסרט הכל כך אישי וחשוף הזה, ראה קישקה בעצמו בפעם הראשונה רק לאחר שיצא, בהקרנה חגיגית עם קהל גדול. "לא היה לי מושג מה גדי, הבמאי, עושה. הוא צילם אותי עשרות שעות לאורך ארבע שנים, לא ידעתי מה יצא שם. אני חייב להגיד שבהתחלה גם לא ידעתי בדיוק למה אני נכנס."
אומן הקומיקס המוכשר איפשר לבמאי הדוקו המנוסה להיכנס לחייו וללוות אותו בדרך אינטימית. כזו שמגלה לנו על תהליך היצירה – כשהצייר פתאום הוא גם הכותב, ומשאירה כל מי שצופה בסרט עם תובנות על משמעות החיים, ועל היכולת שלנו, עם הרבה השקעה והתמסרות, לתקן מה שקולקל בדורות הקודמים.
***
"קישקה: מספר את עצמי" יוקרן בספרייה הלאומית ב-20 באוגוסט במסגרת פסטיבל דוקוטקסט, פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי של הספרייה הלאומית שחוגג השנה את שנתו ה-10.
עשרות סרטים מחכים לכם ולכן בפסטיבל בו יתארח גם יהורם גאון בסרט בבכורה עולמית על חייו, יוקרן הסרט "הורה" שישרטט את הריקוד הכי מזוהה עם הישראליות וילווה בהרקדה. את הפסטיבל יסגור הסרט "ליאונרד ומריאן" ואחריו הופעה של עברי לידר שר לאונרד כהן.
