1. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל": ההימור על הכרזת העצמאות
הוא לא גבוה, האיש שעומד במרכז "אחת התמונות שעיצבו את הזיכרון ההיסטורי של מדינת ישראל. על הקיר מכוסה הווילון מאחוריו תלויים שני דגלי ענק חדשים של המדינה שנולדת ברגעים אלה ממש, מעל לראשו – תמונה של האיש שחזה לפני כמה עשרות שנים את היום הזה.
דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי, 1948, ה' באייר, תש"ח – תמונה שהיא כולה קונצנזוס כלל ישראלי.
אבל עד כמה היינו קרובים לכך שלא תהיה תמונה כזו? ומה היה חלקו של בן גוריון בעצם קיומה?
"מנהיג אמיתי אינו מחפש קונצנזוס להישען עליו, אלא מעצב קונצנזוס" (מרטין לותר קינג)
כשנה קודם לכן, עשרות שנים של פעילות ציונית נמרצת, במגוון ערוצים, החלה לרדת לפסים מעשיים: ב-1947 בריטניה החזירה את המנדט על ארץ ישראל לאו"ם, ובסוף נובמבר של אותה שנה התקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת הארץ. יהודי הארץ יצאו לרקוד ברחובות, אבל למרות הרגע המכונן, עדיין לא הייתה להם מדינה.
ביום שישי, ה-14 במאי 1948, קמו אזרחיה לעתיד של המדינה לסערת רגשות וחוסר ודאות קולקטיביים: כותרות העיתונים כולם הכריזו נרגשות "היום תוקם המדינה", אבל כותרות המשנה שצפו תקיפה מיידית של חמש צבאות ערב היו מחרידות: האם חמשת צבאות ערב אכן, כפי שאיימו כל התקופה האחרונה, יצטרפו לערביי הארץ ויתקפו מיד? האם המדינה תשרוד מעבר ליומה הראשון?
מאחורי הקלעים התנהל ויכוח נוקב בין מנהיגי המוסדות הלאומיים והביטחוניים של היישוב היהודי בארץ. גולדה מאיר בדיוק חזרה מפגישה חשאית עם עבדאללה מלך ירדן בה הוא אמר לה (בצער, לפי זכרונותיה שלה), כי אם תוכרז מדינה יהודית, הוא יאלץ להצטרף לשאר ארצות ערב ולתקוף. משה שרת חזר מארצות הברית של אמריקה ובאמתחתו אזהרתו / איומו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל: הכרזה על הקמת מדינה משולה להתאבדות, צבאות ערב ישמידו אתכם ואמריקה לא תציל אתכם. יגאל ידין צוטט כמי שהעריך את סיכויי ההישרדות של ישראל לאחר הכרזה כזו כ-50/50.
אבל בן גוריון ראה את הדברים בקנה מידה אחר.
בשנה האחרונה הוא ניהל, מעבר למאבק הגלוי להכרה בזכותו של עם ישראל למדינה עצמאית, מאבק צללים להשגת הנשק ואמצעי ההגנה שיאפשרו את העצמאת הזו בפועל. נציגים של ארגוני ההגנה יצאו מחדרו בשנה האחרונה בתחושה ש"האיש השתגע". הוא דיבר על אווירונים, אוניות מלחמה וטנקים. איפה היו הכלים האלה ואיפה היה היישוב היהודי? זה נשמע לכולם בלתי מציאותי לחלוטין, באותה מידה אפשר היה לדבר על סיוע חייזרי ממאדים.
אבל הפעילות הזו של בן גוריון לא הייתה מנותקת מהמציאות, אלא להיפך: היא הייתה ביטוי לראיה אמיצה וברורה שלה. הוא האמין, כמעט ידע בוודאות, שצבאות ערב לא יניחו להכרזת המדינה לעבור בלא תגובה. הוא ידע שהחלופה שהם עומדים בפניה היא השמדה של היישוב היהודי בארץ.
ובכל זאת, הוא האמין שהם יצליחו להחזיק מעמד. הן בכוחה של הרוח האמיצה של בני הדור ההוא, והם בכוחם של כלי הנשק ואמצעי ההגנה שהושגו במאמץ עילאי, בדרך לא דרך.
אז כשהייתה צריכה להתקבל ההחלטה הקריטית בדבר הקמת המדינה, הוא נעל את משה שרת אחוז הפַּלָּצוּת בחדרו האישי, עד שהלה הבטיח לדווח באובייקטיביות על החדשות מאמריקה, ולא להפחיד את מועצת העם בנבואת זעם. במקביל, הוא ניהל "הצבעת דמה". הנוכחים באותה ישיבה נדרשו לענות על השאלה: אם היית צריך להצביע היום בנוגע לשאלת הכרזת המדינה – מה היית מצביע?
ארבעה היו נגד – בואו נחכה, הם אמרו, נראה איך יתפתחו העניינים, מה העולם יציע, אסור לשרוף את הגשר מול האמריקאים. חמישה היו בעד – זה עכשיו או לעולם לא, ככה הם הרגישו. בן גוריון הכריע את הכף. בסופו של דבר, הוא עצמו קיבל את ההחלטה, בלי לבצע שוב הצבעה רשמית.
מדינת ישראל תקום, עכשיו.
לפני שהאו"ם יעשה פרסה ויקבל החלטה חדשה. לפני שהעולם יכפה על היהודים הסדר מדיני אחר שלא כולל עצמאות מלאה בארץ. חיכינו כמעט אלפיים שנה, לא עוד.
הטקס הוכן במהירות כזו שהשאירה אחריה שובל של סיפורים משעשעים על כמה הכל היה בלתי מאורגן – החל מחיפוש הקלף עליו יחתמו כולם, וכלה בהשגת הדגלים וסידור השולחנות והספסלים באולם. כל זה לא העסיק את בן גוריון. אנשים שראו אותו באותו יום מספרים שהיה פזור דעת, מכונס בעצמו. לימים הוא יספר שהיה אחוז אימה. שהיו רגעים באותו יום שבהם היה בטוח כי הוא עצמו גוזר כליה במעשיו על עם ישראל.
ביומנו הוא כתב: "היום הקמנו מדינה, גורלה בידי כוחות הביטחון."
"אני זוכר כי אלה היו מחשבותי כאשר ראיתי, בדרכי מטקס ההכרזה לביתי, לפנות ערב, אנשים רוקדים ברחובות וחוגגים את המעשה ההיסטורי שחוללנו יחדיו. לא הצטרפתי לרוקדים, אף כי הייתי שותף לרגשותיהם באותו רגע… הם צדקו ביצאם לרקוד ברחובות, חשבתי, אף שידעתי היטב, וחזקה על רבים מהרוקדים שידעו היטב, מה רבות הסכנות שלפנינו ומה גדול הקורבן שנהיה מוכרחים להקריב על הגנת העצמאות המדינית שבה זכינו זה עתה".
מיד אחרי הטקס, שאורכו היה כ 32 דקות בלבד, הוא כינס את המטכ"ל, להתכונן לפלישה.
2. "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות": פתיחת שערי הארץ לעלייה תוך כדי המלחמה
מהרגע הראשון לא היה ספק מה המטרה העיקרית של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
"השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים" (מתוך מגילת העצמאות).
החזון הציוני מאז ומעולם דיבר על ארץ מבטחים ליהודי כל העולם, מקום אליו יוכלו להימלט מפני רודפיהם, מקום בו יוכלו לשכון בשלווה בלי ששכניהם או השלטונות יאיימו על חייהם מפעם לפעם. אבל בן גוריון האמין כי זה עובד גם הפוך: עליית יהודים מכל העולם תהיה האמצעי הטוב ביותר למימוש החזון הציוני. זה לא רק שהעם צריך מדינה, המדינה הייתה זקוקה לעם לא פחות.
נדב מן, ביתמונה. מאוסף יצחק אלטוביה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
"תמיד, בכל הדורות, מימי יהושע בן נון ועד מלחמת צבא הגנה לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים. גם אם נצליח – ואני מאמין כי נצליח – להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים, ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה – נעמוד."
ואז הכריז בן גוריון, בשם העם, את הכרזת העצמאות, ומדינת ישראל הוקמה. תוקפו של חוק המנדט פקע – לא עוד סרטיפיקטים, לא עוד מכסות, לא עוד אוניות מעפילים שמוחזרות לאירופה.
אם זה נשמע כמו התגשמות החלום, זה בגלל שזה באמת מה שזה היה. אלא שאז, ברגע האמת, העניינים לא היו כל כך פשוטים.
חלומות לחוד ומציאות לחוד: היישוב היהודי במדינה הזעירה נאבק על חייו בכל מה שהיה לו. חברת המופת הבונה, המודרנית, העשירה, עליה חלם בן גוריון עדיין לא הייתה לעובדה מוגמרת. היא ניהלה בימים אלה קרבות עקובים מדם על הזכות הבסיסית ביותר: להתקיים.
מנגד, במחנות העקורים באירופה המתינו מאות אלפי ניצולי שואה: בודדים, נטולי רכוש, רבים מהם חולים, כולם זקוקים לסיוע בתחומים רבים. בצד השני של העולם הפכו יהודי מדינות ערב לאויבי הציבור במקומותיהם, וסכנה ריחפה מעל חייהם.
בתוך הכאוס וחוסר הביטחון הללו, כשהם מביטים באימה באתגרים הניצבים לפניהם, קמו מי שאמרו: בואו נגביל את העליה. בואו נכניס רק ידיים עובדות. או רק יהודים בעלי רכוש. חיינו קודמים. אנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו ולהגן על מאות אלפי יהודים שיגיעו חסרי כל, להאכיל ולהשכין אותם.
אבל בן גוריון לא היה מוכן לשמוע על אף סוג של הגבלה. בשביל מה הקמנו מדינה? שאל, וענה: "קיבוץ גלויות הוא משאתה ויעודה ושליחותה של מדינת ישראל". העולים יגיעו, אנחנו נסתדר, וכל אחד שיגיע, בסופו של דבר, רק יחזק את המדינה.
בתחילת קיץ 1950 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק השבות. כדי לאשר את החוק, נקבעה ישיבה חגיגית ביום פטירתו של הרצל, והחוק עבר פה אחד.
באותו יום אמר בן גוריון בכנסת: "חוק־השבוּת הוא מחוקי־השתיה של מדינת־ישראל. הוא מכיל יעוד מרכזי של מדינתנו, היעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע, שלא המדינה מקנה ליהודי חוץ־לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ"
בשנתיים הראשונות מאז קום המדינה, בתחילה תחת רעמי התותחים ואז תחת משטר הקיצוב במזון, היישוב היהודי הכפיל את עצמו. המציאות הייתה קשה, טראומת המעברות נחקקה היטב בתודעה ההיסטורית הישראלית, והחורף שאחרי חוק השבות היה נורא ואיום.
ובכל זאת, אותם מאות אלפי יהודים שהגיעו מכל רחבי העולם, הרגישו וידעו שהם מגשימים חלום – פרטי ולאומי. בשנים הבאות, עם כל הקשיים ואולי גם קצת בזכותם, הם השתתפו בבנין הארץ, הוסיפו אינספור גוונים לחברה, הצטרפו להגנת הארץ ובכללי – היו חלק בלתי נפרד מאבני הבניין של הפרויקט העצום הזה. בלעדיהם מדינת ישראל לא הייתה אותה מדינה שהפכה להיות.
3. "אין האשה פסולה לשום שירות, אין היא משוללת שום זכות, ואין היא פטורה משום חובה": נשים בוחרות ונבחרות
עוד לפני הקמת המדינה, בשנת 1926, "אספת הנבחרים" של היישוב העברי הכירה בשוויון הזכויות של נשים "בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים״. זה קרה אחרי מאבק עיקש של הנשים החלוצות, שלקחו חלק בכל ענפי המשק, ונלחמו על זכותן הבסיסית של נשים בישראל למעמד שווה.
מי שהיה לבעל הברית הגדול ביותר שלהן במסדרונות ההסתדרות הציונית היה בן גוריון עצמו. הוא האמין כי במדינה שבדרך, אסור שיהיה הבדל כלשהו בין איש לאישה. הוא האמין כי שוויון זכויות לאישה הוא חלק בלתי נפרד מחברת המופת שחלמו עליה: צודקת, שוויונית וחופשית.
"מוטלת עלינו חובת כבוד למחות הכתם המוסרי שהנחיל לנו חוק המנדט בשללו מהאשה שוויון מלא וגמור" (בן גוריון, ינואר 1949, מיד אחרי הבחירות לכנסת הראשונה)
את הלילה שלפני טקס הכרזת המדינה העביר בן גוריון בתיקוני נוסחים במגילת העצמאות. בארוחת הבוקר שאחרי הלילה ללא שינה, הוא ישב עם הטקסט הסופי בידו. פולה, אישתו, קראה אותו מעבר לכתפו, ואז העירה: חסרה לך מילה אחת.
בן גוריון הניד בראשו, ואמר לה: את צודקת. אני אכניס את זה, נקרא את זה בקול ונראה אם זה מצלצל טוב.
זה צלצל טוב.
וכך הפכו "בלי הבדלי דת וגזע" לנוסח המוכר: "מדינת ישראל…תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
ב-1949 מינה בן גוריון את גולדה מאיר לשרה הראשונה בממשלת ישראל. כשהיא התלבטה אם לקבל את התפקיד, הוא כתב לה: "לא מוכן להקים ממשלה חדשה בלי השתתפותך".
אבל למרות שהמאבק על זכות הבחירה היה כבר מאחוריהם, ולכנסת הראשונה נבחרו 11 נשים (עובדה שבן גוריון מצא מצערת במיוחד – שכן, כך הוא כתב לארגוני הנשים, היו צריכות להיות הרבה יותר), זאת עדיין לא הייתה החלטה מובנת מאליה.
המפלגות הדתיות ניהלו קרב מאסף נגד השלב האחרון בשילוב הנשים בשלטון ודרשו בתחילה שלא תכהנה שרות בממשלה. בן גוריון זעם, והודיע שמי שלא יישר קו בנושא – יתכבד ולא יצטרף לקואליציה.
בישיבה שעסקה בנושא חוק שוויון זכויות לנשים בכנסת, בן גוריון יצא מגדרו:
"לאושרנו זוהי עובדה, שהאימהות שלנו עמלו יחד אתנו על הקמת היישוב, על הגנתו, על בטחונו וכבודו – אבל לא זוהי הסיבה שמחייבת שוויונן בזכויות ובחובות. אנחנו חייבים כל קיומנו לאמא. כל הטוב והיפה והטהור שבנו – קיבלנו ממנה. היש למישהו אדם יותר קרוב ויותר אינטימי מאמא? ואי-אפשר להשלים עם כך, שאמא שלי, שאחות שלי, שאף היא אמא, שהבת שלי, שאף היא תהיה לאמא, תהא גרועה ונחותת-ערך ממישהו אחר. זהו הנימוק הפשוט והאנושי של הצעת החוק."
ואכן, דווקא מדינת ישראל הקטנה והמסורתית למדי הקדימה מדינות רבות בעולם בשעתו, ועד היום היא עדיין אחת המדינות המערביות הלא רבות שהעמידו בראשותן אישה.
4. "עליתי הבוקר לירושלים, לקבוע משרדי": ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל
"ציונות", כך קראו לתנועה, על שם אותה עיר היסטורית שעם שלם חלם על תקומתה במשך כמעט אלפיים שנה. ובכל זאת, כשאותה ציונות קיבלה פנים מעשיות, מנהיגיה נאלצו להניח את שאלת ירושלים בצד.
על פי תוכנית החלוקה, ירושלים, בירת הדתות המונותאיסטיות שהפכה במרוצת ההיסטוריה למקום משכנם של מקומות הקדושים לשלושת הדתות, הייתה אמורה להיות אזור מפורז, בינלאומי.
בדיונים פנימיים בין חברי הנהגת היישוב, מאחורי דלתיים סגורות, עלתה שוב ושוב שאלת עיר הבירה, ואף הוצעו חלופות, יצירתיות יותר או פחות, אבל לא הצליחו להגיע להסכמה.
בהכרזת העצמאות עצמה, במעין ניסיון לומר לעולם כי מדינת ישראל החדשה מקבלת על עצמה את תכנית החלוקה של האו"ם, לא הוזכרה ירושלים כעיר הבירה של המדינה החדשה.
אבל אז קרסה תכנית החלוקה, וצבאות ערב פרצו את גבולותיה. ב-28 במאי, נפל הרובע היהודי, והעיר העתיקה של ירושלים עברה לשליטת הירדנים. עם שוך הקרבות, בזמן ההפוגה הראשונה, הכריז בן גוריון כי "ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית (לפי שעה לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו תל אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים לבין תל אביב"
למותר לציין, שהחברים באו"ם לא התלהבו מהכרזה זו, והחלה פעילות נמרצת לטובת החלטה רשמית נוספת בדבר בינאומה של ירושלים.
ההחלטה הזו, שמוספרה כ"החלטה 303", התקבלה ב-9 בדצמבר, 1949, והיא אישרה מחדש את החלטת החלוקה הראשונית שדרשה את פירוז העיר והפיכתה לעיר בינלאומית.
אבל בן גוריון לא התרגש. למרות התנגדותו הנחרצת של משה שרת, שהיה אז שר החוץ, והחשש העצום מתגובת העולם – הכריזה ממשלת ישראל במהלך חודש דצמבר על ירושלים כבירת ישראל.
"ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים", אמר בן גוריון באחת מישיבות הממשלה שעסקו בנושא, "לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון."
שרת שלח לבן גוריון מכתב התפטרות, אבל בן גוריון דחה אותו ואמר כי לא יעדכן בזה אפילו את הממשלה. שרת צריך לקבל על עצמו את החלטת הרוב בעניין.
ב-26 בדצמבר, 1949, נפתח מושב הכנסת בירושלים, ומאז לא יצא ממנה שוב. ירושלים הייתה לבירה הרשמית, בפועל, של מדינת ישראל.
"עליתי הבוקר לירושלים" כתב בן גוריון על אותו יום, "לקבוע משרדי (לא משרד הביטחון) בירושלים, ולבצע בזאת העברת הממשלה לירושלים… בינאום ירושלים מוציא ממדינת ישראל 100,000 יהודים. לא ביום אחד אנו מסוגלים להקים יישוב כזה… אולם ירושלים זה לא רק 100,000 יהודים. זוהי עיר דוד. אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית – ירושלים היא לב לבה. … הצלחתנו בשאלת ירושלים – פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל. הנצליח? ייתכן וייתכן… מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם – גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל."
***
"מחיר הגדולה הוא אחריות" תאר פעם וינסטון צ'רצ'יל את המנהיגות, כפי שהוא ראה אותה.
דוד בן גוריון היה מנהיג שעמד כחוד החנית של עם, באחד הרגעים המכוננים שלו בהיסטוריה. הוא, ככל הנראה, היה נכנס לספרי ההיסטוריה בכל מקרה – ולו בגלל הנקודה בזמן ובמרחב שהוא ניצב בה.
אבל האמת היא, שמדינת ישראל מעולם לא הייתה דבר מובן מאליו, ובמהלך הדרך היו לא מעט צמתי החלטה ונקודות שבהם, אם היו מתקבלות החלטות אחרות, ההיסטוריה שלנו הייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי.
האומץ והאחריות שבקבלת ההחלטות הלא מובנות מאליהן האלה, הן שהפכו את בן גוריון לדמות שלא רק הייתה במקום הנכון בזמן הנכון, אלא שגם עשתה את הדבר הנכון. דמות גדולה.
ואם ניתן לנחתום להעיד על עיסתו:
"נדרשו לא מעט תבונה ואינטואיציה מדינית, עוז רוח וראיית־הנולד גם למעשה זה. נקל היה להפסיד ולהחמיץ הזדמנות היסטורית זו אם על־ידי זהירות וחששנות יתרה, שדוגלים בה הריאליסטים נטולי החזון, ואם על־ידי מאכסימליזם מילולי ונטול חוש המציאות של 'התופסים המרובה בפיהם ותובעים אותו מזולתם', לפי הגדרתו השנונה של המשורר" (בן גוריון על ההחלטה על הכרזת העצמאות)
***
במשך כמה עשרות שנים הנהיג דוד בן גוריון את היישוב היהודי בארץ ישראל – החל מתפקידו כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, וכלה בתפקידו רב השנים כראש הממשלה הזמנית, הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית, השביעית, השמינית התשיעית והעשירית.
אין ספור החלטות הרות גורל הוא נשא על כתפיו, כשהוא מוביל את דעת הרוב או בדעת מיעוט עיקשת נגד שלל יועציו ובעלי התפקידים האחרים שסבבו אותו.
להרחבה על החלטות נוספות מסוג זה:
ההחלטה על קיום מערכת בחירות תוך כדי המלחמה:
מצע, קמפיין שלילי וגעוואלד – האם באמת היה פעם יותר טוב?
ההחלטה על כוח צבאי חמוש אחד ופירוק המחתרות:
פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים
"יהודים יורים ביהודים": האלטלנה והמצור על תל אביב
ההחלטה על הפטור מגיוס לתלמידי הישיבות:
