שנתיים לפני מותו, התראיין המשורר יהודה עמיחי לתוכנית "בגוף ראשון" ברשות השידור.
האיש, שכל חייו פעל למען השלום, ניסה לתאר מהו אותו שלום עבורו.
ספוילר: אין פה זאבים שגרים עם כבשים, וגם לא נמרים ששותפים לאותה דירה עם גדיים.
"אני כל כך מאמין בשלום שהוא חייב להיות, שאני רוצה להוריד אותו, להוריד את הרף", אמר עמיחי למראיין רם עברון. "הציפיות צריכות להיות לדחות את המלחמה הבאה. שלום ואהבה יבואו אחר כך אבל קודם כול לדחות את המלחמה הבאה".
יתרה מכך, אותו שלום של עמיחי הוא זר לטקסים והסכמים. "כי אם עושים מהשלום יותר מדי הצגות והללויות והילולות וחיבוקים", הסביר עמיחי בראיון, "אז אנשים יאבדו את הסבלנות ותתחיל מלחמה חדשה. לדחות את המלחמה הבאה, זה הכי חשוב. אחר כך הדברים הנשגבים אחר כך יבואו מאליהם".
ופה, כך אני מבין, נמצא המסר שאותו מעביר לנו המשורר בשיר "שלום בר". "זה "שלום בר" הוא שלום מסוג אחר. שלום "טבעי", שלום בלי טקסים, ובלי הילולות. שלום "קל".
קצת רקע היסטורי: ב-7 באוגוסט 1970, יום שישי, מסתיימת רשמית מלחמת ההתשה.
אין פה שלום בין הצדדים.
היה זה בסך הכל הפוגה בלחימה, שתימשך – את זה אנחנו יודעים בדיעבד – עד למערכה הבאה באוקטובר 1973.
והנה, פחות מחודשיים יחלפו, ויהודה עמיחי מפרסם ב"הארץ" את הגרסה הראשונה שלו לשיר "שלום בר":
האם סמיכות הזמנים בין סיומה של המלחמה ההיא לפרסומו של השיר הזה ממש לא מקרית? האם ההפוגה הזו, אחרי שנים של מלחמה, תיתן סוף סוף "מנוחה לפצעים"? האם השלום של "שביתת נשק", מתייחס לשביתת הנשק של מלחמת ההתשה? אינני אוהב לפרש שירים. אשאיר את זה לכם הקוראים.
כמה חודשים אחר כך, ואנחנו כבר בשנת 1971, מפרסם עמיחי את השיר פעם נוספת בספרו "ולא על מנת לזכור". לשיר הסופי מצטרפת לה שורה נוספת: "ובני משחק ברובה צעצועים שיודע לפתוח ולעצום עינים ולהגיד, אמא".
השנים חולפות. האמת היא ש-23 שנים חולפות כשהשיר חוזר לכותרות.
יהודה עמיחי מקבל הזמנה מיוחדת מראש הממשלה יצחק רבין. הזמנה להצטרף אליו לטקס הענקת "פרס נובל לשלום" שהתקיים ב-10 בדצמבר, 1994. עמיחי, איש מחנה השלום, נענה להזמנה ואף משתתף בטקס ומקריא לקהל משיריו, ובהם את שירו "שלום בר".
ואולי זה קצת צורם.
כי בעוד עמיחי מדבר בשיר על שלום "בלי קול חותמות כבדות" של הסכמים מדינתיים, בפועל הוא השתתף בטקס חלוקת פרס למנהיגים שחתמו על הסכמים ב"קול חותמות כבדות".
אך עמיחי סיפק את התשובה גם לזה.
כאשר נשאל על בחירת השיר "שלום בר", ענה:
"כתבתי את השיר הזה לפני יותר מ-20 שנים, עוד לפני הסכם השלום הראשון עם מצרים. באותה תקופה השלום היה חלום בלבד. ההיסטוריה לימדה אותנו שהחיים קצרים מדי כדי לחכות לשלום הטבעי. יש לסייע לטבע, ויש להגן על הטבע כמו פרחי בר. וזה בדיוק מה שעושים המנהיגים של שני העמים עתה בהרבה מאוד אומץ".
32 שנים נוספות יחלפו והשיר יחזור לכותרות. הפעם לקהל של מיליארדים, כאשר האפיפיור בכבודו ובעצמו יצטט את השיר בפני מאמיניו בלא פחות מאשר דרשת חג המולד החגיגית בוותיקן. ולנו רק נותר להתאכזב קצת מכך שהאפיפיור לא נקב בשמו של עמיחי אלא פשוט התייחס אליו כ"אותו משורר".
וחודשיים אחר כך, יגיע השיר מהעולם הקתולי לעולם הרוקנרול, כאשר U2 ישלבו גם כן את השיר באלבומם הטרי.
"מבחינתי", מספרת לנו חנה עמיחי, אלמנתו של עמיחי, "'שלום בר' הוא שלום שצומח מעצמו באופן טבעי – כמו פרח. לא משהו שנשתל, שעיבדו אותו והנדסו אותו".
"בימי חיי אני כבר לא מצפה שיתגשם 'שלום בר'", מודה חנה. "אבל אולי כדאי בכל זאת להאמין, מי יודע?".
