התנ"ך מתאר בהרחבה מערכות יחסים סוערות בין גברים ונשים: נישואין יציבים ושקטים, התאהבויות ממבט ראשון, אונס ואלימות, וגם בגידות, בוז וזעם. אולם באופן מפתיע, את קשת הרגשות הרחבה הזאת הוא מגיש כמעט בלי תיאורים חושיים או רגשיים. ישנם מעט מאוד רגשות בתנ"ך, לרוב הם מתומצתים בתיאורים נקודתיים ונדירים. כמו "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (בראשית, כ"ט) או "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (שמואל ב', פרק י"ג) ומצויינים אך ורק כדי להעניק לקורא מידע או הקשר הכרחי כדי לקדם את העלילה או את הבנת מערכת היחסים שבין הדמויות.
אותה חסכנות ברגשות באה לידי ביטוי בדבר נוסף – מיעוט התיאורים של עולם החי והצומח. הנופים מוזכרים אך ורק כאשר הם הכרחיים כדי להבין את הסצנה כמו בתיאורי גן עדן בבראשית: "וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית, פרק ב'); תיאור או מאפיין מרכזי של דמות, לדוגמה בתיאור של דמותה של דבורה הנביאה, "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (ספר שופטים, פרק ד'); או כחלק מרשימות שלא היו מביישות רואה חשבון כאשר הוא מונה וסופר רכוש או שפע של פרנסה במקרה של ציות למצוות: "אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ." (ספר דברים, פרק י"א). לעיתים בספרי הנביאים הם משמשים כמטאפורה, אבל בדרך כלל לא יופיעו כחלק מהתענגות על הטבע אלא כדימוי קונקרטי שיש לו משמעות דתית ומוסרית.
דבר אליי בפרחים
דבר מכל זה לא דומה למה שקורה בשיר השירים. בשיר השירים מתעורר פתאום הטבע לחיים, ומקבל את כל אור הזרקורים לעצמו. עולם החי והצומח הופך למרחב כמעט משחקי של דימויים באמצעותם הנאהבים מתארים זה את גופו של זה, ופתאום חושים שכמעט לא זוכים להתייחסות בתנ"ך, כמו חוש הריח, זוכים לעדנה מחודשת. כמו בתיאורים האלה של האהוב: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (שיר השירים, ב', ג').
או של האהובה:
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שיר השירים ד', א-ג)
האוהבים מתארים זה את זו באמצעות עולם הטבע. עצם חווית האהבה משווָה לתחושת שיכרון, ומתארת כמעט חוויה חושית של פריחה והתאחדות עם הטבע, כאילו אהבה היא חלק מהטבע במובן העמוק ביותר, כאילו שמצבו הטבעי של האדם הוא להיות מאוהב.
אהבה על הנילוס
אבל למרות ששיר השירים ייחודי כל כך בתוך הספרות התנ"כית גם בשל חיבתו לטבע, הוא דומה באופן מפתיע לשירי אהבה אחרים שאנחנו מכירים מהארכיאולוגיה ברחבי ההמזרח התיכון. אחד המקומות הללו, נמצא בדיר אל מדינה, מספר קילומטרים מעמק המלכים במצרים.
דיר אל מדינה היה כפר אומנים סודי, אליו היו מגיעים אומנים, בנאים וצורפים כדי להשתתף בבנייה ובמלאכות שנדרשו לבניית הקברים של הפרעונים. גם הסודיות לא הייתה מקרית, משום שנעשה ניסיון למנוע ביזה של הקברים. ניסיון לא מוצלח בדרך בכלל, משום שרוב הקברים נבזזו כבר בימי קדם. ככל הנראה על ידי אותם אומנים עצמם.
"ניתן להניח שמי שגנב את ציוד הקברים היו התושבים של דיר אל מדינה", מספר לנו ניר אור לב, אוצר לארכאולוגיה מצרית, על שם ג'ינט וג'ונתן רוזן, במוזיאון ישראל. "הם ידעו איפה הקבר, מה יש בקבר, ואיך לעבד את החומרים כדי להסתיר את הגניבה. כי אי אפשר להסתובב עם מסכת זהב של תות ענח אמון ברחוב ולטעון שזה נפל ממשאית".
לדיר אל מדינה חשיבות רבה משום שהערים המודרניות דרסו מתחתיהן רבים מאזורי ההתיישבות הקדומים. לכן יש בה עדויות ייחודיות לחיי היומיום של אנשי מצרים העתיקה: מכתבים, חוזים משפטיים, וגם שירי אהבה – קטעי פפירוס הכוללים בתוכם שירי אהבה שלבוגרי שיר השירים ישמעו מוכרים במיוחד.
"בפפירוסים יש שימוש בלשון הפיגורטיבית במוטיבים צמחיים, ובבירה, יין, ודבש, מתוך הנטייה המצרית שלא לתאר אקט מיני באופן ישיר אלא להשתמש ברמזים". מתאר אור לב, "גם בסצנות רשמיות לעולם לא יוצג אקט מיני מפורש, אלא רק ברמיזה. אנחנו כחוקרים מודרנים צריכים לשבור את הראש כדי להבין שמדובר ברמז". כך למשל, שפתיה ואצבעותיה של האהובה מושווים לפרחי לוטוס, והשפעת קולו של האהוב על האהובה להשפעת יין רימונים.
שירת הבוסתן
אחד הפפירוסים הללו, "פפירוס טורינו (1966)", שמתוארך למאה ה־12 עד ה־11 לפנה״ס, כמו כל הפפירוסים שנמצאו בדיר אל מדינה, מכיל שיר מפורט ויפיפיה שגיבוריו הם לא פחות מאשר עצי הגן.
השיר מחולק לחלקים, ובכל אחד מהחלקים דובר עץ אחד ומתפאר בפני חבריו. הדובר הראשון הוא עץ הרימון, שמתגאה שהוא העץ האהוב על הנערה משום שהיא והאהוב שלה מתחבאים בין ענפיו הרבים, והוא מגונן עליהם.
"זרעיי נוצצים כמו שיני גברתי, צורת הפרי שלי עגולה כמו שדיה. אני האהוב עליה, אני יודע, העץ המתוק ביותר במטע, נראה במיטבי בכל עונה. אני אוסף את נערתי ואת מאהבה יחד; תחת זרועותיי [ענפיי] הם שוכבים ביום רפה, שמחים ושיכורים מיין ושיכר, גופם נוטף שמן מתוק".
לאחריו מגיע עץ התאנה, אשר באופן טבעי הוא אינו אנדמי [בעל חיים או צמח הייחודי לאזור גאוגרפי מסוים- י.ק] למצרים, אלא הובא אליה מכנען. הוא לעומת זאת מתלונן על כך שהנערה לא משקה אותו מספיק. ברור מאוד שהמילים מונחות בפיו של עץ התאנה אך הן בעצם מבטאות את הצמא לאהבה:
"הובאתי מארץ רטובה ועוינת, נעקרתי כשלל למען אהובתי. היא הורתה להציב אותי כאן במטע; היא הצילה אותי. אך היקרה לעולם אינה מניחה לי להעביר את יומי בשתייה, וגם אינה ממלאת את קרביי במי תעלות מתוקים. איך בעולם יכולה נערה ליהנות מהחיים עם צמא נורא שכזה ובלי לשתות? בשבועה בנשמתי האלמותית (אם היא תשרוד), יקירי, הבא לי מעט מים!".
הדובר האחרון בשיר הוא שתיל שקמה קטן. הוא מתאר את הנערה ששתלה אותו באדמה באצבעות רכות כמו פרחי הלוטוס ומשווה אותה לחתחור, אלת האהבה והפריון, שמכונה גם גבירת השקמה.
"צריך לזכור שמצרים אומנם משופעת באוצרות טבעיים אבל עצים הם לא הצד החזק שלה", אור לב מסביר, "עץ השקמה הוא מהעצים היחידים שאנדמים למצרים, ולכן זכה למעמד מיוחד. הוא נחשב לעץ החיים שיכול לספק פירות, צל, וגם כזה שחזק מספיק לבניה".
אבל יש עוד זווית מפתיעה על החיבור בין רגשות האהבה והחיבה שבין האוהבים לדימויים של עולם הצומח, "כל האלמנטים הצמחיים הם מאוד חתחורים, כנראה בגלל הייחוס שלה בתור אלת האהבה והלידה מחדש." אומר אור לב."מבחינת המצרים זה היה חלק מהסמליות של אהבה ולידה. אי אפשר לנתק את השירים האלה מהסמליות וההקשר הדתי. בעיקר האלה חתחור והמוטיב הפיריוני שלה".
אהבה היא אהבה
מעניין לראות שגם בשיר השירים וגם בפפירוס טורינו ישנו שימוש באותם עצים. בשיר השירים הרימון מדומה למצח הנערה, השימוש בגפנים, התאנים, כולם מוטיבים חוזרים. הקבלה נוספת היא השימוש בכינויי החיבה "אחי" ו"אחותי" בין הנאהבים.
"אפשר לומר שזה ז'אנר ספרותי שהיה נפוץ בכל המזרח התיכון, שנמשך עד ימנו". אומר אור לב ומתכוון בעקיפין לשירי פופ מודרניים לחלוטין, שגם הם משתמשים במוטיבים מעולם הטבע לתיאור של השפעת אהבה על נאהבים. "גם בעת המודרנית, ולכן זה לא צריך להפתיע אותנו שמדובר במוטיבים חוזרים".
***
גם אצלנו בספרייה הלאומית תוכלו לפגוש את האהבה הגדולה לעולם הצומח בתערוכת "יש פרחים בין דפי הספרייה הלאומית" המזמינה אתכם לצלול אל מקומם המרתק של הפרחים בתרבות הישראלית. לפרטים ורכישת לכרטיסים לחצו כאן.
