"Is that Wingate?" ("האם זה וינגייט?") שאל אותי ההיסטוריון הבריטי סר אנדרו רוברטס, כשהוא מצביע על הדיוקן הגדול שתלוי במשרדי. לא שיערתי שהשאלה הזאת תוביל, תוך חודשים ספורים, להחזרת אוסף היסטורי נדיר לישראל.
בקיץ 2024 ביקר לורד רוברטס בארץ, במסגרת מחקר שערך על אירועי שבעה באוקטובר. בין היתר, ביקש ההיסטוריון הנודע ללמוד גם על חלקם של השוטרים והשוטרות בקרבות שהתחוללו באותו יום, והוא פנה לשם כך לסגן־ניצב (סנ"צ) מירית בן־מיור בדוברות המשטרה. מאחר ומדור היסטוריה ומורשת במשטרה, שאני עומד בראשו, תיעד את ההתרחשויות ואת לחימת השוטרים באותו יום, הזמינה בן־מיור את לורד רוברטס לבקר בבית מורשת משטרת ישראל ("חמש דקות מבית שמש") ולהיפגש אתי.
בפגישה שוחחנו על אירועי הלחימה. הצגתי את הזירות השונות והסברתי כיצד גבורת השוטרים והשוטרות באותו יום נורא הצילה את המדינה מאסון כבד עוד יותר. לורד רוברטס התרשם והתרגש ממה שראה ושמע. ואז הוא הצביע על התמונה: "Is that Wingate?"
ספויילר: כן, התמונה היא של וינגייט. אבל מי הוא היה? ולמה דווקא תמונה שלו תלויה על הקיר במשרד שלי?
"הקפטן המשוגע"
אורד וינגייט (1944-1903) היה קצין צבא בריטי, עם סיפור חיים מיוחד במינו. במלחמת העולם השנייה התפרסם וינגייט כקצין מבריק, שפיתח שיטות פעולה לא־שגרתיות ללחימה בעורף האויב. אופיו של וינגייט, שהיה אדם גלוי־לב, בלתי־מתפשר ועם מעט מאוד סבלנות למה שראה כבינוניות, הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת כבר בימי חייו. תרמו לכך גם השילוב של ההצלחות המבצעיות המרשימות עם האבדות הכבדות בקרב לוחמיו. פקודיו נטו להעריץ את המנהיג הקשוח ואת איש החזון המבריק, בעוד שעמיתיו ראו בו חוצפן, שרלטן ואפילו פסיכופת. מותו בתאונת מטוס בבורמה, כשהוא בן 41 בלבד, תרם להילה סביבו, אך הוויכוח על דמותו השנויה במחלוקת לא הסתיים עד היום.
אבל הסיבה לכך שהדיוקן של אורד וינגייט תלוי במשרדי נעוצה בשלב מוקדם יותר של הקריירה הצבאית שלו. בספטמבר 1936, בזמן המרד הערבי הגדול, הוצב וינגייט בארץ ישראל כקצין מודיעין בדרגת קפטן (סרן). במסגרת תפקידו, יצר וינגייט קשרים עם בכירים בסוכנות היהודית ועם אנשי המודיעין של היישוב העברי בארץ. וינגייט הציג את עצמו בפניהם כציוני ואף קבע כי יקים צבא יהודי ויפקד עליו.
אפשר להבין את הספקנות שבה התקבל וינגייט – קצין מודיעין של האימפריה הבריטית – ביישוב. למרות זאת, שניים מאנשי הקשר שלו בהנהגת היישוב היהודי בארץ, עמנואל וילנסקי ודוד הכהן, השתכנעו בכנות כוונותיו וניסו להשפיע על דעתם של מי שהתנגדו לשיתוף פעולה עם הקצין המוזר. בשיחות טלפון כונה וינגייט בתחילה בזלזול "הידיד של וילנסקי", עד שהוכיח שפיו וליבו שווים. הכינוי הלעגני קוצר, ווינגייט הפך להיות פשוט "הידיד".
פלגות הלילה המיוחדות
במאי 1938 המרד הערבי השתולל. קבוצות חמושות השתלטו על המרחבים הכפריים של הארץ ועשו בהם כרצונן. המורדים רצחו בריטים, יהודים וגם ערבים שנחשדו כמשתפי פעולה עם השלטון. בעמק יזרעאל, תקפו המורדים שוב ושוב את הצינור שהוביל נפט מצפון עיראק לנמל חיפה – הנכס האסטרטגי המרכזי של האימפריה הבריטית בארץ ישראל. חיל־המצב המצומצם בארץ ישראל, שכלל שתי חטיבות בסך הכל, היה מתוח עד קצה גבול היכולת. פעילות התקפית נגד המורדים הייתה בלתי־אפשרית, ללא תגבור כוחות ניכר. עם זאת, המצב הבין־לאומי מנע מהצבא הבריטי לשלוח לארץ ישראל יחידות נוספות.
וינגייט ראה במצב הקשה הזדמנות. למרות שהיה קצין מטה, הוא יצא לסיורים בצפון הארץ, במטרה להבין את דרכי הפעולה של המורדים ולמצוא להן מענה. במשך כחודשיים טייל וינגייט לבדו בגליל העליון ובעמק, ביקר ביישובים יהודיים ויצא לסיורים ליליים עם החלוצים הצעירים. מה שראה שכנע אותו כי תורת הלחימה הבריטית נגד מרידות שגויה מיסודה.
וינגייט פנה למפקד הצבא הבריטי בארץ ולמשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות, בהצעה להקים יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור, שתכלול חיילים בריטיים לצד נוטרים יהודים. יחידה זו תפעל נגד המורדים בצוותים קטנים, בלילה, על בסיס מודיעין ותוך שימוש בתחבולות והטעיות – חריגה ברורה מתורת הלחימה הבריטית בת־הזמן.
וינגייט פיקד על "פְּלַגוֹת הלילה המיוחדות" (פל"מ, Special Night Squads) תקופה קצרה, מיוני עד אוקטובר 1938. בתקופה זו גיבש הקצין הצעיר את תורת הלחימה החדשנית שלו והוביל את אנשיו, כ־40 בריטים ו־80 יהודים, במספר רב של מבצעים נגד המורדים בעמק יזרעאל.
ההצלחות מיהרו להגיע: בתקופה קצרה חיסלה היחידה שלושה מנהיגים של קבוצות חמושות וגרמה לרביעי לברוח מהארץ, הישג חסר תקדים. כן גרמה הפל"מ לכשישית מכלל אבדות המורדים ותפסה כחמישית מכלל אמצעי הלחימה בכל ארץ ישראל במחצית השנייה של 1938 – הצלחה יוצאת דופן ליחידה בגודל של פלוגה.
הבריטים מיהרו לשכפל את הדגם שוינגייט יצר ולהקים יחידות דומות נוספות. למעשה, הפל"מ הייתה היחידה המודרנית הראשונה ללוחמה בטרור והדגם שוינגייט יצר קיים היום כמעט בכל צבא או משטרה בעולם.
המורשת העברית
בארץ, השאיר וינגייט חותם משמעותי עוד יותר. הפל"מ הייתה היחידה הראשונה בארץ ישראל, מאז פירוק הגדודים העבריים ב־1920, שבה השתתפו יהודים בפעילות צבאית התקפית. תחת פיקודו של "הידיד" למדו הנוטרים, כולם חברי ארגון ה"הגנה", להילחם, לתכנן מבצעים, לפקד ולהוביל. בין חניכיו של וינגייט היו משה דיין, יגאל אלון, פנחס קופל (לימים מייסד משמר הגבול ומפכ"ל משטרת ישראל) ורבים אחרים, שהובילו אחר כך את הכוח המגן העברי ואת כוחות הביטחון של מדינת ישראל. השפעותיו של וינגייט על צה"ל ניכרות עד היום, אפילו בכינוי "סיירת" ליחידה מיוחדת – זכר לסיורים הרגליים המפרכים שביצעו אנשי הפל"מ.
המורשת הזאת, של יוזמה, יצירתיות, גבורה ומנהיגות בשעת משבר, עברה בירושה גם למשטרת ישראל. תפיסתו של וינגייט לגבי יוזמה, התקפיות, שימוש בתחבולות ופעילות ממוקדת עברה גם למשטרה והיא נר לרגליהם של לוחמי היחידות המיוחדות בארגון. כשלורד רוברטס הגיע לארץ כדי לחקור את אירועי שבעה באוקטובר, הוא מצא את אותה מורשת חיה ופועמת: הימ"מ, "הגדעונים", מתפ"א, יואב והמסתערבים של משמר הגבול, היו הכוחות המאורגנים הראשונים להגיב למתקפה האכזרית. אבל הערכים, אותם הנחיל וינגייט לאנשיו, לא נעצרו ביחידות המיוחדות. באותה שבת שחורה פעלו לאורם שוטרים ושוטרות רבים מספור, מכל היחידות, שלחמו בתנאים בלתי־אפשריים, יזמו פתרונות בשטח, והצילו חיים רבים במחיר גבורה אישית.
נעמה והדיוקן
וינגייט ופלגות הלילה המיוחדות היו נושא המחקר שלי בזמן לימודי התואר השני. תחת הנחייתו של ד"ר גדי קרויזר באוניברסיטת בר־אילן, בחנתי את המבנה, הארגון, תורת הלחימה וההישגים המבצעיים של היחידה. את מה שגיליתי פרסמתי בספר "ראשונים להעז: פלגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט" (הוצאת יהודה דקל, 2017) ובספר נוסף, שעתיד לצאת לאור בקרוב בשפה האנגלית. בזכות המחקר זכיתי לקחת חלק בהנחלת מורשתו של "הידיד", יחד עם משה הר־ציון ועפרה ברעם, יוזמי אירועי "יום וינגייט" השנתי והתערוכה על פלגות הלילה המיוחדות במוזיאון בית שטורמן שבקיבוץ עין חרוד.
המחקר גרם לי להתאהב בדמותו המורכבת של "הקפטן המשוגע", כפי שכינו אותו אנשיו. כשסיימתי את המחקר ביקשתי מנעמה בתי, שהיא אמנית מוכשרת, לצייר דיוקן שלו שאוכל לתלות במשרד. אותה תמונה שלורד רוברטס ראה – וממנה התלהב.
האוסף חוזר הביתה
אבל הסיפור על וינגייט לא הסתיים באותו ביקור. נדלג בזמן, לתחילת אוקטובר 2025. בוקר אחד קיבלתי הודעה מרוברטס, אליה צורף קטלוג של חברת מכירות פומביות. "שים לב לפריט 163," הוא כתב לי, "אני חושב שזה צריך להיות בישראל."
הפריט היה אוסף המסמכים האישי של וינגייט, מתקופת שירותו בארץ ישראל. מחיר הפתיחה? כ־50,000 ליש"ט – הרבה יותר ממה שאני יכול להרשות לעצמי. העברתי את ההודעה לספרייה הלאומית, בתקווה ששם ידעו איך לגייס את הסכום הדרוש. אנשי הספרייה המסורים נרתמו במרץ למשימה ובתוך כחודשיים, בעזרתו של תורם נדיב, האוסף הגיע לירושלים ונקראתי לעיין בו.
התורם, אספן יהודי בריטי ששמו קלייב לואיס, הגיע בתחילת 2026 לבקר בספרייה הלאומית וסיפר כיצד התגלגלה התרומה הייחודית לידיו: "בדיוק ביקרתי בספרייה הלאומית של ישראל במאי האחרון ומאוד התרשמתי ממנה. היא אחת הספריות המרשימות בעולם בעיניי, אז המחשבה שהם מעוניינים במשהו שנמצא ברשותי הייתה פנטסטית. הבנתי שהם יודעים לטפל בחומרים כמו שצריך ולדאוג שיהיה אפשר להשתמש בהם למחקר ולהנגיש אותם לעיון הציבור. לכן שמחתי מאוד להעביר את האוסף לרשות הספרייה הלאומית של ישראל. והיה עוד דבר: הוא [וינגייט] רצה לחזור לישראל. הוא רצה להיות כאן, ולכן נראה לי נכון שהמסמכים שלו יהיו כאן."
מי שיצרו את הקשר עם קלייב לואיס היו ראשת אגף האוספים בספרייה הלאומית, ד"ר רחל יוקליס, ואוצר אוסף ישראל ע"ש משפחת פדרמן, ד"ר חזי עמיאור. עמיאור עלה לשיחת הזום החשובה עם האספן הבריטי כשהוא עצמו במילואים, על מדים: "הוא ביקש שנסביר לו מהי חשיבות הארכיון לתולדות ישראל ולמה חשוב לנו שהארכיון הזה יהיה בספרייה הלאומית. הסברנו לו עד כמה מרכזית היתה פעילותו של וינגייט בגיבוש האתוס הבטחוני הישראלי עד לימינו. בתגובה הוא אמר שהוא מבין שמקומו של הארכיון הוא בירושלים ולכן ירכוש אותו עבורנו. התגובה הזו הפתיעה אותנו וחיממה את הלב.".
גם לי, כמו למר לואיס הנדיב, קשה לתאר את ההתרגשות – להחזיק ביד מסמכים שאורד וינגייט כתב בעצמו! נזכרתי במחקר שעשיתי, בשעות שביליתי בניסיון להבין את תהליך החשיבה שלו, ופתאום הוא היה כאן, בכתב ידו. אבל בסופו של דבר ההיסטוריון שבי גבר על המעריץ וביליתי מספר שעות בבחינת כל עמוד באוסף.
המסמכים מלווים את התפתחות החשיבה של וינגייט לאורך שירותו בארץ ישראל ואת השלבים השונים בפעילות הפל"מ והתפתחותה. הארכיון כולל סיכומי מבצעים, הצעות לפעולה, הפקות לקחים ומדריכים להקמת יחידות דומות ולהפעלתן. בכך, חושף האוסף באופן בלתי אמצעי את התהליך שהביא לנקודת מפנה בהיסטוריה הצבאית העולמית והישראלית, דרך עיני מי שחולל אותו. מסמכים אחרים בארכיון מעידים על תפקידו של וינגייט כקצין מודיעין ועל הקשרים שרקם עם מקביליו ביישוב.
הפריטים המיוחדים ביותר באוסף הם אלה שוינגייט כתב עבור עצמו. שתי מחברות, ששימשו אותו ללימוד השפה העברית וכיומן מבצעים, מאפשרות הצצה נדירה לתהליך המחשבה של הקצין הצעיר. דומים להן גם המכתבים שכתב לאמו ועבודות בהיסטוריה, שהגיש במהלך לימודיו באקדמיה הצבאית של חיל התותחנים המלכותי בתחילת שנות ה־20.
ארכיון וינגייט מציע הזדמנות נדירה להציץ אל תוך תהליך המחשבה של איש צעיר ומבריק, ששינה את פני הלוחמה המודרנית. המסמכים התפעוליים, לצד המחברות והמכתבים האישיים, חושפים את האדם מאחורי האגדה – את הציוני האדוק, את קצין המודיעין היצירתי, ואת החלום שביקש להנהיג צבא עברי. האוסף מתעד רגע מכונן בהיסטוריה המשותפת של הלוחמה בטרור והכוח המזוין העברי.
אוספים כאלה, המשלבים מסמכים תפעוליים עם חומרים אישיים, הם נדירים במיוחד בארכיונים הצבאיים הבריטיים מתקופת המנדט. רובם המכריע של המסמכים נמצא בארכיונים הממלכתיים בלונדון, אך אוסף זה חזר הביתה – למקום שבו נוצר.
הגעת ארכיון וינגייט לירושלים אינה סוף הסיפור, אלא רק ההתחלה. עכשיו צריך לבחון את המסמכים בדקדקנות, לצלם אותם ולהנגיש אותם לקהל הרחב ולהיסטוריונים, כדי לאפשר היכרות טובה יותר עם דמותו המיוחדת של "הידיד" ועם תורת הלחימה שגיבש.
ואני חושב שווינגייט היה מחייך, אילו ידע שהמסמכים שלו חזרו לארץ, שהדיוקן שציירה נעמה בתי תלוי על קיר משרד משטרתי, כשומר על המורשת שהשאיר, ושהארכיון שלו מופרד ושמור כעת בספרייה הלאומית בירושלים, העיר שבה גר ושאליה חלם לחזור, כמפקד צבא עברי. ויותר מכך: אני בטוח שוינגייט היה גאה בשוטרים ובשוטרות, ממשיכי דרכם של הנוטרים בפל"מ, שפעלו לאור השיטות שפיתח והערכים שהנחיל כדי להגן על תושבי המדינה.
***
רוצים לדעת עוד על וינגייט ופלגות הלילה? מוזמנים לבקר בתערוכה המוקדשת לפועלם מוזיאון בית שטורמן, קיבוץ עין חרוד מאוחד. פרטים נוספים בקישור הזה.
***
סגן־ניצב ד"ר שלומי שטרית משרת כראש מדור היסטוריה ומורשת במשטרת ישראל. מחקריו בוחנים את ההיסטוריה של ארגוני אכיפת חוק וביטחון פנים בארץ ישראל.
