קץ ההיסטוריה והיום שאחרי: על "היום השביעי של החיים" מאת רמון קנו
אלעד נבו
.
בשנות נעוריי המתרחקות מצאתי את עצמי מיסיונר של ספר אחד קטן. הוא היה נמכר בעשרה שקלים בחנויות יד שנייה, כמו ספרי "ספריה לעם" אחרים, ואני הייתי רוכש עותקים ומפזר אותם למכרים אהובים. הוא היה מהספרים המצחיקים שקראתי, כזה שמעלה חיוך בכל עמוד, אך גם ברור שטמון בו הרבה מעבר לבידור. נכרכתי אז בדרכי האוליפו, חבורת הכותבים הצרפתית שביקשה לכתוב ספרות מתוך מגבלות צורניות ולבחון את האפשרויות שאלה מציעות. חיפשתי כל תרגום קיים לספרים של חברי הקבוצה והיום השביעי של החיים שכתב רמון קנו היה הממתק המושלם. הוא נכתב בשנת 1951, שנים לפני הקמת החבורה, אך גם בו טמון המתח האוליפואי – כאשר קנו מתרגם רעיונות פילוסופיים תאורטיים למציאות חיים ספרותית. היום השביעי של החיים בוחן את הפער שבין שגרת היום־יום לבין המלחמה שמרחפת באוויר ותוהה במרומז על קץ ההיסטוריה וקץ המלחמות, ונדמה שאין רלוונטי ממנו לימינו.
היום השביעי של החיים מספר על ואלאנטן בְּרוּ, חייל משוחרר, המנהל חיים מבדרים למדי, המתקיימים בקלילות בלתי רגילה. הגברת ז'וליה, המבוגרת ממנו בכמה עשרות שנים, צופה בו מהלך ברחובות פריז ומחליטה שהיא תתחתן איתו. ואלאנטן מקבל את ההצעה בלי לחשוב הרבה והשניים נישאים. הוא מתחיל לעבוד בגלנטריה – חנות לממכר כלי תפירה – שבבעלות ז'וליה. השניים רוצים לצאת לירח דבש, אך בעקבות העומס בחנות הם מחליטים שוואלאנטן יצא לטייל לבדו. הזוג מחליף את ייעוד החנות מעת לעת, בהתאם לצורך ברחוב – מכלי תפירה למכירת מסגרות, אחר כך לסרטי צילום, ולבסוף, ברו מתחזה למגדת עתידות. חיים לא רגילים, אך בהחלט שגרתיים.
אך כאן בדיוק מתקיים המתח שבו שרוי הרומן – הזוג הטרי חי ופועל בשנים שלפני כיבוש צרפת בידי הנאצים, וברו הוא היחידי לאורך הספר שחש באסון המתקרב. הלך הרוח המבדר של הזוג והעיסוק שלהם בטרדות היום יום נצבע לאט לאט בהבנה שהאסון הולך וקרב, והחייל המשוחרר הוא היחידי שמרגיש זאת. כך, כאשר ואלאנטן נכנס אל תחנת הרכבת בפריז, הוא נעמד אל מול ציור קיר גדול שמתאר את יציאתם של המגויסים ל"מלחמת 1914" – "הוא מזין את עיניו בכל פרטי היצירה, ובתוך כך חושב לו, שבקרוב יצטרכו לעשות עוד אחת, עוד יצירת אמנות, בשביל המלחמה הבאה, כי תהיה עוד אחת בקרוב, בטח שתהיה" (עמ' 53). בביקור בתערוכה שעוררה ציפייה רבה בעיר, פוגש ואלאנטן בחבר מן השירות המשותף. החבר משוחח איתו על דרגות הטוראי שעוד נמצאות אצלו, ואלאנטן מעיר כי בקרוב הן ישמשו אותו שוב. "מה פתאום?", מזדעק החבר. "למלחמה הבאה, כמובן", עונה ואלאנטן. "אתה פסיכי או מה? עם מי אתה רוצה שנילחם?", "לאי'דע", משיב ואלאנטן בזהירות, "אבל אני מרגישותה באויר" (עמ' 118).
כמה עמודים לאחר מכן ואלאנטן וז'וליה מתכננים חופשה יחד, אך ואלאנטן אומר כי הוא לא חושב שהחופשה תצא לפועל, שכן בקרוב תפרוץ מלחמה. "מה פתאום, טיפשון שכמוך", מתפרצת אשתו. "אני אומרת לך, אני, שלא תפרוץ מלחמה. למה אתה בא תמיד עם שטויות כאלה?". ואלאנטן מבין לבסוף את המסר – "זו היתה פליטת־פה, ההערה הזו של ואלאנטן, אבל מעכשיו לא הזכיר עוד את הנושא באזני איש. כיון שכך, חיבבו אותו עוד יותר" (עמ' 134). לבסוף ואלאנטן אכן מגויס, ומבקש שישלחו אותו לקו־מאז'ינו, אך הסרן המפקד עליו מתחנן אליו שימשוך את הבקשה, שלא חלילה ימשוך תשומת לב מיותרת ליחידה הצנועה ויגרום לכך שישלחו את כולם לשדה הקרב. ואלאנטן מוותר אם כן, וכעת, "לא נשאר לו אלא להרוג את הזמן ולטאטא בתוך עצמו את מראותיו של עולם שההיסטוריה עמדה למחותו" (עמ' 188).
זהו אם כן העולם שקנו מבקש לשרטט – ציור של ציוויליזציה הניצבת לפני אסון ומנהלת את חיי היום־יום הקטנים בהתמסרות מלאה. עולם שההיסטוריה עומדת למחות אותו, לסחוף אותו אל תוך סחרחרה קטסטרופלית – ואיש לא מבחין בכך. כפי שמעיד הציטוט האחרון, קנו מתייחס אל ההיסטוריה כאל הכוח הפועל – "עולם שההיסטוריה עמדה למחותו" – והיא זו ששולחת את טלפיה אל חיי האדם הפשוט. ניתן לראות בכך רמז לתפיסתו של הפילוסוף הגרמני הגדול, גאורג וילהלם פרידריך הגל, שסבר כי ההיסטוריה מבטאת את פועלה של "הרוח המוחלטת", אשר מניעה את המציאות אל השלמת תכליתה. אין זה מפגש אקראי, אלא כפי שנראה, זהו המצע שעליו מושתת היום השביעי של החיים.
.
סמינר המבוא לספרו של הגל, "הפנומנולוגיה של הרוח", שלימד אלכסנדר קוז'ב בשנות השלושים בפריז היה בית גידול למיטב הכותבים וההוגים בצרפת בשנים שיבואו לאחר מכן. ז'ורז' בטאיי, ז'אק לאקאן, מוריס מרלו־פונטי, אנדרה ברטון וחנה ארדנט לקחו בהם חלק, והוגים כמו ז'אק דרידה ומישל פוקו העידו בהמשך כי הושפעו מהם. משתתף אחד נוסף לקח חלק בשיעורים – רמון קנו, שאף היה זה שכינס אותם בספר המאמרים "הקדמה לקריאה בהגל – הרצאות אלכסנדר קוז'ב על הפנומנולוגיה של הרוח". שיעוריו של קוז'ב היו לשיחה החמה בקרב האינטלקטואלים באותו הזמן והוא נתפס כ"שורש של כל החדש והמודרני בעולם הפילוסופיה" (ציטוט של מרקו פילוני, מובא אצל: בטי רויטמן, כמיהה לתהום – התשוקה למוות בהגות הצרפתית של המאה ה־20, רסלינג, 2020. עמ' 22, הע' 34). הפילוסוף אלן בלום, שערך את התרגום לאנגלית של ספר השיעורים, טען כי זהו אחד מספרי הפילוסופיה החשובים של המאה העשרים. קוז'ב לקח על עצמו ללמד קורס במה שהוא כינה "אנתרופולוגיה פנומנולוגית", ולא הקפיד בהכרח לדייק במה שהגל עצמו רצה להגיד. כפי שמציגה זאת רויטמן, קוז'ב הציב במרכז שיעוריו את השאלה האקזיסטנציאלית – מה הם החיים, ומה נותר מהאדם לאחר שנלקח ממנו הכול? ובעוד הגל הציג תהליך דיאלקטי המתגלה בסופו כהרמוני, שבו ההיסטוריה דוהרת הלאה אל עבר יעד אחדותי ושלם, קוז'ב הדגיש דווקא את אלמנט השלילה בתוך הדיאלקטיקה הזו. בתהליך ההגליאני המציאות נעה מתוך התנגשותן של תופעות המתנגדות אחת לשנייה ומובילות אל קיומה של ישות חדשה. בתנועה זו, קוז'ב מתמקד בשלבי ההרס וההתפוררות, ההתנגדות והשלילה של הקיים. כך על פי רויטמן הוא "מגלה את הכרסום הבלתי־פוסק בליבה של הממשות, את התשוקה העיקשת להרס אשר נובעת מהייסורים האנושיים" (שם, עמ' 25).
השפעתו של קוז'ב על קנו לא הסתיימה עם עריכת הספר משיעוריו, ונראה כי היום השביעי של החיים הוא עיבוד של חלק מהרעיונות ששמע בהרצאות על הגל. בין השאר, כותרת הספר לקוחה מאמירה של הגל בהרצאותיו על האסתטיקה. בדיונו בהשפעות הדתיות ההיסטוריות על האמנות הרומנטית הגל טוען כי הציור ההולנדי מבטא עתיד אידיאלי, כזה שנדמה כמו "היום השביעי של החיים, הוא שמישר הכול ומרחיק כל רע; אנשים שנתברכו במזג טוב שכזה אי אפשר שיהיו רעים או רשעים". את הציטוט הזה הציב קנו כמוטו לספרו, ואכן דמותו של ואלאנטן טובת לב בצורה שאין כמוה, אין בה ולו טיפת רוע. התמימות של גיבור הרומן מתקיימת באקלים חברתי שנדמה כ"יום השביעי של החיים" – חברה שחיה על מי מנוחות ללא דאגות יתרות. אפשר לראות בכך התכתבות עם סוגיית קץ ההיסטוריה, המופיעה השכם והערב בהגותם של הגל וקוז'ב.
קץ ההיסטוריה ההגליאני הוא הגעת העולם לשלמות, למימוש תכליתו האידיאלית. זהו סיום התהליך הדיאלקטי של תזה ואנטי־תזה – קיום שבו האדם וההיסטוריה מגיעים לשלמות ומכילים בם את שלל התופעות האפשריות. קוז'ב הדגיש את המושג "קץ ההיסטוריה" והעמיד אותו במרכז הניתוח שלו, וכדרכו הוא מדגיש בו דווקא את הצד של הכיליון וההרס. בהמשך להגל, קוז'ב מסיק מסוגיה זו את המסקנה הבאה – "סיפוקו המוחלט של האדם, אשר משלים את ההיסטוריה, מרמז בהכרח על תודעה של אינדיבידואליות אשר התממשה… ותודעה זו מרמזת בהכרח על תודעה של מוות" (Alexandre Kojève, Introduction to the Reading of Hegel: Lectures on the "Phenomenology of Spirit", Cornell University Press, 1980, page 258. בתרגומי). בסוף ההיסטוריה, האדם עומד אל מול מלוא המשמעות המטאפיזית של קיומו – היותו בן תמותה. מרגע שהבין את המוות במלואו, הוא נעשה חופשי מהצורך להשתנות ולהופיע במציאות תופעה נגדית – התהליך הדיאלקטי מושלם. תודעת המוות חותמת את התהליך הדיאלקטי, שכן היא מביאה להבנה שאין עוד לאן לשאוף, אין עוד לאן להגיע – "סיפוקו המלא של האדם הוא המטרה והסוף הטבעי של ההיסטוריה, אפשר לומר שההיסטוריה משלימה את עצמה על ידי הבנתו המושלמת של האדם את מותו" (שם). כפי שהציגה רויטמן בספרה, זו בדיוק הנקודה אשר השפיעה על דור של הוגים צרפתיים.
היום השביעי של החיים של קנו מצייר את תושבי צרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה כמי שחשים שלהיסטוריה אין עוד לאן ללכת – המלחמות מאחורינו, וכל שנותר הוא לעבור מתערוכה לתערוכה. האדם עמד אל מול המוות ששטף את אירופה במלוא עוצמתו, המלחמה הגדולה הסתיימה וכעת אפשר לחיות את החיים הראויים לחיות. אך אנו יודעים שהתהליך הדיאלקטי לא הושלם, ההיסטוריה לא הגיעה לקצה, ואחרי המלחמה והשלום מגיעה המלחמה הבאה, האכזרית מכולן. ובטווח הזה מתקיימת האימה הסמויה של היום השביעי של החיים.
.
באופן מעניין למדי, שם הספר בעברית לא זהה לשם בצרפתית או אנגלית. בעוד בעברית נקרא הספר על שם יום המנוחה היהודי, בצרפתית ובאנגלית נקרא הספר יום ראשון של החיים (Le Dimanche de la vie; The Sunday Of Life). כל תרבות ויום המנוחה שלה. לכאורה מדובר בעניין שולי, יהודים נחים בשבת, נוצרים בראשון. אך נראה שיש כאן שכבה נוספת שאפשר להתבונן בה, בעקבות הגותו של הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטו. כמנהיג בקהילה היהודית בצרפת שלאחר השואה, הוא ניגש ללימודי פילוסופיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בסורבון, ושם הכיר את ההוגים הגדולים של התקופה, בין היתר את תלמידי קוז'ב. מתודות אלה סייעו לו לפתח את "תורת התולדות" שהגה לפירוש המקרא ותולדות הזהות העברית. שיעוריו בצרפת כללו התכתבויות רבות עם נושאי השעה הפילוסופיים וההוגים הביקורתיים. למרבה ההפתעה, סוגיית "היום השביעי של החיים" מופיעה בהגותו כנקודת מפתח להבנת ההיסטוריוסופיה של התרבויות הדתיות השונות.
מניטו מציג מבט חדשני על זמן ההתרחשות של ההיסטוריה האנושית – הוא ממקם אותה כחלק מהיום השביעי של הבריאה. אחרי ששת ימי בראשית הבורא שובת ממלאכתו ונותן לאדם את המושכות להמשך ההתרחשות. "על פי התורה, ההסתוריה כולה מתנהלת ביום השביעי ליצירה, הוא יום השבת של הבורא", טוען מניטו. "על פי התפיסה העברית, האנושות נמצאת ביום השביעי לבריאה. האדם חופשי מכיוון שהוא נמצא בעולם של טבע בעל חוקים קבועים, שבמסגרתו מתנהלת ההסתוריה של האנושות, ואילו תכלית ההסתוריה היא להגיע ליום השמיני, היום המשיחי" (הרב יהודא ליאון אשכנזי, סוד העברי, הוצאת חווה, 2005. מצרפתית: גבריאלה בן שמואל, עמ' 82). עבור מניטו ההיסטוריה היא הסתר־יה, תקופת ההסתתרות של הבורא ונתינת המושכות לאדם. גם אצל מניטו להיסטוריה יש כיוון, יש תכלית שאליה העולם אמור להגיע – היום השמיני של החיים, בו המציאות חוזרת לשלמות והרמוניה.
מניטו ממשיך ומתבונן ביחס של שלוש הדתות המונותאיסטיות ליום המנוחה הקדוש – באיסלאם זהו יום שישי, ביהדות השבת ובנצרות יום ראשון. מניטו מוצא בחלוקה זו עקרונות מטאפיזיים־תאולוגיים המלמדים על היחס השונה של שלוש הדתות להיסטוריה האנושית. הוא מציג את השבת היהודית כביטוי לחופש של האדם לפעול בעולם. "על פי התורה האדם כבר חופשי (ביחס ליום השישי שבו נברא האדם), והוא עדיין חופשי (ביחס ליום השמיני). זהו עולם שבו ההסתוריה היא מקום מימוש האידיאל האלוהי. זו הסיבה שיום המנוחה היהודי חל ביום השבת, המבטאת את חופש הפעולה של האדם ואת היכולת שלו להיות שותף בתיקון הבריאה" (שם). לעומת זאת, בנצרות, האדם נמצא כבר ביום השמיני – שהרי מבחינתם המשיח כבר הגיע, וחנן את העולם בחסד. האנושות כבר השלימה את התהליך שהייתה צריכה לעבור לאורך ההיסטוריה, ונמצאת באותו Sunday of Life. אך מניטו טוען – "זהו עולם של אשליה של היום השמיני, עולם של הסתוריה בלי אידיאל" (שם, 83). תרגום שם הספר של קנו לעברית מציג פער תמים בין ימי המנוחה התרבותיים, אך מבטא לפי מניטו תפיסה רחבה יותר על תכלית ההיסטוריה. הפער הזה מבטא במובן מסוים את היחסים בין תפיסתו של ואלאנטן ברו לבין זו של שאר תושבי פריז – האם נגמרו המלחמות ואפשר לחיות על מי מנוחות, ובניסוח של מניטו – האם הגענו ליום השמיני של החיים, The Sunday of life, או שמא אנחנו עוד נתונים בתוך אותו המעגל, נדרשים להתמודד עם החלקים הקשים והמאיימים של המציאות – עדיין נתונים ביום השביעי של החיים.
אנו נמצאים בימים של שמחה אדירה על השבת אחינו החטופים וסיום המלחמה הארוכה בעזה. אנחת רווחה כללית הופיעה אחרי שעצרנו את הנשימה במשך שנתיים. לאט לאט חוזרים החיים לשגרתם האפרורית. מחשבות על גבולות רחוקים אולי ידחקו מתודעתנו – כל שאנו רוצים זה קצת שגרה בריאה ונטולת דאגות לאומיות הרות גורל. ההיסטוריה תמשיך לשעוט קדימה, ואנו נביט מהחלון ונבקש ליהנות מהנוף. אך האם אנו אחרי האסון או רגע לפני אחד חדש? לא באמת נוכל לדעת. בין חנויות נוחות לתערוכות מתחלפות, יהלכו בינינו גם ואלאנטן ברו שכאלה, שלא יוכלו שלא לראות את הסערה הגדולה הבאה. אנו ניאלץ להכריע באיזה יום של החיים אנו נמצאים.
.
אלעד נבו הוא מחבר הרומן ״תוגת צעצועיך הקדושים״ (פרדס, 2023). מסאי ומבקר ספרים. עורך ״סְפָר – כתב עת לספרות חורגת״. בימים אלה רואה אור הגיליון השלישי – פרויקט תמ״א 38, המוקדש לכתיבה משותפת של תשעה כותבים וכותבות. הסיפור "מתחת לכרית" מפרי עטו התפרסם בגיליון אוקטובר 2024 של המוסך.
.
רמון קנו, "היום השביעי של החיים", עם עובד, 1987. מצרפתית: אביטל ענבר, אחרית דבר: אילנה המרמן
.
» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: חן אדלסבורג על "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
