״את אבי ראיתי בפעם האחרונה במרץ 1985. במהלך מתוזמן נחטפו כשנים-עשר יהודים לבנונים. אבל לא היה היחיד שנחטף. אחרי כמה חודשים, הארגון [חיזבאללה] החליט להרוג את כל בני הערובה, כאשר התחילו עם אבי, זכרונו לברכה, ורצחו אותו אחרי תשעה חודשים שהיה בשבי, בדצמבר 1985.״
אדי כהן נולד בביירות בשנת 1972. לאחרונה, השתתף באירוע מיוחד שנערך בספרייה הלאומית, ב-30 בנובמבר 2025, תחת הכותרת – ״הפליטים האחרים״. אדי שימש כאחד ה"עדים" באירוע ושיתף מהבמה זכרונות מילדותו בלבנון.
תאריך ה־30 בנובמבר נקבע רשמית במדינת ישראל כציון היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב ומאיראן. אך השנה, התאריך הזה סימן גם את הקליטה הרשמית של אוסף Sephardi Voices בארכיון הספרייה הלאומית. זהו מאגר יוצא דופן של עדויות מצולמות שנמסרו על ידי יהודים, מסביב לעולם – יהדוים שבחרו לחלוק את זכרונותיהם מהתקופה שבה חיו בארצות מוסלמיות. ברובן, העדויות מתארות זיכרונות מלפני עשרות שנים, לעיתים מהימים שמיד לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר מאות אלפי יהודים אומנם לא גורשו באופן אקטיבי, אבל העוינות והשנאה לא איפשרו להם להישאר.
אדי נמנה עם הצעירים שבעדים המצולמים. הוא הרי נולד הרבה אחרי מלחמת העצמאות. למעשה, הייחוד של הסיפור שלו נובע מכך שהיציאה ההמונית של יהודי לבנון התרחשה עשרות שנים מאוחר יותר, בהשוואה למדינות אחרות במזרח התיכון. הציטוטים המובאים כאן נלקחו מתוך עדותו.
״אני נולדתי תחת השם אדוארד כהן חללה. קרוב לוודאי שהמוצא שלנו היה בספרד ושגורשנו משם. אנחנו דור רביעי בלבנון. הלכתי, אני ואחיי, לבית ספר נוצרי. העדפנו בית ספר נוצרי כי זה היה יותר מתון ופחות קיצוני. קוראים לו Collège de la Sagesse – ‘בית ספר החוכמה' – אם אפשר להגיד את זה בעברית. אני חייב לומר שלא שמעתי משהו אנטישמי מהמורים או מהנהלת בית הספר.״
אבל כשאדי היה רק בן שלוש, דברים כבר החלו להשתנות בלבנון, והמרקם החברתי החל להתפורר במהירות.
״מלחמת האזרחים פרצה ב־1975 והסתיימה רק ב־1991. כלומר, אני חוויתי מגיל שלוש עד גיל תשע־עשרה את המלחמה, אז אני זוכר אותה טוב מאוד, כמו כל לבנוני אחר… קודם כול – הרעשים, ההפצצות, ההפגזות, המקלטים.״
״אימא שלי תמיד רצתה, ביקשה ודרשה מאבי – לנסוע, להגר. מאות אלפי לבנונים עזבו את לבנון, נוצרים, מוסלמים, חלקם לקנדה, לארצות הברית. היו לנו הרבה אפשרויות לבוא לישראל, לנסוע לארצות הברית, לקנדה. היו לנו ויזות גם לקנדה, אם זכור לי טוב, או לצרפת. אבל אבי, זכרונו לברכה, לא רצה לנסוע. כי אבא שלי האמין בדו־קיום.״
בסופו של דבר, החטיפה והרצח של אביו בשנת 1985 הם שהביאו את משפחתו של אדי לעזוב את לבנון, תחילה לצרפת, ומשם, בסופו של דבר, לישראל.
במהלך האירוע ב־30 בנובמבר 2025 בספרייה הלאומית, הסביר אדי שהפרשה הנוראה הזו באמצע שנות השמונים סימנה במידה רבה את קץ הנוכחות היהודית בלבנון, נוכחות שנמשכה עוד מימי העת העתיקה. בשנת 1948 חיו במדינה כ־20,000 יהודים. בשנת 2020 הם מנו 29 בלבד. התמונה דומה ברבות ממדינות המזרח התיכון.
באותו ערב, אדי גם הציג צילום של מטפחת ששימשה לכיסוי עיני אביו בזמן שהיה בשבי. אדי ישב על הבמה לצד שני עדים נוספים, שהעלו זיכרונות משנות ילדותם ונעוריהם: לבנה זמיר, בת 87, שגדלה בקהיר שבמצרים, ואדווין שוקר, בן 70, שסיפר על שנותיו בבגדאד, עיראק. עדויות הווידאו שלהם הן גם חלק מאוסף Sephardi Voices.
היום אדי הוא חוקר ועיתונאי. הוא גם פרשן ברשתות החברתיות בערבית, עם למעלה מ־900,000 עוקבים ב־X (לשעבר טוויטר).
״אף על פי שיש לי אזרחות ישראלית, אני מרגיש פליט, כי אני נולדתי במדינה ונאלצתי לעזוב את אותה מדינה מחשש לחיי… אני כן ישראלי, אבל יש לי זהות אחרת.״
ניתן לצפות בשאר עדותו המצולמת של אדי כהן כאן. העדות היא חלק מאוסף Sephardi Voices, השמור כיום בספרייה הלאומית של ישראל.
לצפייה במאות עדויות נוספות של יהודים מארצות ערב — לחצו כאן.
