המלצות המוסך | זר ספרים לשנה החדשה

המלצות המוסך | זר ספרים לשנה החדשה

.

ריבון עולם שירה / דוד ניאו בוחבוט

ממליץ: איתן דקל

.

אחת העמדות הפואטיות המרכזיות בספריו הקודמים של בוחבוט מופיעה גם בפתיחת ספרו השלישי, ריבון עולם שירה. זוהי עמדתו של המשורר הבוגר אל מול הילד שהיה (או בן־דמותו הילדי), עמדתו של "דוד" מול "ינוקא". את הספר הזה, המשורר כותב, "יַרְכִּיב דָּוִד מִתּוֹךְ עַצְמוֹת / הַיֶּלֶד הַנִּפְגָּע" (עמ' 12). כמו בספריו הקודמים, שירתו של בוחבוט אחוזה בביוגרפי, אבל נוסקת ממנו אל מחוזות אחרים. נדמה שלגבי ספר זה נכון יותר יהיה לכתוב הפוך: שירתו של בוחבוט רב־משלבית ואקרובטית מבחינה לשונית, חידתית, מקורית ובעיקר – בעלת ממד טקסי, השבעתי, כמעט דתי. היא נכתבת במחזורים ארוכים, בתבניות קלאסיות ומודרניות, בין השאר כפיוט וכתפילה. בכך היא מזכירה משוררת אחרת שספרה יצא בהוצאת בלימה (ואף המלצנו עליו כאן), רות חוה פוירשטיין. אך בשונה מפוירשטיין, ובנאמנות לאחד מיסודות הפואטיקה שלו, בוחבוט שב שוב ושוב אל האישי, אל האחוז בגוף, באדם ובדמותו שלו. ברגע של אכזבה המשורר עצמו מעיד על כך : "יַנּוּקָא סָב עַד סוֹד בֹּאַר / אַךְ בְּיָדָיו: רַק עוֹד מֶמוּאָר" (עמ' 17). ממואר, אם כן, אבל הפרטיקולריות של הזיכרון הופכת, ברגעי השיא של הספר, לטקסט חיוני, חוצב־להבות.

שירי הספר נענים לקצב מוזיקלי, שפעמים רבות כולל שהייה בין משפטים, שהייה שיכולה לדמות מוזיקה ריטואלית־פולחנית, אך לפעמים נקראת כהתנשפות או כגמגום של הדובר. ההתנשפות מאזנת את הדיבור השירי, שכן חוץ ממנה הדובר סמכותי ובוטח, והשפה נענית לו: היא נעה בין משלבים ("נִגְּרָה מָגוֹר בִּי נִיאָגָרָה קַטְלָנִית", עמ' 78), היא נחרזת במקוריות ("קָטִין" ו"גֵזְלַייטִינְג", עמ' 16), והיא מתפתלת ליצירת ביטויים חדשים ("מְחֻיְדָּק", עמ' 32). זהו ספר דחוס. רבים משיריו נקראים כנאום שנישא בראש חוצות, ומי שלפעמים יחפש בו – כמוני – את המינימליזם הרגיש שאפיין רבים משירי ינוקא, ימצא רק מעט ממנו. בספר זה מביא בוחבוט לשיאו יסוד אחר בשירתו, את הממד הטקסי, החושני, הבוטח, הכמעט־הרסני.

בְּהִתְהַלְּכוֹ                    כִּבְהִתְהַפְּכוֹ

צָנַח לְמַעְלָה                מִכּוֹחוֹ

וְאַף שֶׁכָּךְ                     קֳבָל כִּי טוֹב

לִבְרֹא אִישׁ־קָט            מִמַּלְאָכוֹ

שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם                     בַּמִּדְרְחוֹב

רָדוּף כַּשֵּׁד                   אֲשֶׁר יִכְתֹּב

שִׁירַת־עָרִיק                מִפִּי בֶּן טוֹב

שִׁירַת־שָׂרִיד               מִתֹּפֶת־תּוֹךְ

שִׁירַת־דָּוִיד                 מִתַּחְתַּי־אוֹחְ

שִׁירַת עֲוִית                 שְׂרוּטָה שֶׁל רֹךְ.  

(עמ' 18)

.

דוד ניאו בוחבוט, ריבון עולם שירה, ספרי בלימה, 2025

 

.

יפה נורא / יאיר גרבוז

ממליצה: עינת יקיר

.

באחד הרגעים בספר "יפה נורא" מתאר יאיר גרבוז כיצד הוא מתנייד בין דירתו לסטודיו שמתחתיה; בין מרגלית, לציור, למרגלית והציור; ועוד ועוד. זה רגע שלוכד אולי משהו מהותי מהמוזיקליות התזזיתית־מחשבתית־סיפורית־דיבורית־מקורית שלו; מהאופן שבו הוא מתנהל בעולם כצייר, ככותב, כמורה, כקולגה וכבן־תרבות. איכשהו, הכול מצליח להיכנס לספר הזה, הבנוי שאלות־תשובות, ומספק הצצה עמוקה ורחבה אל בין הקומות. בכל פרק עולה שאלה ששאלו את יאיר: "איפה אתה ואיפה הבינה המלאכותית?"; "מה מפחיד אותך באמנות ומה מפחיד אותך בכלל?"; "איזה מקום תופס ההומור אצלך?" על השאלה האחרונה יאיר משיב בכותרת באופן הטיפוסי־בלעדי שלו: "כל מקום שתפוס. אמור לי מי אתה ואחר כך אני אגיד לך מי אתה." בתשובותיו, גרבוז מתנייד בווירטואוזיות בין שפות; בין חילוניות ליהודיות לישראליות; בין עולם פנימי למציאות, קיימת וחסרה; בין בדידות האמן לרב־שיח שהוא מנהל עם הקיום על כל נגזרותיו. המשחקיות הדרמטית של הראש שלו פוערת בורות, מאכלסת מערות, מנפצת מראות וחודרת עורות. בקדושה של פועל עברי וחייזרי – רק הוא יודע להיות שניהם – שום דבר לא קדוש מספיק כדי לא לדבר עליו. לא הזמנים (ההם והאלו), לא התרבות, לא המוסר ולא הציור. אין הרבה אנשים שיודעים לדבר על עצמם מבלי להסתרק. במובן הזה, גם היופי, אחד המפתחות המרכזיים ביותר בחיי האמן, מקבל משמעות אחרת לגמרי. אני חושבת, כמה חסר בעולם התרבותי היום סוד החשיבה מחוץ לקופסה (שייתכן שגרבוז מעולם לא ביקר בה); הפלפול היהודי המסעיר של שפת החולין; ההומור הרציני הזה. אם הייתי יכולה להוסיף שאלה לספר הייתי שואלת את יאיר: "איזה מין תינוק היית? אפשר להיות יאיר־תינוק?"

.

יאיר גרבוז, יפה נורא, יצירה עברית, 2025

.

סדר חדש / אבנר וישניצר 

ממליצה: טל ניצן

.

השילוב בין ידע עצום בתולדות האימפריה העות'מאנית להתבוננות חודרת ורגישה בנפש האדם, הופך את סדר חדש למלאכת מחשבת ספרותית שהיא גם היסטורית וגם אנושית.

עלילת הרומן רחב היריעה מתרחשת בתחילת המאה התשע־עשרה באיסטנבול העות'מאנית, על רקע הרפורמות שהנהיג הסולטן סלים השלישי והתסיסה הפוליטית שעוררו. העיר והתקופה מתוארות להפליא, ועם זאת הדמויות אינן תלויות זמן או מקום: הן אנושיות ונוגעות ללב, עמוקות ומפותחות, עוברות תהליך פנימי מתחילת העלילה ועד סופה. עלי, החייל המשוחרר מן היניצ'רים, מיחידות העלית של צבא הסולטן, מוצא עצמו אבוד וחסר כיוון בשובו לאיסטנבול מן הקרבות, ומנגד אסמה, בתו העקרה של הסולטן, מוצאת נחמה בתככים פוליטיים ובמאבק בעולם גברי כוחני. העלילות המקבילות מתפתחות כסיפור מתח מורכב ודרמטי, עתיר תככים, תפניות והפתעות, שהסופר מוביל ביד מיומנת ובוטחת. כל הדמויות, ראשיות ומשניות, משכנעות ותלת־ממדיות, מעוררות עניין ורגש, עם חולשותיהן, מצוקותיהן והדילמות שלהן. 

הרומן מפיח חיים בעיר איסטנבול על רובעיה השונים, המתחים בין סוגי האוכלוסיות בה, הפערים ההיפרבוליים בין סמטאות העוני אפופות הביוב לגנים המטופחים ולארמונות הפאר של מקורבי השלטון. 

אבנר וישניצר, סופר והיסטוריון, מצליח – במקום שרבים נכשלו לפניו – להתבסס על ידע נדיר מבלי שזה ישתלט על הספר ויהפוך אותו ליצירה נוקשה ודידקטית, נהפוך הוא: סדר חדש הוא יצירת ספרות הומניסטית עמוקה, פועמת וסוחפת, כתובה בתבונה ובאהבה, מיזוג מושלם של תחקיר מרחיב אופקים עם הישג ספרותי־אמנותי יוצא דופן.

.

אבנר וישניצר, סדר חדש, הוצאת עברית, 2024

.

אלה שרה איתי / אורי פרץ

ממליץ: נדב ליניאל

.

אלה שרה איתי, ספר הביכורים של אורי פרץ, מעמיק ומרחיב את השאלה היסודית של השירה כצורה של דיבור, או מוטב, כמבע הנובע מתוך קול "אחד", יחיד, אחיד, המזוהה לרוב עם היוצר הביוגרפי, כלומר אותו קול שאנחנו מכנים בצדק או שלא בצדק, "הדובר". כוחו של הספר טמון בסירוב העקרוני להזדהוּת אחת, סינגולרית, עם עמדה יציבה ורציפה של הדובר כקולו של המשורר. בראשית הספר פרץ כותב: "בַּבֹּקֶר קַמְתִּי חַיָּה / דָּג אוֹ צִִפּוֹר אֲנִי לֹא מְבִינָה" (עמ' 9), בשיר סמוך הדוברת מצהירה: "אֲנִי מַמְרִיאָה אֶל מֵעַל הַר אֱנוֹשִׁי / אֲנִי רוֹאָה מֵעֵבֶר לוֹ / אֲנִי נִרְגַּעַת" (עמ' 9), ובשיר אחר הדוברת קובעת: "יַגִּיעַ אָבִיב וְלֹא יִהְיֶה לִי שׁוּם דָּבָר בַּיָד. / אֲנִי צְרִיכָה לָצֵאת. לִקְטֹף מַשֶׁהוּ" (עמ' 32). השיר נחתם בהבנה – מנוכרת  אולי – ש"טָעִית, אֲנִי בְּעַצְמִי הַגַּן". בשירתו של פרץ דוברים רבים, או מוטב, דוברות. החידוש כאן הוא לא בכתיבה מתוך עמדה מגדרית שאינה תואמת לכאורה את הזהות של הכותב (וכאן ניתן להזכיר, כמובן, את וולך ואת פוגל שכתבו שלא במגדר "הנכון" בחלק נרחב מן השירים שלהם), אלא במה שהספר מציע כעמדה בעולם – ריבוי על פני אחידות, אפשרויות נזילות, חוסר יציבות של היות, צורות שונות של הוויה ובחינה מחדש של הביוגרפיה כתבנית הדיבור של האני. הספר הצנום הזה – על שיריו הקטנים, המצומצמים – מרחיב את השאלה העקרונית "מי שם?" שנשאלת מול כל צורה של דיבור, מול כל דלת שאנחנו פותחים. בעיניי מדובר באחד מספרי הביכורים המעניינים והבשלים ביותר שראו אור בשנים האחרות, ספר שמעורר ציפייה לבאות. 

.

אורי פרץ, אלה שרה איתי, פרדס 2024

 

.

שכול וכשלון וזומבים / אמיר חרש

ממליץ: שי פורסטנברג

.

אני מוכרח להודות כי בכל פעם שמתפרסם גיליון חדש של "המוסך", אני מוצף תחושות מעורבות. מצד אחד, אני גאה ביותר בתוצר העשיר והמגוון שהוצאנו תחת ידינו. מצד אחר, לא מרפה ממני השאלה מה ערכה של הספרות בימי חירום אלה, ימים של התפוררות ושל התפרקות.

נדמה לי ששאלות דומות הטרידו את אמיר חרש בבואו לכתוב את ספרו החדש שכול וכשלון וזומבים. חרש בוחר לבחון את השאלה הזו באופן מקורי ומפתיע, בנוסח ספרות מאש־אפ. ספרות מאש־אפ מעניקה ליצירות קלאסיות טוויסט ז'אנרי מובהק (ז'אנר לא במובנו הברנריסטי, אלא מד"ב, פנטזיה ובעיקר אימה). כך היא מערבבת גבוה ונמוך וקוראת תיגר על הבחנה זו. היצירה המוכרת ביותר בסגנון הזה היא "גאווה ודעה קדומה וזומבים", ואחריה הגיעו גם "אנדרואיד קרנינה" ו"תבונה ורגישות ומפלצות ים". חלוץ המאש־אפ העברי לוקח את סיפור רצח ברנר וחבריו בפרעות תרפ"א, והופך אותו לסיפור על ניסיון ההישרדות שלהם במהלך מתקפת זומבים (שלהם הספר מעניק שם עברי יפה: פגחים, פגרים־חיים). בית יצקר המבודד הופך מקלט לחבורה המנסה לשרוד למרות המשאבים המוגבלים ומאות הפגחים צמאי הדם הצובאים על חומת הבית. אחת השאלות המטרידות ביותר את הקהילה הקטנה המתגבשת שם היא כיצד יש להתייחס לסופר החי ביניהם. סוגיות אלה מטרידות גם את ברנר עצמו, שכמו ברנר ה"אמיתי" מצטייר בספר כאדם סחוף התלבטויות וייסורי מצפון. הוא מתחבט לא רק בשאלה האם ראוי שיכתוב בשעה שאחרים עמלים בשמירה ובניהול משק הבית, אלא גם תוהה אם לגיטימי להשתמש בספרות כאסקפיזם בשעות קשות ואם מוסרי לנסות לחדור בסיפור לנימי נפשם של הסובבים אותו.

בהנחה שהספר החל להיכתב לפני אירועי השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה, סביר כי הטריגר הראשוני לכתיבה על ספרות בשעת משבר הייתה חוויית הקורונה. מרכזיותם של הבידוד וההסתגרות בספר הם ראיות נאמנות לכך. במובן זה, מול אירועי השנה וחצי האחרונות הספר נקרא כיצירה כמעט אופטימית. בניגוד ליצירות אחרות על מתקפות זומבים (הסדרה "המתים המהלכים" עולה על הדעת), בשום שלב התפרקות החברה אינה מובילה להתנערות מהמוסר האנושי הבסיסי כפי שאנחנו היינו – ועודנו – עדים לה בתקופה זו. תפקידה של הספרות מול אלה עדיין עומד בסימן שאלה.

.

אמיר חרש, שכול וכשלון וזומבים, עם עובד, 2025

.

הנדסת אורות / גל נתן

ממליצה: שירי שפירא

.

שלושת השערים שמרכיבים את ספר השירה השני של גל נתן מחלקים אותו לשלושה מבטים פיקחים: הראשון, שכותרתו "אורות", הוא נשיאת העיניים אל־על בתקווה ובהתעקשות על נחמה; השני, "בורות", הוא הרכנת ראש ולמידה ממבט ממושך בתהומות; והשלישי, "זוהרית", הוא מעין סיפור התבגרות של עכבישה חיישנית, שמצריך סינתזה בין שני המבטים. המעשה השירי של הנדסת אורות מוסבר כבר בכותרתו, והוא התכוונות מושכלת ומדוקדקת אל המקומות שדרכם אפשר להכניס אור, בשפה פשוטה וישירה ובדימויים קרובים אך מופלאים. איסוף הדימויים האלה – חיות קטנות, ירח וכוכבים נשגבים אך ארציים – כמוהו כליקוט ניסים גלויים במקומות בלתי צפויים, למשל בחפירות הרכבת הקלה או בימי מגפה. האור הגדול של הנדסת אורות מתגלם בעיקר בפיצול של מבט, שלמעשה הוא גם התמזגות בין המביטה למושא המבט: "לִחְיוֹת עִם עַיִן אַחַת עַל הָעוֹלָם / וְעַיִן אַחַת שֶׁהִיא הָעוֹלָם" (עמ' 24) – אלה הוראות הפעלה להתבוננות ביופי שחושפת את ההתבוננות כחלק מהתגלמות היופי. ההתבוננות הזאת, תשומת הלב המיוחדת של המשוררת בספר, בוראת חמלה, מנסחת עדינות כהליכה פשוטת איברים על חבל דק, כתנועה של התרחבות והתקדמות זהירה אל עולם שבו הטוּב מנצח. בחזון הגאולה של העכבישה זוהרית "אֵין אַהֲבָה נִכְזֶבֶת / הַכְּזָבִים הֵם שְׁאַר הַדְּבָרִים שֶׁהֵם לֹא הָאַהֲבָה" (עמ' 79). בתקופה קודרת כמו זו, מילים בוטחות כאלה שופכות אור נדיר ובוהק.

.

גל נתן, הנדסת אורות, נצח, 2024

.

האמן והפוליטיקה / וירג'יניה וולף 

ממליצה: דפנה לוי

.

ראובן מירן ליקט שלושה טקסטים שכתבה וירג׳יניה וולף בספרון הצנום והעוצמתי הזה, ואף ששלושתם נכתבו בסמוך למלחמות אחרות, מילותיה של וולף נקראות כאילו נכתבו כאן ועכשיו, בתוך המלחמה הזו שלנו, בעצם הימים שבהם אמנים מכל התחומים מתחבטים בשאלת הרלוונטיות של יצירותיהם וחיוניותה של האמנות. וולף בוחנת את יחסי הגומלין בין החיים – מלחמות, שלום, שגשוג כלכלי, עוני, השכלה, פוליטיקה – לכוח היצירה של הסופר, אותה ישות שחומרי הגלם שלה הם חיי האדם, ואת הכמיהה לאנושיות הממשיכה להניע את הכתיבה גם כשהסביבה מתערערת וההומניות מתערפלת. ״הספרות היא קרקע ציבורית,״ כתבה וולף במסה ״המגדל הנוטה ליפול״ בראשית מלחמת העולם השנייה, ״[היא] תשרוד במלחמה הזו ותחצה את התהום – אם פשוטי העם ואאוטסיידרים כמונו יעשו את הארץ הזו לארצנו שלנו" (עמ׳ 44). במסה ״האמן והפוליטיקה״, שנכתבה ב־1936, בראשית מלחמת האזרחים בספרד, היא בוחנת את האופן שבו עיתות משבר עלולות לשתק את היצירה האמנותית ואת ההתנערות של חברה במשבר מן היוצרים התלויים בה כלכלית. אף שהטקסט קצר, וולף מאירה זרקור על היחסים הבעייתיים בין אמנות לפטרוניה ושואלת שאלות מעניינות על אמנות מגויסת, ניתוק ורגישות ציבורית. הטקסט החותם את הקובץ, הסיפור ״הסימן על הקיר״, שנכתב בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה עוסק בפרשנות ובפענוח של סמלים וביכולת לדמיין, בעיצומה של מלחמה ארורה, ״עולם שאפשר לצלוח במחשבות כשם שדג צולח את המים בסנפירו״ (עמ׳ 61). הסופר, האמן – וולף מזכירה לנו – חיוניים כל כך לחיינו משום שכמו הצדפה, גם הם מפיקים פניני יופי מגרגרי הכיעור והאימה.  

.

וירג'יניה וולף, האמן והפוליטיקה (וטקסטים נוספים על ספרות ואמנות בעיתות מלחמה), מאנגלית: ניצה פלד, נהר, 2024

.

עוד רגע פּרלה / מירלה משה־אלבו

ממליצה: נטלי תורג'מן

.

עוד רגע פּרלה מאת מירלה משה־אלבו (בעריכת טל ניצן) היא קינה מיסטית שמתחילה בחיפוש של הדוברת אחר פרלה – חברת ילדות ואהבת נעורים – ומסתיימת במציאת קולה של הכותבת, אני "מרים משה" (עמ' 94). הספר נפתח בשיר־תיעוד וואטסאפ שיש בו מוען ונמען קונקרטיים וברורים (שיחה של הדוברת עם אחיה ערן) וזמן מדויק (16.12.2021): "11:06 תעשי מחר בדיקה. האומיקרון מאוד מדבק" (עמ' 15). השיר חורג משאר שירי הספר בשפת היום יום שלו, כיוון שאחריו אנו מאבדים אחיזה בתחביר, בזמן, ובמקום, ואף באבחנה מי היא פרלה ומיהי הכותבת: "שָׁמַעְתִּי עַל מוֹתֵךְ וְנִמְחַק לִי" (עמ' 19). ואכן מרגע זה נשמט הזמן: "נִקְרְעוּ דַּפֵּי הַחֹרֶף מִלּוּחַ הַשָּׁנָה" (עמ' 24); "בַּמֵּמַד הָרְבִיעִי, אַתְּ יְקוּם קָפוּא. / אַתְּ בּוֹ זְמַנִּית. / זֶה בַּדָּם. / אֶתְמוֹל, הַיּוֹם, מָחָר" (עמ' 87). ונשמט גם המקום: "אֵיךְ מְצַיְּרִים מַפּוֹת וְהַנּוֹף מִשְׁתַּנֶּה לְלֹא הֶרֶף" (עמ' 30). מרגע זה, כפי שמתארת הכותבת, "הַשִּׁבּוּשׁ בַּכֹּל" (עמ' 29), אפילו בשפה: "כָּכָה זֶה, פֶּרְלָה. / הוֹפְכִים מִשֵּׁם דָּבָר לְשֵׁם עֶצֶם. / לְעֶצֶם" (עמ' 47). 

פרלה מקבלת שמות רבים: פֶּרְלוֹנֶת (עמ' 49), פֶּרְלָה שֶׁלִּי (עמ' 59), פֶּרְלִין (עמ' 85), פֶּרְל (עמ' 94). וכך גם הכותבת, מִירָז׳ (עמ' 31),  מירלה (עמ' 36), מִירַלִילִי (עמ' 48). מערכת היחסים ביניהן היא סימביוטית ומיסטית עד שברגע מסוים בספר שמותיהן מתמזגים "מִירָפֶּרְל, שְׁאֵרִית שֶׁל תְּאוֹמָה" (עמ' 26). אולם בלב החיפוש עומד מסע ההיפרדות, הקינה היא דווקא ניסיון להיחלץ מהאיחוד המיסטי. "סַיְימוֹן אָמַר יָם יַבָּשָׁה יָם. זֶה אֵינוֹ כִּוּוּן,/ אַתְּ לֹא תּוֹפֶסֶת, זוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל נִפְרָדוּת" (עמ' 54). נקודת המוצא שמתחילה בפרלה, "ְּבְּרֵאשִׁית הָיָה הַקּוֹל הָאוֹמֵר – יְהִי. / וַיְהִי הִיא" (עמ' 29), נחתמת במסע הגיבורה עצמה. 

"לֹא עוֹד – 

שָׁבַרְתִּי אֶת סוּגַר הַזָּהָב, אֶת הַחוּט

 בְּשִׁנַּי קָרַעְתִּי

 וּפָנִיתִי מִמֶּנָּה וָהָלְאָה.

.

 הִתְפַּזֵּר לוֹ נְחִיל הַפְּנִינִים

 בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת

 וַאֲנִי

 אֶל זְרוֹעוֹתַי בָּאתִי.

                         (עמ' 92)

.

מירלה משה־אלבו, עוד רגע פרלה, עתון 77, 2024

.

שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרומסה / מיכל בן־נפתלי

ממליצה: לי ממן

.

בספר החדש של מיכל בן־נפתלי, שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרומסה מכונסות מסותיה של המחברת אשר נכתבו לאורך העשור האחרון, ופורסמו בבמות שונות. אלה מסות העוסקות בספרות, בלשון, ביחס בינן לבין העולם, אבל יותר מכול – אלה רשמים ממפגש חד־פעמי בין קוראת מסוימת לטקסט מסוים ברגע מסוים בזמן. מהו טיבו של המפגש הזה?

נדמה שהכול מונח, בזעיר אנפין, במילות הפתיחה שהקדימה המחברת לאסופה:

"רבות ורבים יזהו את התחושה, אולי הידיעה, שגם בעיתות מצוקה של עלטה מתמשכת, של קושי מוחשי ומנטלי לחצות את משברי הזמן, עומדת להם דרך אחת, דיסקרטית, של היחלצות, ולו לרגע: לשבת אל השולחן ולקרוא איזה דף ספרות" (עמ' 7).

זוהי תמונת מרחב שפרטיה מתגלים בהדרגה בממד הזמן של קריאת הטקסט: בראשית – תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורק אחר כך – כנקודת אור בלב העלטה – מבליחים השולחן, הספר, ולבסוף – פעולת הקריאה, הנוטעת כיסא ושולחן בלב הכאוס: בראשית היה הקורא. או במקרה זה, הקוראת. 

מה הוא הדבר שאותו מעניקה הספרות לקוראיה, וכיצד בכוחו לחלץ אותנו מן העלטה? "הדבר הספרותי", ממשיכה בן־נפתלי, הוא אופן של היחלצות כיוון 'שהוא מכונן דימוי אחר של מציאות, דימוי שאינו העתק, אלא אפשרות מקבילה שלה המבקשת להישמע; מפני שהוא מנקב את המימטי במרכיבים בדויים ורפלקסיביים; מפני שהניכור או הזרות הפוצעת שמתוכם נכתב פונים בכל זאת אל נמען, אל נמענת – מחווה שיש עימה תקווה". (שם)   

לספרות, כמו לאור, יש כיוון, נמען. כמו תאורת זרקור היא נישאת מחוץ לעצמה, אלומתה מתרחבת מבלי לדעת את אחריתה, עד אנה תגיע, אילו צבעים תדובב. זו מחווה שיש בה תקווה (שאינה וודאות) כיוון שזו המשליכה את האלומה אינם רואה למולה את הקורא, ובכל זאת עליה להאמין בקיומו, בעודה ישובה על שולחן אחר, בחדר אחר. כתיבה, אם כך, היא מעין קפיצת אמונה, הן בקיומו של קורא והן בכוחו של המנגנון הסבוך של הצפנה ופיענוח – הלשון – שיוכל לשאת בעדינות את הפשר במעטפת המילה, כמו מכתב בבקבוק; פתק בלב ים שאין לו קיום כ"דבר ספרותי" ללא עיני הקוראים שינוחו עליו, יפיקו ממנו משמעות, יזהו בו את "הניכור או הזרות הפוצעת"' שמתוכם נכתב כאילו הייתה זרותם שלהם, ובתוך כך יהפכו לזרים פחות, ימצאו מקום להניח בו לרגע את משא זרותם – מלבן אור בתוך מלבן – שולחן ועליו ספר. למשל, הספר הזה. 

.

מיכל בן־נפתלי,שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרומסה, רסלינג, 2025.

.

מפליגים / חגי ליניק 

ממליצה: רתם פרגר וגנר

.

מפליגים הוא מחזור משולש של סיפורים קצרים. הוא עשוי כמו טריפטיך, כלומר, יש לו שלושה חלקים שיש ביניהם קשרים גלויים וסמויים. הגלויים שבהם מתבטאים בחזרות או בווריאציות על סיטואציה, דמות או יחסים בין דמויות. החלק הראשון עוסק בילדותו של המספר בגוף ראשון. החלק השני עוסק בעיקר בשירותו הצבאי. החלק השלישי חוזר ומתבונן מזווית מאוחרת על הילדות ועל הצבא ועל הבית: אמא, אבא, ילד, אח. התחלה וסוף. ההשתקפויות־השתברויות של לוחות הטריפטיך זה בזה נוצרות מכוחם המשתנה תדיר של הזמן והדמיון. לעיתים השינוי מתחולל באמצעות שקר. לעיתים בדמות המחזה או התחפשות. לעיתים זו חזרה של צורות יסוד שמתארגנות מחדש. לעיתים זו לולאה. למשל הסיפור הפותח שמתאר מה שנדמה כמו זיכרון ראשון מהילדות הרכה נקרא "בהתחלה כמעט כלום", ואילו הסיפור האחרון שמתאר את מות האב שנים רבות לאחר מכן נקרא "מהתחלה זה היה עסק". העסק מושלך אל הכמעט כלום ותובע מהקוראת להרכיב מחדש את היחסים בין חלקי הטריפטיך. 

הקשרים הסמויים דקים יותר. אני מבינה את תמציתם, בעקבות וולטר בנימין, כ"אותו דבר שאין לרדת לחקרו, שעִמו מתיצבים שמות־הילדוּת אל מול המבוגר" (מתוך: ילדות בברלין סמוך ל-1900, מבחר כתבים א', תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 14) למשל הסיפור הראשון נפתח כך: "חמור אפור הביט בי ארוכות" (עמ' 9). הוא נמסר מעיניו הרואות של הילד, ומתוך הבדידות המסוימת של ילד צעיר מאוד, שבכי פורץ ממנו פתאום וטעמו לא לגמרי מחוור. המספר מניח את ההתנסות הזו, הפרגמנטרית מעצם טיבה, כמו צייר המניח כתמי צבע. הכול עז ומוחש ולח. ועם זאת הוא ממסגר אותה בסיפור על אודות ילד שנשכח מחוץ להמולת בר המצווה של אחיו הבכור, נתון לרשמי חושיו בשולי ההתרחשות המשפחתית, טעון ברגש ונטול כוח דיבור. המרחק בין הילד ההוא לבין המספר עשוי מהשפה, היא שחוצצת ביניהם. אבל דמות המספר הזה, החש, הגופני מאוד והעמוס ברגש עד בלי הכיל, קשורה אל הילד ההוא, ומכוח הדיבור שפרץ ממנו אחרי שנות שתיקה הוא מדובב אותו ויוצר זיקה בין האי־דיבור לדיבור – בשניהם פועמת האינטנסיביות התזזיתית, הבולעת חיים, של הילד ושל המבוגר שגדל ממנו. שלושת מחזורי הסיפורים שמרכיבים את הספר הם מעשה אומנות יוצא דופן שבוחן וממחיש את האפשרות לספר את היחסים הסבוכים שבין ילד וילדוּת לבין מבוגר ובגרות, את פעולת הזיכרון והסיפור־מחדש הבלתי נדלה, וקריאתם אחוזה בתחושת כפילות – הסיפור ומה שרוחש מאחוריו או מצדדיו: עצם מעשה הסיפור. 

.

חגי ליניק, מפליגים, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2023

.

» זר ההמלצות הקודם של המוסך: זר המלצות על ספרים פורצי גבולות לכבוד חג הפסח

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן