בדומה לרובם המוחלט של אזרחי ישראל, השבעה באוקטובר שינה גם את חייהם של עדן פיינברג סבח ואלון בוטבול. שניהם בני 28, עובדים יחד כמעצבי מוצר באותה חברת הייטק ובזמנם הפנוי עוסקים בפרויקטים חברתיים שמערבים עיצוב אומנותי. הם הכירו אחד את השני בלימודי תקשורת חזותית בבצלאל, ונהיו חברים טובים בשנה השנייה ללימודים. כמה שבועות לאחר המתקפה על יישובי הנגב המערבי גוייסו שניהם והתגלגלו לאותה יחידת מילואים במרכז הארץ. באותו אוקטובר נוראי שניהם היו אמורים להתחיל את שנת הלימודים השלישית שלהם אבל המלחמה טרפה את הקלפים ולא נתנה מנוח לנפשם. שירות המילואים נתן להם משמעות, את התחושה שהם תורמים היכן שהם יכולים.
כשהלימודים חודשו, כמה חודשים מאוחר יותר, הגיעה עימם גם רשימת מטלות סטנדרטית של סטודנטים, שחייבו את עדן ואלון לתזז בינה ובין המילואים שלא הסתיימו. אחת מאותן מטלות הייתה במסגרת הקורס "עיצוב מערכתי – אינדקס" בהנחיית המעצבת נעמה טוביאס שבו התבקשו לערוך אינדקס – דרך להצגה שיטתית וברורה למידע. הם התבקשו ליצור אינדקס לגוף ידע שיאספו, כזה שיארגן את הידע בצורה תקשורתית ומעניינת.
בנסיעות הארוכות יחד מהמילואים ללימודים ובחזרה, דיברו עדן ואלון על הקושי במעברים האינטנסיביים בין השגרה הסטודנטיאלית לדריכות הצבאית. הם היו סטודנטים שמבקשים לחבר בין הטירוף שעובד על אזרחי המדינה לבין הדרישות של עולם האקדמיה, וחשבו יחד על נושא שיבטא את הפער הזה, את הקיצוניות בין מצבי החיים השונים, את הדיסוננס בין החיים למוות.
ואז אלון הגיע, ממש במקרה, לסיור בקיבוץ ניר עוז החרב. הוא ביקר שם שבועות ספורים אחרי המתקפה האכזרית: הקיבוץ היה הפוך, שרוף וריק כמעט לגמרי, ובשטח הקיבוץ הסתובבו בעיקר חיילים, אבל מה שתפס את עיניו היה היופי המטורף של המקום. למרות ההרס הרב, הצבע הירוק עדיין שלט בשטחים רבים של הקיבוץ בצורת פריחה שופעת וגינות יפהפיות שלא עלו באש. הניגודיות של כל אלה לבתים השבורים ולשקט שמסביב מילאה אותו. הוא התקשר לעדן ואמר לה "את לא מאמינה כמה יפה פה, זה הזוי".
יחד נסעו לקיבוץ שעד אז מעטים ידעו היכן הוא שוכן, וסיפורו של ניר עוז החל להתגלות בפניהם באיטיות. הדמות המקומית הראשונה שפגשו היתה ריטה, מתנדבת משוודיה שהפכה לחברת הקיבוץ. הם ראו אותה גורפת מים מתוך אחד הבתים. היא סיפרה להם שלמרות שהיא כבר שבועות לא גרה שם, היא מקפידה להגיע באופן קבוע לקיבוץ כדי להשקות את כל העציצים של השכנים שלה. "בית צריך לכבד" היא אמרה, והוסיפה:
"תראו חמאס בא וזה, אבל לא הצליחו לקחת לנו את האנרגיות של המקום. כמו שאתם ראיתם כשהסתובבתם פה.
בקיצור, הגינה שלי מאוד יפה כמו שאתם רואים, כי אני באה לפה ואני דואגת לה, וגם לגינות של השכנים.
(…)
זה פרויקט יפה שאתם עושים, זה ניר-עוז, קודם כל כי אנחנו יש לנו את הקיבוץ הכי יפה בארץ־ישראל. וזה לא כי אני מפה, כולם באיזור יודעים. זה גם הקיבוץ הכי משוגע".
[מתוך הספר "ניר עוז: פרחי גאולה ואבל", ע"מ 347]
"היה יותר קל לדבר על המצב האנושי דרך הצמחייה", אמרה לנו עדן. "הצמחייה היא זו שפתחה לנו שער כניסה אחורי לתוך הקיבוץ, לתוך מה שעבר עליהם" היא מוסיפה. רן פאוקר, הגנן המיתולוגי של הקיבוץ, סיפר להם על צמחי המדבר שיכולים לשרוד את התנאים בחבל הארץ הזה, בדומה לאנשיו יוצאי הדופן. הם סיירו בגן, צילמו בו ובקיבוץ בכלל והתרשמו מהצמחייה העבותה ששורדת גם בתקופה קשה ללא טיפול כלל.
לאט לאט הרעיון קרם עור וגידים – הם החליטו לערוך אינדקס אנושי של חברי קיבוץ ניר עוז ותמונות של חזית בתיהם, יחד עם אינדקס בוטני של הצמחים המרכיבים את הגן הבוטני הייחודי שהקים רן פאוקר, בשולי הקיבוץ. הצמחים היו השער האחורי דרכו יכלו הם, אזרחים פשוטים מבחוץ, להיכנס ולדבר עם חברי הקיבוץ.
מה שיצא תחת ידיהם בסופו של דבר הוא ספר מכשף, שאי אפשר להכניס לשום קטגוריה מוכרת, ולמרות זאת, קשה להוריד אותו מהידיים.
בספר "ניר עוז: פרחי גאולה ואבל" תמצאו תמונות של כל דלת ודלת בבתי חברי הקיבוץ, מצולמות כולן בצורה אחידה – באותו מרחק, ובאותה זווית ישרה. תיעוד של מציאות קונקרטית. אל התמונות של דלתות והבתים המנופצים גולשות גם הגינות המטופחות שאיכשהו לא נפגעו ויוצרות ניגוד שמשקף את כוחות החיים מול כוחות המוות. ההכנה המדוקדקת שלו נעשתה בליווי צמוד של מעצב הספרים נעם שכטר. האינדקס שיצרו מאפשר מעין חווית שיטוט ייחודית ומקורית בקיבוץ, ויש בו גם ראיונות עם 3 חברי קיבוץ. בכל פעם שמוזכר שמו של חבר קיבוץ, מצוין לידו מספר העמוד בספר בו מופיעה דלת ביתו מה שמאפשר לדפדף בין בתי האנשים.
ומול כל זה הציבו השניים צילומים אקספרסיביים, יפהפיים, של פרחי הקיבוץ והגן הבוטני שלו. אלו לא צילומי בוטניקה, אין פה ניסיון להגדיר את הצמחים והפרחים – אלא צילומים שמשקפים מצב רגשי: פרחים מעומעמים, מטושטשים. לא תמיד ברור בדיוק מה רואים בתמונה זו או אחרת אבל ברור שמדובר במשהו יפה, משהו שנוגע עמוק בחלק אחר של המוח – לא החלק השכלי, המודע לעצמו, אלא דווקא זה שלא מגיב למילים ולנתונים.
האינדקס שיצרו עדן ואלון צריך לטלטל כל מי שחי בישראל בשנתיים האחרונות. רשימת השמות של חברי הקיבוץ הקטן מוכרת ברובה בכל בית בישראל, שכן מעל 40 מתושבי ניר עוז נרצחו במתקפה, 76 מתושבי הקיבוץ נחטפו ויש (נכון לכתיבת הכתבה) עוד 9 שטרם שבו הביתה, מתוכם ארבעה שהתקבלו מהם אותות חיים: איתן הורן, דוד קוניו, אריאל קוניו ומתן צנגאוקר. מאחורי כל שורה ושם באינדקס התושבים שבספר יש סיפור מסמר שיער. חטופים, נרצחים, שורדים.
אחרי שסיימו את מטלתם (הם אפילו לא זוכרים מה הציון שקיבלו) פתחו עדן ואלון במבצע גיוס כספים באמצעות מימון המונים, כשהמטרה שעמדה לנגד עיניהם היא לתת ספר במתנה לכל בית בקיבוץ. אבל קודם לכן היה עליהם לוודא שהספר מקובל על חברי הקיבוץ עצמם.
החשש הגדול ביותר שלהם, מספרת עדן, היה שבני הקיבוץ לא יקבלו היטב את הספר וייפגעו ממנו בדרך כלשהי. היה להם ברור שאם יתקבלו בחוסר אהדה, יגנזו את הספר היפהפה והוא לעולם לא יראה אור יום. לשני היוצרים הצעירים לא היה להם ניסיון בעבודה בקיבוץ או בקהילה קטנה דומה לזו של ניר עוז והחששות שלהם היו גדולים. במפגש שארגנו בכרמי גת, מקום מושבם של הזמני של חברי הקיבוץ, הם הציגו את עצמם ואת הפרויקט עליו עמלו.
המפגש היה טעון. חברי הקיבוץ הקשיבו, שאלו שאלות קשות, התדיינו, אך לבסוף נשבו בקסמו של הספר שנעשה מאהבה אמיתית והערכה עמוקה לקהילת ניר עוז. הסטודנטים העירוניים הצליחו לכבוש את לבבותיהם של חברי הקיבוץ שכה נזקקו לנחמה. בסופו של המפגש הם העניקו לכל משפחה עותק מספרם וזכו לחיבוקים ולמילים מרגשות.
"הייתה חברת קיבוץ שבעלה היה עדיין מוגדר כחטוף בעזה באותה תקופה, שניגשה אלי אלון ואמרה שהיא בטוחה שבעלה ישמח לקרוא את הספר כשישוב" מספרת עדן, "זה כל כך ריגש אותנו" הוסיפה. "עכשיו הספר ממשיך לטייל בעולם ומביא את הסיפור של ניר עוז למקומות שונים שלא יכולנו לחלום עליהם".
הספר מאפשר היכרות אחרת עם קיבוץ ניר עוז והאירועים הנוראיים שעברו עליו בשבעה באוקטובר. הידיעה שכמעט כל הבתים בקיבוץ מיועדים להריסה, יצרה אצל אלון ועדן את ההבנה שהם מתעדים משהו שיעלם עוד מעט – התמונות האלה של החורבן מול הפריחה ועלה בהם הרצון להקפיא, לשמר את הזיכרון הייחודי, כאשר הקיבוץ היה כמעט נטוש, ללא אנשים, והדלתות והצמחייה היו מעין תחליף אילם, זמני, שלהם.
"הספר הוא שער רך יותר, דרך הפרחים והצמחיה, שאפשר שיחה שונה, מבט שונה, מכל הקונקרטיות החדשותית שאפפה את אותה התקופה." אומרת לנו עדן. "הוא נועד לאפשר לאזרחים נבוכים מבחוץ, כמונו, לשאול שאלות ולנהל שיחה כנה ובלתי אמצעית. לזכור את מה שקרה שם ואת כל מי שכבר לא איתנו".
***
כעת, כשנה לאחר שיצא לאור, מגיעות התמונות המופלאות שבספר "ניר עוז: פרחי גאולה ואבל" שעובדו לעבודת וידאו מפעימה, עד לספרייה הלאומית בירושלים, כדי לקחת חלק בתערוכת "יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית". פרחי ניר עוז מזכירים לנו את כוחו של הטבע ולהשתקם ולפרוח, גם אחרי אסון והרס גדולים. יופיים של פרחי הבר שמתקיימים גם בינות להריסות, הצמחייה שמלבלבת גם במדבר בתנאים קשים – כל אלו נותנים לנו מעט כוח ונחמה מול החורבן שמסביב.
התערוכה "יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית" שכוללת את עבודת הוידאו המבוססת על "ניר עוז: פרחי גאולה ואבל" מספרת את הסיפור המרתק של פרחי הבר הישראלים לא רק בטבע אלא גם בספרות ובאומנות. הצטרפו אלינו למסע של יופי וכאב בין פרחי הבר, פרטים נוספים ורכישת כרטיסים כאן.
את הספר ניתן לרכוש מהכותבים בטלפון מספר 054-5347896.
