המשחק
שרון גרינברג ליאור
.
איש הרג את אשתו. זה טוב או רע?
רע, ענינו בפסקנות.
היא הייתה חולה מאוד והתחננה אליו שיהרוג אותה. זה טוב או רע?
הסתכלנו אחת על השנייה.
טוב? אחותי הגדולה שאלה בהיסוס, מביטה לתוך עיניי, שואבת מהן עידוד.
אבא חייך. הם אף פעם לא הסתדרו. השכנים שמעו אותם רבים בלי הפסקה. קצת לפני שהיא חלתה הוא עזב את הבית.
לא ידענו מה לענות. אבא המשיך. הבית היה שלה, היא דרשה שיעזוב.
וכך זה המשיך. אבא שואל, ואחת מאיתנו עונה. לפעמים שתינו יחד. לפעמים הסכמנו ולפעמים לא. בכל פעם שחשבנו שהגענו להכרעה, הייתה לו עוד שאלה, או עובדה, שכאילו הכין מראש, ששינתה את מה שחשבנו והשפיעה על התשובות שלנו. מעולם לא הבנתי מאיפה הוא המציא אותם, אבל היו לו אינסוף משפטי פתיחה כאלה. כשפתח את פיו לדבר, אף פעם לא ידעתי אם אבא מתחיל שיחה רגילה. רק אם התגובה שלי או של אחותי הוציאה ממנו עוד שאלה, ששינתה את המשמעות של השאלה הראשונה, ידעתי שהוא משחק במשחק.
למשחק לא היו זמנים קבועים. אבא יכול היה להתחיל אותו בנסיעה במכונית, כשהתחלנו להשתעמם ולריב. או ככה סתם, בערב מול הטלוויזיה הכבויה, אם גמרנו לדבר על הספרים שקראנו. אני קראתי יותר מאחותי, שלה היה תחביב אחר, נגינה בחליל. רק המשחק היה של שלושתנו. בדיעבד, נראה לי שאבא שיחק איתנו יותר כשהיה בין עבודות. הוא שיחק רק עם אחותי ואיתי. אמא מעולם לא השתתפה במשחק. לפעמים היא עברה על ידנו, עם גיגית הכביסה בדרך לחבל או עם ערמת מבחנים של התלמידים שלה שעמדה לבדוק, והעיפה בו מבט. ראיתי אותה לועסת את השפה התחתונה. היא שתקה ולא העירה לו דבר. אבא לא תמיד התייחס ברצינות להערות של אמא. במקרים שהייתה אומרת לו מספיק, תיסע לאט, מספיק, היא התאמנה כבר אתמול, לא צריך להגזים, או, מותר לילדה לקרוא ספרים של ילדים ולא רק על תרבויות והיסטוריה, הוא נהג להטות את ראשו לאחור ועין ימין שלו הייתה נעצמת למחצה במעין חצי קריצה. אבל כשהיה מניף אחת מאיתנו גבוה מדי באוויר והיא פחדה שהראש שלנו ייתקל במאוורר, כי פעם שמעה על ילד אחד שנהרג ככה וצעקה לו מספיק, אתה מרים אותה גבוה מדי, הוא היה מביט בה ומניח אותי או את אחותי בזהירות על הרצפה ומהנהן.
אני לא זוכרת מתי התחלתי לספור את הפינג פונג. אולי בערך בתקופה שהתחלתי להמציא סיפורים ולספר אותם לעצמי בסוד. כל תחנה במשחק כללה שאלה אחת ותשובה אחת, של טוב או רע, וזיכתה בנקודה אחת. נדמה לי שלרוב הגענו לעשרים ושבע בערך, כשלאחד מאיתנו נמאס והמשחק כיבה את עצמו. אבל השיא, ובזה אני בטוחה, היה ארבעים ושלוש. זה היה בחורף שבו היינו משועממים במיוחד. לאבא היה הרבה זמן, כי הספרייה שעבד בה נסגרה, ואמא נתנה עוד ועוד שיעורים פרטיים וחזרה מאוחר בלילה. היה לנו הרבה זמן פנוי. כבר גמרנו שיעורים, התוכניות בטלוויזיה היו משעממות. החורף היה קר במיוחד. כל הזמן ירד גשם, והנעלים שלנו לא הספיקו להתייבש מהשלולית הגדולה שליד שער בית הספר. לא יכולנו לרדת לשחק למטה, אבל גם לא היה לנו חשק או כוח ללכת או לקחת אוטובוס לחברות שגרו רחוק. לפעמים קראתי, וגם אבא, אבל לא דיברנו על הספרים, לא כמו פעם. אחותי הפסיקה לקרוא בכלל. לפעמים היא קצת ניגנה, בעיקר סתם סולמות, אבל רוב הזמן היא לא הוציאה את החליל מהנרתיק שלו. היא אמרה שהוא מקפיא לה את האצבעות. ומכיוון שהיא לא מנגנת, לא הגיוני שתמשיך את שיעורי הנגינה. אני חושבת שקצת ריחמנו על אבא, שישב לא מגולח, לבוש בטרנינג שצבעו כחול לשעבר על הספה בדיוק באותה נקודה, שכבר קיבלה את צורת גופו. מולו היה פרוש העיתון במדור הצעות עבודה, עם שני סוגי סימנים: עיגולים באדום של אמא, ועליהם איקסים בעיפרון שלו. ילדים שלא מבינים במספרים זה טוב או רע? אבא היה מרים אלינו עיניים אדומות מעל העיתון. אז שיחקנו. אפילו הסכמנו לשחק איתו משחקים שכבר הכרנו את כל המהלכים שלהם בעל פה, כי לפעמים נחה עליו הרוח והוא הכניס תפנית לא צפויה בשאלות. על השאלות האלו אף פעם לא ידעתי מה לענות, אבל הן היו הכי מעניינות. גם כשהבנו שהספרייה לא באמת נסגרה ורק אותו פיטרו, הוא לא סיפר לנו למה ואנחנו לא שאלנו. הבורסה נפלה ובכל מקום היו קיצוצים והנחנו שזו הסיבה. מי צריך ספרן עם ידע כללי עצום, וזיכרון צילומי לספרי עיון, מדע שימושי ואגדות. למי יש כוח לקרוא ספרים כשלאנשים אין מה לאכול.
כשאמא הייתה חוזרת הביתה, היא ראתה אותו על הספה עם העיתון, אותנו מרוחות על הכורסאות בצד, וערמות של קליפות גרעיני דלעת, שהוא לימד אותנו לפצח, גולשות מצידי המאפרה אל שולחן הזכוכית. מתחתיו נשקפו מטושטשות הנעליים שלנו, שלוליות קטנות נקוות סביבן ומרטיבות את השטיח המרובב. היא לא אמרה כלום, רק עמדה עם התיק הגדול שלה ונעצה בנו מבט, ראשה מעוטר התלתלים זורח בהילה מהאור שנכנס מחדר המדרגות. היא נהגה לסגור את הדלת אחריה, ולהניח את התיק שתמיד בצבצו ממנו כמה ספרים ודפים משובצים מקופלי אוזניים, להביט בנו ולפלוט, למקלחת! בקול כל כך עייף, שאפילו שכחנו להתווכח מי תהיה ראשונה.
איך היה היום שלך? אבא היה שואל אותה, מתעלם מזה שהיא לועסת את השפה התחתונה. לפעמים גם חייך והוסיף, עקרונות טוב או רע? או, עקביות זה טוב או רע? ומגחך לעצמו. כך זה נמשך כמעט כל החורף ההוא. הימים התחלפו לשבועות, שכמו העננים בשמיים התנפחו לחודשים. לפעמים בלילות, כשלא הצלחתי להירדם שמעתי את אבא מתהלך בבית. לצלילי הד צעדיו החלו להגיע אליי הסיפורים. בהתחלה הם טפטפו אליי דרך מילים. הן זרמו מעל ראשי, מסתדרות בזוגות, של כן ולא, של הפכים, של צמדים נרדפים. אחרי כמה לילות הן קיבלו צורות. שילובים של חיות ועצים, נושאות ענפי קרניים עם פירות עגולים. יצורים שהתגנבו אליי בחושך, מתפתלים וצומחים סביבי, נכנסים לי למוח ורודפים אותי כמו רוחות רפאים. הם הכריחו אותי לחשוב עליהם, לספר לעצמי את סיפוריהן. יצורי כלאיים, בני בלי בית, שציידים, חוטבי עצים ושריפות איימו להכחיד מדי לילה. לעיתים רחוקות הם ניצלו כי התעוררתי, שוכבת מזיעה במיטה, אך הם חזרו לבקר אותי בלילה הבא. לא סיפרתי עליהם לאבא, שלפעמים שאל, מה חדש ילדה? העדפתי שנמשיך לשחק.
בסוף החורף הוא מצא עבודה. זו הייתה עבודת שמירה בחניון בלילות, ובקושי ראינו אותו. בסופי השבוע הוא בעיקר ישן או עבד. כשהיה ער כמעט לא היה לו כוח לשחק. באחת השבתות בתחילת האביב הוא קם מוקדם יחסית. חיטט במגירת התמונות שעוד לא הספקנו להדביק באלבום, כמעט כל מה שצילמנו בעשור האחרון, והוציא את הדיפלומה שלו בספרנות. תביאי לי שני מסמרים מהקופסה, הוא ביקש ממני.
הבאתי את המסמרים והוא תלה את הדיפלומה על הקיר בסלון, נעזר בי ובאחותי כדי ליישר את פיסת הנייר בין הטלוויזיה לשידת הספרים. אמא יצאה מהמטבח, מנגבת ידיים במגבת המטבח עם הדפס התפוחים, עמדה ממול ותפסה בקצות שיניה את השפה התחתונה. ידעתי שהיא עושה את זה כדי לא ללעוס אותה.
דיפלומה על הקיר זה טוב או רע? אבא שאל את אמא. טובה דיפלומה אחת על הקיר מדיפלומה אחת ביד? הוא שאל שוב כשאמא לא ענתה. הוא גיחך והיא רק הניעה לאט את ראשה מצד לצד, הסתובבה וחזרה למטבח. ידעתי שהוא שאל סתם. הוא לא התכוון שתענה. אמא אף פעם לא הייתה חלק מהמשחק שלנו. מהמטבח אפשר היה לשמוע את המגירות נפתחות ונטרקות, למרות שהיא ידעה היטב איפה נמצא כל דבר. אבא אמר שזה עניין של יכולת ויזואלית. הכול מקוטלג לה בראש, כי היא פשוט רואה את הדברים כמו בצילום, כמו הכישרון הזה שלה עם המספרים. מזל גדול, מתנה מהשמיים, כישרון כזה למספרים. בסך הכול מ' אחת מבדילה בינה ובין מתנה אחרת, שאף אחד לא צריך, של לזכור ספרים. רציתי להגיד לו שהוא טועה. שלא שכחתי איך כשהייתי קטנה ולא הצלחתי להירדם הוא ישב ליד מיטתי לילה אחר לילה, וסיפר לי סיפורים שטווה מכל הספרים שקרא. סיפורים ארוכים על נסיכה ילדה שחיה בממלכה שכולה עשויה נייר, שלא צריכה נסיך. להב החרב שלה הופך בכוח המחשבה לחץ של אור, ויחד עם לחש קסם היא יכולה להפוך כל עני לעשיר, כל מפלצת רשעית לטובת לב וכל חולה לבריא. הוא ידע בדיוק איפה לעצור את הסיפור כך שאשאר מסוקרנת מספיק כדי להיכנס למיטה בלילה שלמחרת, למרות המפלצות מרובות העיניים והזרועות שארבו לי תחתיה. אבל אבא כבר החזיר את ראשו לעיתון כדי לסמן איקסים על המודעות שאמא עדיין סימנה לו בעיגול אדום על אף שכבר מצא עבודה, מקשט את העיתון כולו באיקסים, גם על המודעות שאמא לא סימנה.
*
כשנגמר האביב והגיע הקיץ הפסקנו לשחק לגמרי. אבא המשיך לעבוד בחניון וכשהיה בבית רוב הזמן הוא ישן. לאחותי היה חבר חייל ובשבתות הוא אף פעם הוא לא בא אלינו, רק היא נסעה אליו. ניסיתי לקרוא, אבל שום דבר לא עניין אותי. לאט לאט נסוגו ממני גם הסיפורים. הם הפסיקו לתקוף אותי ולנטוע את עצמם בראשי, ולמען האמת לא באו גם כשניסיתי לשדל ולהמציא אותם בכוח. בגלל שהחליל של אחותי סתם עמד בחדר שלנו, לקחתי אותו והתחלתי לנגן. הייתי עומדת מול המראה באמבטיה, החליל צמוד לפי, ונושפת נשיפה אילמת כדי לא להעיר את אבא. הנחתי והרמתי בקצב את האצבעות מהקלפות. הן התחממו כל כך עד שגם גוף המתכת הקר של החליל התחמם. כבר לא יכולתי לזכור מתי שיחקנו את המשחק, ולבסוף הפסקתי לחשוב עליו. רק לפעמים, במצבים לא רגילים, כמו למשל, כשעמדתי לעלות על אוטובוס, הוצאתי את כרטיסיית התלמיד שלי וגיליתי שנגמרו לי כל הניקובים ואין לי כסף לקנות כרטיס, או כשהייתי מנסה להכין ביצת עין מושלמת והורסת בזו אחר זו את שלוש הביצים האחרונות שנשארו במקרר. הייתי חושבת לעצמי שחבל שאבא לא פה, כי אז הייתי שואלת אותו, משהו שלא עשיתי מעולם, כי תפקיד השואל הראשון היה תמיד שלו:
להתגנב לאוטובוס מהדלת האחורית זה טוב או רע?
לזרוק מהחלון לחתול המנומר של השכנים שלוש ביצי עין מפונצ'רות זה טוב או רע?
*
בפעם האחרונה שיחקתי עם אבא את המשחק שלו אחרי ההתקף השני. במשמרות הארוכות ונטולות העניין והמעש מול המחשב בבסיס לא היה לי מה לעשות וחזרתי לקרוא. קראתי כל ספר שהנחתי עליו יד. עכשיו הייתי שקועה בהיסטוריה של הרייך השלישי ובמטמורפוזות של אובידיוס. אחותי כבר למדה באוניברסיטה בעיר אחרת. היא הייתה בשיאה של תקופת המבחנים ולא יכלה לבוא, וגם אמא הייתה עסוקה בסיום השנה ובהכנה לבגרויות. הייתי היחידה עם זמן פנוי. הבסיס שבו שירתי היה קרוב לבית החולים. הגעתי לשם בכל ערב עד שהאחיות היו מבקשות ממני ללכת, כי נגמרו שעות הביקור.
עמדתי ליד המיטה שלו במחלקה. הצינורות שנכנסו ויצאו סביב מנקבי פניו וזרועותיו הזכירו לי את נחשי המדוזה.
להקפיא אנשים לאבן במבט אחד זה טוב או רע? שאלתי.
לכרות ראש של אישה זה טוב או רע? שאלתי. הוא עדיין לא ענה.
ולעשות את זה כי הפכו אותה למפלצת עם שיער נחשים? המשכתי.
לקלל נערה שטימאה את המקדש שלך זה טוב או רע? ניסיתי שוב.
אבא תלה בי עיניים והמבט שלו השתיק את השאלה הבאה שלי, אם להעניש אישה בגלל שמי שאנס אותה הוא מישהו שיש לך איתו חשבון לא סגור, זה טוב או רע.
רציתי לשאול שאלות אחרות. שיצחיקו או לפחות יעניינו אותו. כאלו לא מצאתי. בקושי דיברנו. מדי פעם אמרתי משהו. הוא בעיקר שתק, היה לו קשה לדבר עם כל הצינורות בתוכו. מביקור לביקור סיפרתי לו פחות ופחות על דברים שקרו לי בדרך, בהמתנה בתחנות, באוטובוסים, ויותר ויותר סיפורים מהדמיון. לא רציתי את הסיפורים הישנים, חיפשתי אחרים. התחלתי להקשיב לשיחות של אנשים. חיברתי שיחות של אמא ובת, עם מריבת אוהבים, שירי ערש שסבתא שרה לנכד בעגלה עם ויכוח של שני נערים על כדור. הפכתי את הפקיד בדואר לחשוד בשוד ואת האישה שגררה עגלת שוק עמוסה ירקות לקורבן רצח. בניתי כִּימֵרוֹת סיפור מדמויות ומילים, וקיוויתי שהסיפורים שלי ידרבנו את אבא לשחק. למרות הסיפורים אבא שתק והבנתי שאני זו שצריכה לשאול. אך מלבד הניסיון הכושל עם המדוזה, לא היו לי רעיונות לשאלות, רק לסיפורים מהדמיון. לא רציתי לספר על עצמי, כי מה כבר יכולתי לספר על החיים שלי? המשרד בצבא והתפקיד הפקידותי היו משעממים והמוח שלי מיובש. פעם, באמצע אחד הסיפורים שלי, שראיתי שלא כל כך מעניינים אותו, הוא פתאום חייך אליי ושאל, תגידי ילדה, המשחק הזה ששיחקתי איתכן, זה טוב או רע? נעמדתי קרוב לראשו וחשבתי, מתאמצת להבין מה אני צריכה לענות. זה לא היה מסובך. הרי אני זו שרצתה להמשיך לשחק את המשחק, לשאול עוד שאלות ולענות עוד תשובות, ואולי אפילו להגיע לחמישים ולשבור את השיא הישן שלנו. בסך הכול הייתי צריכה לפלוט את אחת התשובות מהמבחר המצומצם של שתי אפשרויות. אבא שאל אותי על המשחק כהזמנה להתחלה. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להשיב – טוב או רע – כדי שהוא ימצא שאלה חדשה לשאול, וממנה יזרמו עוד ועוד שאלות ותשובות. אבא הביט בי בעידוד, והיה נדמה לי שהנהן, כמו אומר לי, תעזי. תעזי לענות ואפילו תעזי לשאול, ולשחק בעצמך. תשאלי את השאלות ותובילי את המשחק. אבל המילים נגנבו מפי. שתקתי. ראיתי את ארבעתנו. את אחותי ואותי יושבות משני צדדיו על הספה. ילדות קטנות שהולכות וגדלות עם השנים, את אמא מסתכלת עלינו מהצד, לבדה תמיד. המראה הזה חנק לי את הגרון, ולא הצלחתי לענות. אבא עצם עיניים, אולי נרדם, אולי סתם לא היה לו כוח להחזיק את העיניים פקוחות כדי להמשיך להביט בשתיקתי. הנשימה שלו נרגעה. לא הסרתי ממנו את המבט ועדיין לא ידעתי מה לענות. אחרי שהאחות נכנסה להגיד לי ששעת הביקור נגמרה, נתתי לו נשיקה בנקודה היחידה על פניו שהייתה ריקה מצינורות והתחלתי ללכת לתחנת האוטובוס. אולי אני צריכה לקרוא ספרים אחרים, שמחים יותר, ספרים של ילדים, אפילו, ובכל מקרה ספרים מעניינים יותר, חשבתי. שימלאו את מוחי הדליל ויעזרו לי לענות מהר יותר על שאלות פשוטות. אולי הגיע הזמן ללמוד איך מכירים אנשים חדשים. במשמרות היינו בעיקר אני, המחשב והספרים. עם החברות הספורות שהיו לי מבית הספר לא שמרתי על קשר. איזה סיכוי יש לי לחשוב על שאלות טובות, או אפילו גרועות, לענות תשובות מעניינות, לשכלל את מהירות התגובה שלי, אם העולם שלי ריק כל כך. שקלתי אפילו לבקש מאמא שגם היא תשתתף במשחק, כשתבוא לבקר את אבא. אבל הבנתי מיד שזה רעיון גרוע. התחלתי לחשוב על סיפורים גרנדיוזיים יותר. ארוכים. בעלי סיכוי להוליד שרשראות אינסופיות ומפותלות של שאלות מרתקות. אוכל להתחיל לספר אותם לאבא בתבניות של שאלות ותשובות. בכל ביקור קצת. שאלה אחת אשאיר תמיד חסרת מענה בסוף הביקור, כדי לפתוח את הביקור הבא בתשובה ולהתקדם משם. אקבץ לי אלף יום ועוד יום, יום אחד ועוד אחד באיסוף עמלני של ימים. סיפור התחיל ללחוש את עצמו באוזני. על ילדה נסיכה שעומדת ושואלת כל מי שעובר בסביבתה, לחיות, זה טוב או רע? אבל עיניו של מי שמתקרב אליה ורוצה לענות, נלכדות במבטה, והוא משתתק לנצח. התלתלים סביב ראשה לוחשים לה, מה את עושה, את לא רואה מה את עושה? אבל היא לא מצליחה להפסיק לשאול. מרחוק ראיתי את האוטובוס שלי עומד בתחנה. התחלתי לרוץ ולא הפסקתי גם כשעזב אותה ויצא לדרכו בנהמת עשן. נכנסתי תחת הגגון הפלורסנטי כדי לא לעמוד בחושך. כשהסדרתי את הנשימה הופתעתי לגלות שנוזל חם מתפשט בחלל פי. שלחתי את קצה הלשון לטעום אותו. דם. רק עכשיו הבנתי שכל הדרך מבית החולים לעסתי את השפה התחתונה. כשהטעם המתכתי התפשט בפי רק מחשבה אחת ניקרה בי, האם זה טוב או רע.
.
שרון גרינברג ליאור, תסריטאית ("פלורנטין", טיפול נמרץ" ועוד), כותבת שירה ופרוזה. יצירותיה ראו אור בקובצי שירה, כתבי עת ואסופות מקוונות. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון, ובוגרת לימודי תעודה בביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים. שירים וסיפור פרי עטה ראו אור בגיליונות 28 ו־53 של המוסך. "סופי לעת עתה", רומן הביכורים שלה, ראה אור לאחרונה ב"שתיים- בית הוצאה לאור" וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "האנשים האחרונים" – סיפור אימה נדל"ני מאת זוהר בן יאיר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
