בשנת 1973 חזר סגן דן אבידן ארצה לאחר שלוש וחצי שנים בשבי המצרי. מבחוץ הוא נראה שלם בגופו, אבל השנים בשבי הותירו את חותמן בבריאותו, לעד: פציעה ועינויים שעבר בשבי פגעו ברגליו ומחלת הסוכרת התפרצה בגופו בעקבות מצבו הנפשי. כמו רבים ממשוחררי השבי, הוא ניסה לחזור לשגרת חייו עם משפחתו ולעבודה בקיבוצו עין השופט, אבל הצללים מתקופת השבי ליוו אותו לכל מקום.
שנים לאחר השבי, היה דבר אחד שאבידן לקח איתו לכל מקום וממנו לא הסכים להיפרד – ספר. עותק חתום שסחב איתו תמיד. עד כדי כך שכאשר נחלץ בשלום מתאונת דרכים קשה וכל חפציו האישיים אבדו, הדבר הראשון שעשה היה לנסות ולהשיג לעצמו עותק חתום חדש.
הספר נקרא "חוץ מציפורים". זהו תיאור נאמן של התקופה הארוכה בה ישב יחד עם תשעה חיילים נוספים בשבי המצרי. הוא מתבסס על ראיונות עם עשרת השבויים. פרופ' עמיה ליבליך שכתבה אותו זוכרת היטב את פנייתו של אבידן אליה בבקשה להשיג עותק חדש: "הוא התייחס אליו ממש כמו אל קמע", היא מספרת, "זה היה מקור גאווה עבורו, מקור כוחו, ולכן הוא הלך איתו צמוד. תמיד".
מה היה בספר הזה שהפך אותו למשמעותי כל כך בחייו של משוחרר השבי דן אבידן, ובחיי כל מי שכלול בו?
האם החזרה אל התיאורי הנפילה בשבי, החקירות, העינויים הבדידות נתנו כוח למי ששרדו אותם? כשקוראים את הספר מוצאים בו משהו גדול בהרבה: את כוחות הנפש האדירים שהיו לעשרת החיילים הללו, את עולמם הפנימי באותן 3 שנים קשות מנשוא ואולי בעיקר – את ההתארגנות החברתית שלהם, שכללה אסיפה שבועית בה התקבלו החלטות באופן דמוקרטי, לימודים משותפים, משחקי שולחן, ואפילו תורנות שטיפת כלים והכנת אוכל – כל הדרכים שבהן ניסו השבויים להחזיר שגרה ונורמליות למצב לא נורמלי בעליל.
בתקופה שהמושג "טראומה" כלל לא היה מוכר (המילה לא מוזכרת אף לא פעם אחת בספר כולו) הרעיון לכתוב על מה שעבר עליהם בשבי היה חדשני. כנראה שאותן תחושות פנימיות שעזרו להם לשרוד תקופה כה ארוכה בשבי המצרי, הן שגרמו להם להבין ששיתוף בסיפור שלהם ובמה שעבר עליהם, יהיה בעל ערך, גם עבורם. הספר כלל תובנות שלהם מהשבי וראיונות עם בנות הזוג שהיו לחלקם, ובעצם ניסה להקיף את החוויה הקשה הזו מכל צדדיה.
הם לא היחידים שעשו זאת. משוחררי שבי לא מעטים חשו צורך לתעד את קורותיהם. עבור חלקם חשיפת הסיפור ועיבודו הייתה לא פחות משמעותית מהשבי עצמו. יצאתי למסע מאחורי הסיפורים שפורסמו וגיליתי בהם תעצומות נפש ולעיתים אפילו נחמה.
איך ספר נולד
השנה היא 1986. עמיה ליבליך הייתה אז חוקרת וסופרת עסוקה במיוחד, כשקיבלה טלפון מאל"מ (במיל') רמי הרפז. גם הוא, כמו דן אבידן, היה בין עשרת החיילים שישבו יחד בשבי המצרי ושוחררו 13 שנה קודם לכן. מאז השחרור התבשל אצלו רעיון וכעת הגיע הזמן להגשימו.
הרפז קרא כמה מספריה של ליבליך והבין שהיא האישה אותה חיפש: חוקרת ופסיכולוגית חברתית, שיודעת לרקום סיפורים של כמה אנשים שיש להם משהו במשותף לספר אחד מרתק.
הוא חשב שיש ערך לחקירה המשותפת של מה שהתרחש שם, באותן שנים בשבי, וקיווה שהיא תיעתר ותכתוב על כך. ליבליך הכירה את רמי וחבריו מתרגום הטייסים לספר "ההוביט", אך הייתה שקועה באותם ימים בהתחייבויות קודמות. כשפנה אליה אמרה לו: "תחזור אליי בעוד שנה".
כיאה למי שחי בקיבוץ של יוצאי גרמניה, דייקנות היתה נר לרגליו של הרפז. וכך, בדיוק שנה לאחר מכן, פנה הרפז אל ליבליך בשנית: "עכשיו את פנויה?" שאל. היא, שהופתעה מהתמדתו קראה בלילה אחד את היומנים שהשאיר לה, תיעוד של האסיפות המשותפות בשבי, אותן ניהל כל אחד מהעשרה בתורו, והבינה מייד – היא חייבת לכתוב את סיפורם.
היה לה רק תנאי אחד – על הרפז לדבר עם כל עשרת החברים שישבו יחד בשבי המצרי ולוודא שכולם מעוניינים לקחת חלק בספר. תחושת הגאווה שחלקו הרפז וחבריו בנוגע לאופן בו התנהלו בשבי והרצון לספר על מה שעבר עליהם מבחינה נפשית ומוראלית, שכנעו אותם להסכים. הם חשו שיש להם סיפור לספר לעולם ולחברה הישראלית בפרט.
"ייתכן שרק בגללו היה כדאי לעבור את מה שעברנו"
בין אותם עשרה שבויי צה"ל שישבו בכלא עבאסייה הידוע לשמצה, היו גם טייסים בכירים וגם אזרחים עובדי צה"ל ששירתו בצרכניית שק"ם ניידת. רבים העידו שהחקירות והעינויים לא היו הדברים הקשים באמת. חוסר הוודאות והבדידות, אי הידיעה האם בכלל יודעים בישראל שהם בחיים – אלו היו הדברים שהכבידו על לבבותיהם בחודשים הראשונים בשבי, אותם בילו מבודדים זה מזה. כשהועברו לבסוף לשהות בתא משותף והחלו לקבל מכתבים וביקורים של הצלב האדום, השיפור במצב רוחם היה עצום.
כשעשרת משוחררי השבי מסכמים בספר את מה שהתקופה בשבי נתנה להם, הם מזכירים את ההשכלה שרכשו בזמן השבי ואת היכולות החברתיות שרכשו כשנאלצו ללמוד להסתדר יחד, ובייחוד את תפקידו הקריטי של רמי הרפז בארגון חייהם המשותפים, בצפיפות ובתנאים הקשים בהם חיו. משוחרר השבי מוטי כ' מספר: "למדתי מהדוגמא של רמי, הוא בנה את כולנו בצורה נכונה. מעולם לא אמרתי לו בפניו, שחיים עם אדם כמוהו בחדר במשך שלוש שנים הם חוויה לכל החיים. ייתכן שרק בגללו היה כדאי לעבור את מה שעברנו". (ע"מ 272). מוטי לא הסתפק במה שאמר לליבליך בריאיון לספר, הוא הקפיד לחזור ולומר זאת בפניו של הרפז בכל פגישה לרגל ביום השנה לציון שחרורם מהשבי, מעידה ליבליך.
אבל לא כולם הצליחו לחזור לשגרה. מוטי בבלר, שבוי נוסף מתוך העשרה שישבו יחד מתאר את המשא הכבד שסחב, שהיה לפרקים כבד מדי. בריאיון איתו מהשנים האחרונות, הרבה אחרי שיצא הספר, תיאר מוטי את הפוסט טראומה איתה התמודד, עוד בשנים שהמושג לא היה מוכר בציבור: "כבר היה יותר קל בכלא המצרי, שם לפחות הייתי צריך לדאוג רק לעצמי! בבית הייתה לי אישה ושלושה ילדים שהייתי צריך לדאוג להם".
"אלה גבולות המגרש – פעל!"
שמו של רמי הרפז חוזר ועולה שוב ודמותו יוצאת הדופן מופיעה לאורך כל הספר. אישיותו החזקה, המנהיגות השקטה שהפגין, יכולות קבלת ההחלטות שלו, הכריזמה והאנושיות שלו מוזכרות שוב ושוב. גם בחיים שלאחר השבי עשה הרפז חיל והמשיך להתקדם בתפקידים בחיל האויר ובניהול מפעל מצליח בקיבוצו הזורע.
איך הוא עשה זאת? מהם הכלים בהם השתמש כדי להתמודד בהצלחה עם שלוש שנים בשבי? הרפז פיתח פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית בשנות ישיבתו בשבי, בין היתר בהשפעת ספרים שנשלחו אליו כמו "האדם מחפש משמעות" של שורד השואה ויקטור פראנקל. בעזרת אלו הסיק שהאדם הוא זו שקובע לעצמו איך ירגיש בתנאים אליהם נקלע. בזמן השבי התגבשה אצלו הבנה עמוקה שמה שקורה אינו נתון בידיו – אבל יחסו למה שקורה נקבע על ידיו בלבד. דומה שתפיסתו זו השפיעה לטובה על כל מי שסביבו. כשהוא מתבקש לסכם את הגישה שעזרה לו להישאר אופטימי ופעיל בכל התקופה הזו הוא אומר:
"מישהו אחר קובע את גבולות המגרש, אבל אני קובע מה אני אעשה בתוך המגרש, איך אחיה כל רגע מחיי ואיך אתייחס למוות.
כשנפלתי בשבי אמרתי לעצמי: אלה התנאים, אלה גבולות המגרש – פעל! זה היה ההבדל ביני לבין האחרים… תחושות כמו זעם, אין-אונים ותסכול ושאלות בנוסח 'מדוע זה קרה דווקא לי?' אינן קיימות אצלי." ("חוץ מציפורים", ע"מ 272-3)
לא רק שספר זה היה המצליח מכולם מכל עשרות הספרים שכתבה ליבליך (ואף תורגם לאנגלית), לטענתה הוא היה הספר שהשפיע עליה בצורה העמוקה ביותר מבחינה אישית, והיא זוקפת הרבה מכך לפילוסופיית החיים של הרפז. ניתן לראות זאת בבחירתה של ליבליך להקים קבוצה שנתית העוסקת בשיח על הנושא של מוות, ובספרה "קפה מוות", שיצא בשנת 2019. הקבוצה השנתית מתנהלת באופן דומה לקבוצה מהשבי, ברוטציה – כאשר כל מפגש בהובלתו של חבר אחר מהקבוצה.
לאחר האסון הנורא של ה-7 לאוקטובר, כשנודע היקף מספרם של החטופים בעזה, פנו עיתונאים לפרופ' ליבליך בבקשה לראיין אותה על מצבם הנפשי של משוחררי השבי מעזה ועל אלה שעדיין בשבי החמאס, אך היא סירבה.
איתנו היא נאותה לדבר על חטופי העבר והבהירה בתקיפות: "אין שום דמיון בין השבי אז לשבי כעת: אלה היו חיילים ואלה אזרחים, אז היה מדובר במדינה ריבונית שכפופה לחוק בינלאומי וכאן לא, אז ארגון הצלב האדום היה מעורב וכאן לא. ואלה רק דוגמאות".
ולמרות זאת, כשהיא נשאלת מה הייתה אומרת אם הייתה פוגשת כעת את מי שהשתחררו משבי החמאס, מה הייתה יכולה לתרום להם מהניסיון שצברה בשיחות עם משוחררי השבי ממלחמת ההתשה עולה בה תשובה ברורה:
"מי שעבר דברים נוראיים וחזר – שיספר את הסיפור שלו. שייתן למישהו לכתוב אותו. הוצאת החוויות החוצה, לאו דווקא בטיפול, אולי בנוסף, היא משמעותית, היא עוזרת. ראיתי את זה עם השבויים של מלחמת ההתשה."
הילדים שחיכו בבית
במצבים קשים עולה לעיתים הצורך האנושי והמובן בנוכחותו של אדם שלישי, חיצוני, שאינו מהמשפחה, כדי להיות מסוגלים להיפתח ולספר דברים. לפעמים דווקא אדם חיצוני מסייע מאוד לפרוק תחושות שמעורבות במבוכה, בושה, אשמה וחוויה של פער גדול שנוצר בין מי שחזר מהשבי לכל שאר הקרובים אליו מפאת הזמן שעברו בהפרדה כמעט מוחלטת.
שבוי אחר נוסף מתוך העשירייה, הטייס לשעבר יצחק (ג'ף) פיר, היה אחד מאלו שנעזרו בליבליך כדי לספר למשפחתו את שעבר עליו בשבי. פיר נולד בארה"ב ועלה ארצה בגיל 14, ולכן לקח חלק משמעותי בתרגום "ההוביט" לעברית בשבי. לאחר שחזר מהשבי שב לארה"ב והפך להיות טייס ניסוי. ליבליך טסה לפגוש אותו שם:
"הוא שאל אותי האם ביתו בת ה-17 תוכל להצטרף לראיונות שערכתי עימו. עניתי שכמובן, ואז התברר לי שזו פעם ראשונה שהיא שומעת ממנו על חוויותיו בשבי. קודם לכן הוא פשוט לא הצליח לספר לה. דווקא המסגרת הזו של ריאיון עבור ספר עזרה להם להתקרב. זו הייתה הזדמנות מיוחדת עבור שניהם."
לילדי השבויים לא היה קל לגשר על ההיעדר שחשו בזמן שאבותיהם היו בשבי. דליה הרפז היא אחת מהתאומות שנולדו להרפז בזמן שהותו בשבי. הם התאחדו מחדש רק כשהייתה בת שלוש וחצי. בשיחה איתה היא סיפרה, שבגלל שאביה נעדר בתקופה של גיל הינקות שקריטית להתקשרות שמתרחשת בדרך כלל בין הורים לילדים, היא אף פעם לא הצליחה להאמין באמת עד הסוף שרמי הוא אכן אביה. עם השנים ולאחר שהתבגרה, הקשר שלהם התחזק והתהדק, אבל משהו בסיסי שם היה חסר תמיד. כבוגרת דליה מדגישה – לא חסר לה כלום. היא מתארת את אביה כאדם מדהים וטוב לב שהיה עבורה מקור השראה בהתמודדויות שלו עם הקשיים שעבר.
בערוב ימיו, כשהוא מתמודד עם מחלת הפרקינסון, כתבו רמי יחד עם אשתו נורית ספר בשם "השבוי ואשת השבוי". זהו דיאלוג בין שניהם על תקופת השבי הארוכה, בה הם מתארים את הקשיים ואת הניצחונות הקטנים שבדרך. דליה מספרת שהספרים על תקופת השבי של אביה היו פתח לשיחה ביניהם על הנושא, שכמעט לא דובר בבית:
"עד שלא קראתי את הספר 'חוץ מציפורים' לא ידעתי מה עבר על אבא שלי!, ועד שלא קראתי את הטיוטות לספר שהוא כתב עם אמא שלי – לא ידעתי מה עבר עליה, אלה היו ממש גילויים חדשים עבורי – הגבורה שלה, הלחצים שעברה, הקושי לגדל ילדות לבד ולשמור על תקווה, החלומות שהיו לה והתנפצו".
"השבי לא עובר"
גיורא רום, טייס שנפל בשבי בשנת 1969 וחזר ארצה עוד לפני שרמי הרפז וחבריו נשבו, התפנה להוציא את ספרו "צבעוני ארבע" (שם הקוד שלו במערכת הקשר הפנימית) רק בעשור השביעי לחייו לאחר שסיים שורה של תפקידים ציבוריים. בספר כתב על ארבעת החודשים ששהה בשבי. החזרה לחיים לא הייתה פשוטה. אבל רום היה נחוש בהחלטתו – אני רוצה לחיות, ועל כך גם כתב בספר זכרונותיו, שמתאר את ההתמודדויות בחיים שאחרי השבי.
כשנה לאחר שחזר רום מהשבי המצרי, הוא חזר לטוס כטייס קרב. רעידות בלתי נשלטות, יובש קיצוני בפה ודופק משתולל ליוו אותו כשהוא טס מעל איזור הדלתא במצרים שם הופל מטוסו שנתיים קודם לכן.
רום נפטר באוגוסט 2023, לאחר שנים ארוכות של תפקידי מפתח בחיל האויר , ממנו השתחרר בדרגת אלוף, ולאחר מכן במגזר הציבורי. נטע גורביץ', בתו, נולדה כשנתיים לאחר ששב מהשבי. כשדיברנו איתה, חשוב לה להדגיש כי למרות שאביה חי חיים מלאים ופוריים אחרי חזרתו מהשבי, והיה אב משקיע ונוכח עבורה, עדיין נותרו בו עקבות התקופה הזו: "השבי לא עובר. השבוי מבלה חיים שלמים בניסיון לתכלל את החוויה הזו להמשך החיים".
כשהיא אומרת "ספרות יקרה לליבי כי היא כלי שמאפשר לעבור חוויה של מישהו אחר ולהפנים אותה" נדמה כי היא מדברת בעיקר על סיפור חייו של אביה האהוב.
מבחינתה של נטע, הספר שכתב אביה יכול לסייע לנו בימים כל כך קשים, כשאנחנו מתפללים לחזרתם בשלום של כל החטופים:
"הספר הזה הוא עדות לכך שאפשר להחלים מהדבר הזה. יש אחריו חיים. יש אחריו חיים עם משמעות, עם כל הקשיים שבדרך. אולי אם אנשים יקראו אותו, הם יהיו בקשר עם המקום הזה של התקווה".
