הידידות הסבוכה וארוכת השנים בין לאה גולדברג ובין אברהם שלונסקי החלה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת בחליפת מכתבים. שלונסקי היה אז עוזר העורך של השבועון הספרותי "כתובים", ולאה גולדברג – משוררת ליטאית צעירה שכתבה בעברית וחלמה לעלות לארץ ישראל בתום לימודיה בגרמניה. עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 שכנעה אותה למהר ולהגשים את תכניתה, ובעזרתו של שלונסקי המקושר הצליחה להשיג שנתיים לאחר מכן את הסרטיפיקט המיוחל.
בארץ ישראל זכתה גולדברג בעזרה ובסיוע מהמשורר המבוגר ממנה בעשור, אך הרגישה תוך זמן לא רב כי הוא מנצל את כישרונה כדי להאדיר את שמו שלו. שלונסקי חיפש תלמידים נאמנים; גולדברג רצתה לפלס נתיב משלה.
ההזמנה ששלח שלונסקי לגולדברג יחד עם הערותיה הכתובות בעט
בין הפריטים הארכיוניים הרבים הנמצאים בארכיון גנזים וקשורים לפועלם של שני הכוכבים הספרותיים הללו, נמצא מכתב כעוס שחיברה לאה גולדברג ב-2 במרץ 1967. הנמען: אברהם שלונסקי מיודעינו. במכתב, גולדברג זועמת על ההזמנה ששלח לה שלונסקי ימים קודם לכן, בה פנה אליה בתור "א.נ" (אדון נכבד), גולדברג לאה, והזמין אותה להיות חברת ועדת מקבלי הפנים של הזוג האקזיסטנציונליסטי ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר.
"אני מצידי מודיעה", נזפה בשלונסקי, "שאפילו אם יבוא הנה שקספיר או טולסטוי, אני לא אגיב על מכתב הפונה אלי 'גולדברג לאה' ו'א.נ', ולא אשתתף בשום ישיבה המזמינה אותי בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטארי של הזמנה."
למרות תגובתה הנחרצת, אנו מוצאים את לאה גולדברג בין שאר המקבלים את סארטר ובובואר בשדה התעופה בלוד ב-14 במרץ.
