"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין
תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם. בואו לקרוא את קיצור תולדות הצ'ולנט - המנה הכי מנחמת ביהדות
החוויה הקולינרית היהודית טומנת בחובה מידה מסוימת של גאונות, שאיננה זוכה להערכה מספקת. תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם.
כאשר אוכלים בשעת צהריים קרה של שבת קערה מהבילה ומעלת ניחוחות של חמין (צ'ולנט בלעז) שהוכן בקפידה – יש בדבר איזה קסם. אין אלא לתאר תבשיל זה כיצירת מופת של תושיה וכמעשה אמנות שעמדה במבחן הזמן והצליחה לעשות את הדרך הארוכה מימי הביניים אל בתי האוכל המודרניים, אל תחרויות הבישול ואל שולחן השבת הטיפוסי.
התבשיל, שמצטיין בסגנון "הכול הולך", הוא אוכל נחמה יהודי, שמקורו בהלכה היהודית האוסרת על בישול בשבת. את התבשיל מכינים ביום שישי בצהריים ומניחים לו להתבשל בישול ארוך ואיטי במהלך הלילה. הנזיד המסורתי והעשיר מורכב מהמצרכים הזמינים בעת הכנתו, והמרכיבים וסגנון ההכנה נבדלים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, בכל מקום שבו נמצאו יהודים. את הצ'ולנט האשכנזי הטיפוסי מכינים משעועית או חיטה, שאריות עוף או בשר, תפוחי אדמה ומגוון תבלינים.
מתכון לחמין. פורסם ב"הצפה", ינואר, 1965
גם שמו של התבשיל לרוב משתנה בהתאם לגיאוגרפיה. מקובל לחשוב שמקור המילה צ'ולנט – 'טשאלנט' ביידיש – במילה 'שאלט' בצרפתית, שפירושה "חם", מתוך התייחסות לבישולו האיטי של הנזיד בסיר הניצב על אש קטנה. יש המאמינים שהמקור הוא עברי, במילה "שֶׁלָּן" – כלומר, נח – מתוך כוונה לבישול במהלך הלילה, שנועד להבטיח ארוחה חמה בשבת בצהריים. במסורת הספרדית מכונה התבשיל "חמין", מהמילה "חם".
היינריך היינה, המשורר המפורסם שהתנצר והפך לפרוטסנטי בעקבות לחצים פוליטיים, אהב כל כך את התבשיל עד שכתב עליו שיר ובו הוא מצהיר את אהבתו כלפיו ומשתף בתחושתו, שהמתכון לצ'ולנט ודאי נמסר למשה במעמד הר סיני על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.
שירו של היינה נראה אולי כאהבה של ממש למנה ראויה לשמה של צ'ולנט, ומנגד, קונטרס קטן ופרודי מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר צ'ולנט שלמרבה הטרגדיה נשרף.
הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.
הצ'ולנט האומלל… כה צעיר היה. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לקונטרס המלא
"חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו."
ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת צ'ולנט שרוף.
אותן דבקות ומסירות לצ'ולנט אנו מוצאים גם בנוהג שרווח בעיירות היהודיות באירופה, לפיו בימי שישי בצהריים נהגה כל משפחה לשאת את סיר הצ'ולנט שזה עתה התקינה אל האופה המקומי. שם נאטמו הסירים השונים של המשפחות בעיסת קמח ומים והוכנסו לתנורו של האופה לבישול לאורך הלילה. בשבת בצהריים, אחרי תפילות השבת, היתה העלייה לרגל משנה את כיוונה, והמשפחות היו מעבירות בזהירות את הסיר החם מהתנור הישר אל שולחן ארוחת הצהריים.
כיום יש לצ'ולנט חסידים משלו. בישראל נוהרים רבים בימי חמישי בערב לבתי אוכל בשכונות חרדיות לכבוד סוף השבוע. מי שאינם מתגוררים בסמוך למסעדה בה מגישים צ'ולנט יכולים לרכוש אותו מוכן באריזה ולהכינו בזריזות, ובמדינות מסוימות הוא אפילו נמכר בפחיות שימורים – אם כי אנחנו בהחלט ממליצים על הגרסה הביתית.
חמין של אסם. פרסומת משנת 1970
אכילת הנזיד העשיר ועתיר הניחוחות פעמים רבות פועלת על הסועדים כמטה קסם – תופעה שאפשר להשוות רק לעייפות הנופלת על הסועד אחרי סעודת חג הודיה מושלמת – ויוצרת עבורם את האווירה המושלמת לתנומת צהריים טובה ביום המנוחה.
מתכון שפורסם ב"דבר", ינואר, 1958
ישנה אמירה ישנה שטוענת, שאדם לא יכול לקרוא לעצמו יהודי טוב עד שלא אכל צ'ולנט בשבת – אבל אנחנו מאמינים שמקדרת צ'ולנט מוצלחת אפשר ליהנות בכל יום! אולי הגיע הזמן לשלוף את ספרי הבישול הישנים וללכת על זה?
רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.
בספרי קריאה או שירה מנסים המחברים לבחור כותרת מושכת במיוחד גם אם היא לא מעידה כלל על תוכן הספר. לא כך בספרי לימוד ועיון. הכותרת חייבת לרמז על התוכן, אחרת פוחתים הסיכויים שיקראו בו.
ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים.
משמעויות שמות ספרי היסוד שלנו – התורה, משנה והתלמוד – הן בהתאמה, "הוראה", "שינון" או "לימוד" ומכאן שהיו יכולים לדון בכל נושא שהוא.
רוב שמות מסכתות הש"ס יעילים יותר. מסכת שבת עוסקת בעיקר בדיני שבת, מסכת תרומות בענייני תרומה.
ספרים תורניים נכתבו בדרך כלל (אך לא תמיד) למטרות דתיות. המחבר רצה לחלוק את חידושיו ורעיונותיו עם כלל ישראל כדי להגביר את לימוד התורה. יש חשיבות בציטוט המקור לחידושים אלה. המשנה במסכת אבות קובעת כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". ואת דברי הגמרא במסכת בכורות "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" מסביר המהר"ל: "כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו (לאחר פטירת המחבר)… יש לו (למחבר) חבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה, ואז יש לו קצת חיים עד ששפתיו דובבת."
לכן ניסו מחברים רבים, בעיקר במאות השנים האחרונות, לרמוז לשמם בכותרת ספרם כך שהמעיין בספריהם – גם אם לא יצטט את שם המחבר, לפחות יזכיר אותו, כבדרך אגב, בשם הספר.
ניתן למצוא בארון הספרים היהודי ספרים המתהדרים בכותרות פשוטות ויצירתיות, פשוטות ביותר ומוזרות למדי.
לפני כ-120 שנה פרסם שנאור זלמן שכטר (שהתפרסם בין השאר בגילוי הגניזה הקהירית) מאמר העוסק בכותרות ספרים יהודיים. הוא מחלק את השמות למספר קטגוריות כשבכל קטגוריה קיימות מבחר של דוגמאות.
כותרות "צנועות"
שאילתות דרב אחאי גאון
ספרי הגאונים (בבל בימי הביניים המוקדמים) והראשונים (אשכנז/ צרפת בימי הביניים) מוּכרים בזכות שמותיהם הפשוטים המעידים על תחום עיסוקו של הספר. בדרך כלל מדובר בביאורים או חיבורים המתבססים על התלמוד. "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא אוסף של שאילתות – דרשות על פרשיות השבוע הפותחות בשאלה הלכתית רלוונטית.
'תוספות', 'פירוש על' או 'חידושי' הן כותרות מקובלות המרמזות לתוספת או ביאור לתלמוד או לתנ"ך, דוגמת פירוש רש"י וחידושי הרמב"ן. על פי רוב המחבר אינו זה שהעניק את הכותרת, אלא המשתמשים באוספי כתביו, מסיבות של נוחיות וסדר. הסופר הראשון שככל הנראה בחר כותרת שהכילה את שמו היה רבי שמעון בן צמח דוראן שהעניק בעצמו את השם הפשוט 'שו"ת התשב"ץ' ככותרת ספר תשובותיו.
כותרות המתבססות על מילות הפתיחה
פרשיות השבוע נקראות על פי אחת המילים הראשונות המופיעות בהן: בראשית ברא אלוהים, אלה תולדות נח, לך לך מארצך וכד'. הדבר נפוץ גם בחלק מספרי המדרשים. ספר מדרש תהילים למשל מכונה "מדרש שוחר טוב" על פי הפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" המופיע בתחילתו. "מדרש ילמדנו" (או תנחומא לפי חלק מהחוקרים) פותח במילים "ילמדנו רבינו". מדרש "שיר השירים רבה" פותח בפסוק "חזיתָ איש מהיר במלאכתו" ולכן מכונה גם "מדרש חזיתָ".
כותרות "מפריזות"
ספר רזיאל המלך
ספרי קבלה רבים קיבלו שמות הנשמעים מעט מוגזמים לאוזנינו כיום. הכותרות מייצגות סוג של הערצה וכבוד לתוכן הספר. דוגמאות קלאסיות הן "ספר הזוהר" ו"ספר הבהיר" המרמזים לאור האלוקי. כך גם "ספר היצירה" על יצירת העולם או ספרים עם שמות דמויות חשובות כמו "ספר רזיאל המלאך" או "רעיא מהימנא" (כינוי למשה רבינו).
כותרות המרמזות על ספרים אחרים
בקטגוריה זו נמצא בעיקר פירושים או ביאורים על ספרי יסוד הלכתיים ואחרים. "מגיד משנה" או "משנה למלך" הם פירושים על משנה תורה לרמב"ם. השולחן ערוך מכוסה ב"מפה" – כינוי להגהות הרמ"א על שולחן הערוך. ספר "פאת השולחן" על הלכות התלויות בארץ הוא, לדברי המחבר בהקדמה, מעין חלק והשלמה לשולחן הערוך עצמו.
כותרות בלשון נקיה או הפוכה
ספר טוב לכת
רבים החכמים שדיברו בלשון סגי נהור – היא לשון הפוכה, על מנת שלא להוציא מילה רע מהפה. אחת ממסכתות הש"ס (מסכתות קטנות) היא "מסכת שמחות", מסכת שלא נמצא בה דבר שמח. המסכת עוסקת בענייני מוות ואבלות. כך גם נכתבו בענייני אבלות ספר "טוב לכת", "גשר החיים", ו"דרך החיים". בנושא אחר, נכתב לפני מספר שנים ספר "שיחת חולין" ביאורים וציורים בענייני שחיטה במסכת חולין, ממש לא שיחת חולין.
מילים מהמקורות או משחקי מילים
ספר אהבת דוד
זוהי הקטגוריה הרחבה והמעניינת ביותר. ניכר אצל חלק מהמחברים מחשבה ויצירתיות בבחירת שם לספר. לפעמים שמם מרומז בכותרת כמו למשל עשרה ספרים שונים בשם "זרע אברהם" על שם מחברים בשם אברהם.
אזכורים מקראיים מופיעים פעמים רבות ככותרת ספר שבה לדמות ולמחבר שם משותף. לדוגמא: "זאת ליהודה", "ויחל משה" וכ-10 ספרי "אפריון שלמה". יש כ-20 ספרים שונים בשם "מטה אהרון" וגם "מטות" אחרים כמו "מטה משה", אפרים, דן, יהודה, יוסף, נפתלי ומנשה. כולם על שם מחברם בעל אותו שם מקראי.
אחד המחברים הפוריים ביותר היה החיד"א. לחלק מהעשרות הרבות של ספרים שכתב העניק את שמותיו. קל לעשות כך אם קוראים לך הרב חיים יוסף דוד אזולאי. מבין ספריו אנו מוצאים את "חיים שאל", "יוסף תהילות" ו"אהבת דוד". על שמואל דוד לוצאטו, מחבר וחוקר בולט בתנועת ההשכלה, מסופר שהיה בוחר שמות לילדיו על שם כותרות ספריו.
מחברים כוהנים או לוויים אהבו לשלב את מעמדם בכותרות ספריהם. הרב יעקב יהודה כהנא והרב רפאל זיסקינד כ"ץ (כהן צדק) כתבו ספרים בשם "ושב הכהן" (ויקרא י"ד, ל"ט). נכתבו גם ספרי "בגדי כהונה", "בתי כהונה", "משמרת כהונה" ו"מתנות כהונה" שאינם קשורים לענייני כוהנים. את הלוויים מייצגים "בית הלוי", "עבודת הלוי", "מחנה לויה" ועוד.
הכוהנים שירתו במשכן ובבית המקדש, שם נשמרו כלי הקודש ששמותיהם התגלגלו לשמות ספרים רבים. כך אנו מוצאים את "מקדש שלמה", "מקדש אהרון", "משכן העדות", "משכן שילה" וכלים כמו "מזבח אבנים", "לחם הפנים", ו"מנורת המאור". יש גם התייחסות לבגדי הכוהנים: "ציץ הקודש", "פעמון ורימון", ו"חושן האפוד".
ספר לבוש מלכות
המוביל עם ספרי "בגדים" חייב להיות הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים" במאה ה-16. הוא כתב סידרת ספרים בהלכה, פרשנות וקבלה, וכל אחד מהם מתחיל במילה "לבוש" כמו "לבוש מלכות", "לבוש התכלת", "לבוש ששון ושמחה" ועוד. בין ספרי "בגדים" אחרים אפשר למצוא את "כותנות עור", "כתונת הפסים", "בגד ללבוש" "בגדי יום טוב" ו"כובע ישועה".
ומה באשר לאוכל? למדנים רעבים יכולים להשביע רעבונם בעזרת "יערות דבש", "שבעה משקין", "יין המשומר", "קמח סולת" ו"עוגת אליהו", בהנחה שמדובר בסוגיה הרלוונטית להם.
מאמר שבט לגו כסילים
שתי כותרות יצירתיות במיוחד מציין שכטר במאמרו. כותרת מעט אלימה "שבט לגיו (לגב) כסילים" ציטוט מתוך ספר משלי, הוא ספר קצר על אודות מחלוקת בין אדמו"רים חסידיים. ולחובבי המתמטיקה, כתב יד מהמאה ה-16 בשם "עיר סיחון" הוא חיבור עברי בנושא חשבון, שכן עיר הבירה של המלך סיחון במקרא היתה… חשבון. ב-1950 ערך הסופר והביבליאוגראף מנחם מנדל זלאטקין ספר מקיף בנושא שמות הספרים ובו מאות רבות של כותרות שונות ולפעמים משונות מארון הספרים היהודי.
נסיים בסיפור. הרב מאיר ברלין מספר על סבו הרב יחיאל מיכל אפשטיין (1908-1829) מחבר "ערוך השולחן". כשיצא החלק הראשון של הספר לאור פלט רב אחד מבני המשפחה דברי הלצה: "מרבים לחבר ספרים כל כך, עד שאין שמות חדשים בשבילם, ולפיכך נוטלים את השמות הישנים ומהפכים אותם. במקום "שולחן ערוך" עושים "ערוך השולחן"."
מכירים ספר תורני עם שם מעניין, מקורי או מוזר? ספרו לנו בתגובות.
לקריאה נוספת:
עמודים בתולדות הספר העברי – בשערי הדפוס / יעקב שמואל שפיגל
