הנער שכתב שירים: טופול שלא הכרתם

קשה להרשים את עומר טופול. הוא היה שם, כילד, על סטים בכל רחבי העולם, בצילומי הסרטים בהם כיכב אביו. הוא היה קרוב לאביו וליווה אותו עד ימיו האחרונים. אין דבר על אביו שהוא לא שמע. אבל דווקא בין כל ארגזי הארכיון, הקלסרים והתמונות, התסריטים והמחזות, מחברת תלמיד אחת פשוטה, חומה וצנועה, שנתקלנו בה כמעט במקרה, דווקא היא סחטה מעומר קריאת התלהבות והתרגשות אמיתית – סוף סוף הוא פוגש חלק מחייו של אביו עליו שמע, אבל לא הכיר אישית. 

על כריכת המחברת העלומה משורטטים שרבוטים בעיפרון ובחלק שבו נהוג לרשום את פרטי השיעור והתלמיד כתוב:"שירים ופזמונים, מאמרים ורשימות". ה"תלמיד" הוא "חיים ארז [טופול]". את שם העט 'חיים ארז', מספר לנו עומר בעיניים נוצצות, בחר טופול הצעיר כי משמעות המילה טופול ברוסית היא צפצפה. טופול החליט לבחור בשם אחר, שם עברי, של עץ השייך למקום הוא הוא חי. הוא השתמש בשם העט הזה כששלח שירים לעיתוני הילדים והנוער של התקופה – תחילת שנות ה־50 – בתקווה שיפורסמו. השירים, שכתב ותרגם הנער הצעיר, כתובים בכתב יד ברור ומסודר, חתומים ומתוארכים, כאילו כבר אז ידע שיום יבוא ומישהו יתעניין בכל מה שיצר. 

"הפרידה בחצות"

והסהר יצא מאחורי העבים.

אותו סהר עתיק ישבע ימים

והבהיק שוב האור אשר הועם – 

בפרוש עליו הענן. 

ואוושה חרישית תשמענה צמרות העצים

קריאת תרנגול צרודה וקרקור צפרדעים. 

תנים מזי רעב יקבלו מר ביללות

השעה שעת חצות. 

(…)

והסהר אף הוא מביט אחריך

ושניהם יחידו מדדו צעדיך.

עד חרקה הדלת ועברת המפתן.

שוב כוסה הוא בענן 

תל־אביב 25/1/52 חיים אֶרֶז (ח. טופול)

"נער עמל"

נער עובד, נער עמל,

גאה היה בפועלך.

את לחמך אתה אוכל –

היה גאה ביצירתך.

לא לחם חסד היא פתך,

אתה הוא שיצרתה –

בזיעתך, ביגיעתך.

מן האדמה הוצאתה.

(…)

17/2/52 תל-אביב חיים אֶרֶז (טופול) 

עשרות ארגזי הארכיון שהגיעו אלינו מעידים על כך שחיים טופול היה אדם מסודר ששמר (או ביקש ממי שעבדו איתו לשמור) לא מעט דברים לאורך עשרות שנות הקריירה הענפה שלו. בתוכם עשרות קלסרים, מכתבים, קטעי עיתונות, קבלות, צילומים מהארץ והעולם, ציורים פרי עטו, מפות ועוד אינספור פריטים המספרים על מפעלי חייו.

המחברת הזו יוצאת דופן בתוך ארכיונו העצום של טופול. היא לא עדות לחייו כשחקן מצליח, שזכה להכרה בכל רחבי העולם. היא מספקת הצצה לעולמו כנער צעיר – מוכשר, שקדן, חרוץ, רחב אופקים, סקרן ומסודר באופיו. כל אלה אולי רמזים על העתיד המבטיח המחכה לו, אם רק ימשיך בדרך הזו.

עומר טופול נתקל במחברת במסגרת מפגש מרגש איתנו ועם ארגזי הארכיון שהוא ומשפחתו מסרו לנו. ישבנו יחד ועברנו על כמה ארגזים מהארכיון שטרם קוטלג, ואספנו יחד כמה סיפורים שממחישים, בעיני עומר, מי היה אבא שלו.

***

כבר 3 שנים שחיים טופול איננו, אבל האיש הגדול שהיה לא מפסיק להפתיע. הוא לא רק היה שחקן ענק ואיש משפחה מסור, אלא גם שליח ציוני מטעם עצמו ברחבי העולם ופילנתרופ רחב לב. על קריירת המשחק שלו כבר נכתבו מילים רבות, וכך גם על יכולותיו להוציא לפועל תוכניות שביטאו בצורה מדויקת את הערכים בהם האמין.

הןא נולד בתל אביב ב־1935, להורים שרק עלו לארץ 3 שנים קודם לכן. הם חיו חיים פשוטים, אביו היה טייח ואמו תופרת. שום דבר בדרך בה גדל לא הכין אותו לקריירה הבינלאומית שיפתח. את דירת שני החדרים בה התגוררו בילדותו בפלורנטין הם חלקו, כנהוג בתקופה,  עם עוד משפחה: הם עצמם חמישה בחדר אחד ובשני משפחה בת ארבע נפשות. את השירותים והמטבח המשותפים חלקו. בגיל 14 החל לעבוד כדפס, טכנאי בבית הדפוס של עיתון "דבר", ופרסם שם חלק משיריו, כך מספר עומר, שחלקם מופיעים במחברת שבידינו. 

את הקריירה שלו החל כבר בשירות הצבאי – בלהקת הנח"ל כמובן, שם לא רק הכיר את אשתו האהובה גליה, אלא גם החל לגלם במערכונים את דמותו של סלאח שבתי, תפקיד שהביא לפריצתו הגדולה בישראל. הוא לא נתן לשום דבר לעצור אותו ולא פחד לעשות קפיצות עצומות קדימה לתפקידים משמעותיים. כשהוצע לו התפקיד שיהפוך אותו לכוכב בינלאומי, במחזמר "כנר על הגג" בווסט אנד בלונדון, חבריו צחקו עליו – הוא הרי לא ידע אנגלית בכלל (על כך כתבנו בהרחבה כאן). אבל טופול, מספר בנו, היה נחוש: "הוא ישב עם מורה בשם סיסלי, יום יום, במשך חצי שנה, שעות ארוכות כל יום, ולמד אנגלית, כולל הגייה ודיקציה נכונה".

אנחנו נתקלים בתמונות מהוליווד ומטקס האוסקר. טופול שהה בהוליווד לרגל המועמדות לפרס האוסקר על "סאלח שבתי" בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". עומר עובר על התמונות ואז עיניו נדלקות: "קרה שם משהו – אתם חייבים לשמוע: אבא פגש שם את במאי האיטלקי סרג'יו לאונה". לאונה בדיוק עבד אז על ליהוק לסרט "הטוב הרע והמכוער", בכיכובו של קלינט איסטווד. "הוא רצה שאבא ישחק את המכוער", מספר עומר, "אבל אבא פשוט ענה: "אני מצטער, בתאריכים האלה אני כבר תפוס, התחייבתי לעשות סרט בישראל". 

הסרט היה "ארבינקא", פרויקט נוסף עם הבמאי והכותב אפרים קישון, שבזכותו הגיע לתפקיד סלאח שבתי. "זה הסרט האהוב עליי שלו", מציין עומר, "הפוך לגמרי מ'סלאח שבתי'. הדמות שלו שם, של המקומי, הצבר, החוצפן – הוא ממש שיחק את עצמו. מעבר לתל אביב של שנות ה-60, רואים שם ממש את אבא שלי, מי שהוא היה בחיים". 

"הייתה לו דרך להתכונן לסרטים" מספר עומר, בעודו עובר בעדינות על תמונות של טופול בתפקידים שונים – פעם קירח, פעם איש זקן. אלה רק חלק מעשרות התמונות של אביו מתוך סרטים, הצגות וגם מפגשים חברתיים בין לבין, מוקף במי ומי של תעשיית הבידור של אותן שנים, בארץ ובעולם. "הוא ידע להיכנס לכל דמות והיה מגוון מאוד בתפקידים ששיחק. בסרט "אלדורדו", עוד לפני סלאח שבתי, הוא היה רק בן 26 וכבר שיחק אדם מבוגר. הוא היה מתכונן במשך חודשים – נכנס לדמות, לומד את ההליכה, היציבה, צורת ההיגוי". ב'סלאח שבתי' שבוע הוא הסתובב במעברה ונצמד לאותו אדם שהיה השראה עבורו. אבל גם בסרטים אחרים הוא עשה תחקיר מקיף, תמיד רציני, מקצועני, משקיען.

הסיפורים של עומר מציירים איש משפחה שמחובר לקרקע: "הוא היה לוקח אותנו, את הילדים, את כל המשפחה איתו לכל סט שעבד בו. הוא סירב להיות לבד. למשל פה בסצנה הזו!" עומר מצביע בהתרגשות על תמונה שמוצא בין תמונות רבות מסט הצילומים של הסרט "כנר על הגג". "ההפגנה של הסטודנטים! הייתי שם אני ממש זוכר את הסוסים! הייתי בן 8. הייתי כבר מומחה לקולנוע. השלג כמובן הוא סינטטי. הייתי ניצב ואפילו שיחקתי שם – הייתי ילד שהשדכנית ינטל מנסה לשדך וגם אחותי ענת". שכן טופול הקפיד להביא את משפחתו איתו לצילומים ברחבי העולם, מתי שזה התאפשר: "אמא שלנו ארזה את הבית ואירגנה הכל. היינו נוסעים עם מורה, ועם מטפלת, ואמא כמובן. הוא לא היה מוכן שזה יתנהל אחרת".

איך הוא היה כאבא? "הוא היה אדם מקסים ומצחיק. תמיד היה מצחיק איתו. את זה הוא לקח מאבא שלו הטייח שתמיד היה מספר בדיחות ואהב גם לשיר ולהשתטות. אבא היה לוקח אותנו איתו לכל מקום. אחותי הגדולה ענת מספרת שעוד לפני שנולדתי הוא היה לוקח אותה על הכתפיים תמיד, יושב איתה בקפה 'כסית'. תמיד הוא לקח אותנו על סטים פנימה לחדרי ההקרנה, לראות מה צילמו אתמול (Rushes)". 

אשתו של טופול, גליה, ליוותה אותו, החזיקה את המשפחה ותמכה בו לכל אורך הקריירה שלו. "היא לא ויתרה על עצמה בגללו" מספר עומר, "היא הייתה שחקנית וזמרת וגם הנחתה את תוכנית הטלוויזיה הראשונה בעברית לילדים בטלוויזיה הישראלית – 'אליק בליק בום' עם שלמה וישנסקי." מספר עומר. אחרי שהקריירה של בעלה נסקה "היא לקחה צעד אחורה אבל היו לה הבלחות למסך כמו ב'התרנגול' וב'רומן בהמשכים' שהיא שיחקה לצד אבא. אבל היא סבלה מפחד במה, ומפחד ממצלמה, והיא סבלה ממש". גליה טופול נפטרה לפני כשנה וחצי, וקבורה לצידו של חיים בבית העלמין של קבוצת שילר. "היא רצתה למות אבל לא בגלל לכתו של אבא" נאנח עומר, "אלא בגלל 7 באוקטובר. זה שבר לה את הלב, לה ולכל בני הדור שלה, לראות איך כל מה שהיא והוריה בנו נהרס להם מול העיניים. ישבה מול הטלוויזיה וקיללה כמו קוזאק רוסי. פשוט לא רצתה להיות פה יותר".   

המשפחתיות והזוגיות הארוכה והאוהבת שטופול כה טיפח מורגשות עד היום. גם דרך יפעת, אשתו של עומר שמכירה את כל סיפורי המשפחה ומוסיפה להם וגם דרך סיפורים על האחיות של עומר, ענת אחותו הגדולה ועדי, הקטנה, שאמנם גרות שתיהן בחו"ל אבל הקשר איתן קרוב. "הן בדיוק היו אמורות להגיע לארץ לאזכרה של אבא, ממש חיכינו לזה", אמר לנו עומר. אבל המלחמה עם איראן שיבשה (גם) את התוכנית הזו.

עומר לא התרגש כילד מכך שגדל עם שחקן בינלאומי מצליח בבית. "צריך לזכור" הוא מציין, "שבאותה תקופה לא חיכו לנו לימוזינות מתחת לבית, לא היו פפרצי ולא רשתות חברתיות. אבא, שבאמת היה סלב, היה מסתובב בכל העולם עם סנדלים ומכנסיים קצרים. אמנם כל אדם שני ברחוב היה עוצר אותו ומספר לו משהו אבל הוא תמיד היה נחמד". 

מעבר להיותו שחקן בחסד, היה טופול איש יצירה, אדם ששלח ידו באומנויות רבות לאורך כל חייו. הוא היה גרפיקאי, מאייר, צייר ופסל (גם ציורים רבים שלו יש בארכיון, אליהם טרם הגענו), ועסק גם בכתיבה. "הוא כתב סיפורים, מקאמות, ואפילו ספרים שלא פורסמו. היו לו המון כישרונות". בשנים האחרונות לחייו כתב טופול את השירים הללו, שגם אותם מצאנו בתוך ארגזי הארכיון. הראשון "שש או שבע" נכתב על אחד מחבריו הרבים שחלה באותן שנים, ושנהג לבקר ככל שיכול היה בבית החולים: 

שש או שבע

הוא שכב בחדר מספר שש

אמרתי לו, כשבאתי לבקרו,

שטוב שהוא לא בחדר שבע

אלא בשש.

כי מי ששכב בחדר שבע,

שאותו נהגתי לבקר

איננו יותר. 

ואילו אלה שבאתי לבקרם

והיו מאושפזים בחדר שש

כלומר, לא בו זמנית

אלא אחד אחד

יצאו הביתה

ובאמת, לזה ששכב בחדר מספר שש

שאמרתי לו כשבאתי לבקרו

שטוב שהוא לא בשבע אלא בשש

יצא באמת הביתה. 

יום אחד החזירו אותו לבית החולים

ורצו לאשפזו בחדר שבע ולא הסכים

רצה שש. 

אבל שש היה תפוס

רק שבע היה פנוי.

שאלו אותו מדוע שש?

אמר שהסטטיסטיקה ידועה לו. 

כששכב בחדר שש סיפר,

שטוב שהוא לא בשבע אלא בשש

כי מי ששכב בחדר  בחדר שבע

איננו יותר… 

את השיר "כתה שאת יפה" כתב על הקשר בין הוריו, בתקופה שלפני מותו של אביו:

כמה שאת יפה

שכבתי לידך והתבוננתי בך

את ישנת ופניך האירו

את החדר החשוף

את כל כך יפה

שבכל פען שאני מגלה זאת

אני חושב: איזה בר מזל אני?!

איך היו חיינו

אלמלא היית יפה כל כך?

האם הייתי אוהב אותך?

כך, כמו שאני אוהב אותך. 

אבי זכרונו לברכה

שאני זוכר אותו מאוד

היה מתבונן באמי ז"ל

והיה לוחש: כמה שאת יפה…

מלטף את לחייה של אשה בת 60, 70, 80… 

והיה לוחש באושר: כמה שאת יפה

כמה ששמר על עצמו ועל משפחתו, ככה גם היה לו חשוב להשפיע על סביבתו. עומר מספר שטופול התרעם על אלו שניסו לשייך אותו לימין ולשמאל. אביו, כך מספר עומר, לקח חלק בצוות של מפלגת רפ"י, בראשות דוד בן־גוריון, בשנות ה-60. "הוא היה זה שהגה את הסלוגן המפורסם: 'הגידו כן לזקן'. בן־גוריון נעלב שקוראים לו הזקן אבל אבא שלי שכנע אותו שכדאי לנסות וזה באמת עבד".

הוא ראה את עצמו כשגריר של ישראל והקדיש חלק ניכר מזמנו לטובת הכלל, אומר עומר. "הלב שלו תמיד היה במקום הנכון, דברים נגעו בו, לא עברו לידו". בתקופה לפני מלחמת ששת הימים הייתה בארץ תחושה שמחיר המלחמה הולך להיות כבד והיו הכנות לכך. "אבא שמע שיש צורך דחוף באמבולנסים כי אין מספיק כאלה בארץ. כשבירר אמרו לו שיש 30 אמבולנסים פנויים של חברת GMC אבל שהם מיועדים למועדון וראייטי העולמי [ארגון המסייע לילדים עם צרכים מיוחדים]. הוא שאל איך אפשר לקבל אותם וענו לו שצריך מועדון וראייטי בארץ. אז הוא הקים אותו, והוא פעיל עד היום. כשפרצה המלחמה הוא היה באמצע הופעות של 'כנר על הגג' בלונדון. הוא אמר להם מייד שהוא צריך לעזוב. הם היו בהלם – מה זאת אומרת? והוא פשוט עזב הכל ונסע". 

טופול בהחלט ניצל את מעמדו ככוכב, אבל למטרות וערכים הקרובים לליבו. במלחמת יום כיפור, הוא היה מוצב במילואים ביחידת דובר צה"ל, כאחראי על העיתונאים הזרים מטעמם, שותף להחלטות מה להראות להם ומה לא. אבל אז הוא שמע שצריך להעביר את "גשר הגלילים" [גשר נייד שפותח במיוחד עבור חציית תעלת סואץ ועשוי מגלילי מתכת – י.א.] לתעלת סואץ, ולא היה מי שיעשה זאת. "אז הוא", נזכר עומר, וכאילו לא מאמין בעצמו, "ביכולות הארגון המטורפות שלו, מצא נהגים, אסף משאיות, ארגן כל מה שצריך ודאג שגשר הגלילים יגיע לתעלה בזמן". הוא פשוט היה כזה שעושה. בלי פחד, באומץ לב, עם כישרון לא מבוטל והרבה עבודה קשה.

זה בלי להזכיר את הדברים שעשה ברחבי העולם, כשהקריירה שלו הביאה אותו לסין ולברית המועצות כשאלה היו סגורות עדיין בפני רוב העולם. "הוא העביר דברים, לא יודעים בדיוק מה, אבל אז כל ישראלי היה שלוחה של המוסד" אומר עומר חצי בצחוק. מחבריו הטובים ביותר היו אנשי המוסד צביקה מלחין [מי שהיה אחראי על תפיסת אייכמן], רפי איתן ומאיר דגן. "הוא הסתובב איתם ולדעתי הם עשו יחד דברים בחו"ל וגם במלחמת לבנון הראשונה הם הסתובבו יחד" מעיר עומר.  

אבל מה עם כשלונות, כעסים, אכזבות? שאלנו. היה משהו שהוא לא הצליח בו? 

עומר צריך רגע כדי לחשוב. "המחזה 'זורבה היווני', שאבא חלם להעלות על במות. הוא קנה את הזכויות שלו והכל וניסה מאוד אבל זה פשוט לא התרומם". 

טופול היה ידוע כמענטש מלא קסם. הוא הסתדר עם כולם, האנשים ברחוב ושועי עולם, מנהיגי מדינות וגדולי שחקני הוליווד. האם היה מישהו שהוא לא הסתדר איתו? כאן עומר עוצר, צוחק לעצמו ונזכר: "היה אדם אחד כזה, רק אחד. עורך בעיתון הארץ, שאני לא זוכר את שמו, שכתב עליו, לא ביקורת על איזה תפקיד אלא עליו אישית – טען שהוא 'יורד' מהארץ, שהוא נסע לחו"ל ונשאר שם וזו הפעם היחידה שאבא שלי התרתח – באמצע מסיבה הוא קם, לקח קערה של סלט חצילים ושפך לו על הראש". 

אנחנו מסיימים עם הצלחה ענקית וחשובה של טופול: " פרויקט חייו" מספר עומר, "היה הקמת כפר נהר הירדן עבור ילדים שחולים במחלות קשות. הקמת הכפר ערכה עשור, היו קשיים תקציביים וגם בירוקרטיים אבל הוא התעקש שזה לא יהיה רק מחנה קיץ אלא מקום שפועל כל השנה. הוא יצר קשר עם הרופאים המובילים בארץ כדי לוודא שהכפר יהיה מותאם לצרכי הילדים ומשפחותיהם. אבל למרות הסיפוק הרבה שנתן לו לראות את הכפר פעיל", מספר עומר וקולו רועד מעט, "כל פעם שהוא היה יוצא משם הוא היה יושב באוטו ובוכה.".

אנחנו נפרדים, עומר, וזוגתו יפעת שמתלווה אליו תמיד, ממש כמו אביו ואמו, ולוקחים כמה דקות כדי להתפעל מהספרייה הלאומית ושמחים על הבית החדש של הארכיון של אביו. בזכות ביקורם הצלחנו לחשוף עוד טפח או טפחיים מהאיש הגדול שהיה טופול. מה עוד יתגלה כשיסיימו לקטלג אצלנו בספרייה הלאומית את ארכיונו של טופול? נמשיך לעקוב בסקרנות.