אוגוסט 1942. חם בעיר התיירות הפולנית אוטבוצק. אלא שהפעם חומה של השמש אינו מענג קבוצות של תיירים עשירים, אלא קופח על ראשיהם של אלפי יהודי העיר שמכונסים תחת כיפת השמים, חשופים לצריבת השמש, ללא מים או מזון, ממתינים לרכבות שתיחקנה אותם לאושוויץ וטרבלינקה.
גיטל בלאחרוביץ' יושבת ליד אמה, שמחבקת אותה אבל נראית לא מרוצה. זה עתה בחרה גיטל שלא לנצל את ההזדמנות שהייתה לה לברוח, אלא להישאר עם בני משפחתה. משאלתה של אמה, שנאמרת בקול כאוב, היא שמישהו מבני המשפחה יינצל, שישאר זכר ושם למי שהם היו בעולם.
מי שלא נמצא איתם בהמתנה העצובה והמפחידה הזו אלה שני האחים הגדולים: יהודה לייב, הבן הבכור, ויעקב יהושע, הבן השלישי. יהודה לייב הצליח להתחמק מהאקציה, ויעקב יהושע עלה לישראל עוד לפני המלחמה.
83 שנים אחר כך, בין מדפיה של הספרייה הלאומית של ישראל בירושלים, נמצאים שלושה ספרים שנכתבו על ידי בניה של אותה משפחת בלאחרוביץ' – אחד שנכתב לפני המלחמה, אבל שניים, שניים נכתבו שנים רבות אחריה, על ידי הבן והבת שנשארו בחיים.
אז איך נחשפנו לסיפורה של המשפחה ולקשר בין האחים בזכות חתימה מוזרה על ספר אחד? השתלשלות העניינים מתחילה כמה עשרות שנים קודם.
פרויקט אוצרות הגולה
כשנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, יצאו לאירופה פרופסור גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה ובזמנו מנהל המכון למדעי היהדות, ואברהם יערי, מומחה לתולדות הספר העברי וספרן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים [הספרייה הלאומית בכובעה הקודם]. הם היו נציגיה של ועדת אוצרות הגולה, שהוקמה עוד באמצע המלחמה, במטרה לאסוף ולהציל ספרים יהודיים שנבזזו על ידי הנאצים בכל רחבי אירופה.
חלק גדול מהספרים שהוצלו באותו מבצע הגיעו לספרייה הלאומית. בתקופת השיא הספרייה החזיקה ככל הנראה במאות אלפי ספרים כאלה, ועד היום שמורים בה עשרות אלפים מהם.
בשנים האחרונות מתנהל בספרייה פרויקט שמטרתו איתור הספרים הללו, סיווגם בקטלוג והוספת תיעוד, במקרים שיש, אודות מחבריהם ובעליהם הקודמים של הספרים, שרובם ניספו בשואה.
טכניקה עתיקה למניעת גניבות ספרותיות
במסגרת פרויקט זה, נתקלנו בתופעה שבמבט ראשון נראתה קצת מוזרה. באחד הספרים המסווגים כספרי "אוצרות הגולה", ספר שנקרא "זקני מחנה יהודה" ומכיל חידושי תורה קצרים שנאספו על ידי המחבר – יהודה אריה ליב בלאכעראוויטש (בלאחרוביץ') – הופיעה חותמת דיו בתחתית עמוד השער:
"יהודא ארי' ליב בלאכעראוויטש מח"ס [מחבר ספר] זקני מחנה יהודא."
אותו בלאחרוביץ הוא אחיה של גיטל. הספר נכתב ופורסם לפני השואה, אבל הוא עצמו לא שרד את הצורר הנאצי.
החותמת הוטבעה ידנית, על העותק הספציפי הזה, לאחר ההדפסה. בנוסף, בצדו השני של עמוד השער מופיעה חתימתו האישית של המחבר בכתב יד.
בהתחלה חשבנו שמדובר בעותק הפרטי של המחבר, אבל אז מצאנו עוד שני עותקים של הספר, ובשניהם אותה חותמת ואותה החתימה מופיעות בעמוד השער.
למעשה, ההסבר לתופעה הייחודית הזו, מודפס בתחתית העמוד:
"כל ספר שלא יהי' עליו בזה פתוחי חותם [החותמת – ד.ל] שלי וחתימת כתב ידי ממש באסורא קאתי ליד המוכר [הספר הגיע למוכר באופן לא חוקי – ד.ל] ואסור לקנותו"
כלומר, החותמת והחתימה נועדו להגן על זכויותיו של המחבר מפני גניבה ספרותית. ספר שלא מופיעות בו החותמת והחתימה כנראה נגנב, והודפס באופן פיראטי, ואל לו לאדם לרכוש אותו.
גניבה ספרותית (פלגיאט) היא לא תופעה חדשה. מאז שבני אדם התחילו לחשוב ולהעלות רעיונות מקוריות בכל תחום שהוא, היו אחרים שניסו לגנוב אותן. בעבר היה קל להעתיק רעיון או טקסט ולקחת עליו בעלות. התופעה נפוצה גם היום אם כי לרמאי צפויים יותר אתגרים והסיכויים שייתפס די טובים.
אבל במקרה של הספר "זקני מחנה יהודה" לא מדובר בהגנה מפני גניבה ספרותית מהסוג המוכר. יהודה אריה ליב בלאחרוביץ' לא חשש שמישהו ייקח את יצירתו, ישנה את שם מחבר הספר וידפיס מחדש תחת שם מחבר אחר. במקרה הזה החשש העיקרי היה מגניבה של בית הדפוס.
בפרקטיקה שלא שונה בהרבה מזו הנהוגה היום, כשמחבר היה מעוניין להדפיס את היצירה שלו, הוא סיכם עם בית הדפוס על מחיר עבור כמות מסוימת של ספרים. אבל בית הדפוס יכול היה בעצם להדפיס עותקים נוספים, מעבר למה שסוכם, ולמכור אותם ללא ידיעת המחבר. הרווחים במקרה זה יזרמו למדפיס במקום לבעל הזכויות האמיתי. כדי למנוע זאת, הוסיף יהודה אריה ליב בלאחרוביץ' חותמת וחתימה אישיים שלו, שהעידו כי הספר נמכר באישור.
מחבר הספר "זקני מחנה יהודה" לא המציא את השיטה.
אחת הדוגמאות המוקדמות לכך בספרים עבריים היא בספרו של שלמה מן האדומים, או בשמו האיטלקי – סלומונה רוסי. רוסי היה מוזיקאי איטלקי שהלחין וניגן בדוכסות מנטובה. הוא כתב גם מוזיקה עבור תפילות בית הכנסת והדפיס אותה בספר בשם "השירים אשר לשלמה" שיצא לאור בונציה בשנת 1623.
הסכמותיהם של הרבנים המופיעות בתחילת הספר כוללות הצהרה שאסור לקנות את הספר ללא רשות המחבר. על המחבר לעשות בספר: "איזה רושם לסימן שנתרצה שימכרו על ידי אחר". למרבה הצער, בעותקים של הספר הזה השמורים בספרייה הלאומית לא נמצאו סימנים כלשהם לאישור המכירה על ידי המחבר.
דוגמא נוספת היא ספר תנ"ך שהודפס באמסטרדם בשנת 1705. הוא הודפס במספר חלקים ואפשר לראות בעותק של הספרייה הלאומית אזהרה האוסרת לקנות עותק ללא חתימת המגיה דוד נוניש טוריס: "וקונם [חפץ הנאסר לשימוש בשבועה – ד.ל] הוא לכל קונם [הרוכש אותם – ד.ל]". ואכן, מופיעות בספר חותמת וחתימה של נוניש טוריס.
סיפורה של משפחת בלאחרוביץ'
החתימה הייחודית עוררה את סקרנותנו – מי היה יהודה לייב מחבר הספר הזה, ומה אנחנו יודעים על חייו ועל משפחתו?
פה נדרשה קצת עבודת בלשות.
בשנת 1983 יצא לאור ספר בשם "תפארת יהושע על פרקי אבות", שאותו הקדיש המחבר, הרב יעקב יהושע בלאחרוביץ', למשפחתו מהעיר אוטבוצק שליד וורשה, שנרצחה בשואה.
הוא מציין את הוריו, את אחיו ואחיותיו, וביניהם את יהודה אריה ליב, מחבר הספר "זקני מחנה יהודה". יעקב יהושע בלאחרוביץ' מציין גם כי היחידה ששרדה, חוץ ממנו עצמו, היתה אחותו גיטל, שהצליחה לברוח מהרכבת בדרך לטרבלינקה ולאחר תלאות רבות עלתה לארץ, התחתנה והקימה משפחה עם בעלה, יוסף זילברברג.
היו לא מעט ניצולי שואה שתיעדו את סיפורם האישי בכתיבת ספרים, ועכשיו כשהתגלה שם משפחתה של האחות, חיפשנו בקטלוג הספרייה: האם מופיע משהו שחיברה "גיטל זילברברג"? מסתבר שהיא אכן כתבה.
"אמא בקשתך נתקבלה", זו הכותרת שהיא בחרה להעניק לספר.
בספרה היא מספרת, בין השאר, שבאוגוסט 1942 הוצאו כל יהודי אוטבוצק מהגטו אל רחבה גדלה שהוכשרה לכך לצד פסי הרכבת. היא ישבה יחד עם אחיותיה והוריה שעות רבות בחום הקופח, ללא מים וללא מזון. בשלב מסוים הציעו הגרמנים לנערות הצעירות חופש תמורת זהב, אבל גיטל, למגינת לב אמה, בחרה במשפחתה, ולא עזבה אותם. אמה קוננה על כך בקול. היא אמרה לבתה שקיוותה כל כך שמישהו מבני המשפחה יצליח לשרוד. להמשיך הלאה אחרי שהזוועות יסתיימו.
האם לא ידעה זאת בחייה, אבל גיטל אכן שרדה. היא חתכה את התיל שחסם את האשנב הצר בקרון הרכבת וקפצה ממנה זמן קצר אחרי שחזתה במותן של אמה ואחותה הקטנה, נרמסות מתחת לרגליהם של יושבי הקרון האחרים. אחרי תלאות רבת היא עלתה לארץ, ושנים אחר כך כתבה ספר על קורות משפחתה, לו נתנה, כאמור, את הכותרת "אמא בקשתך נתקבלה".
גיטל מציינת בספר שאחיה הגדול יהודה אריה ליב (זוכרים אותו מהספר "זקני מחנה יהודה"?) לא היה איתם יחד באותה תחנת רכבת. הוא הסתתר באוטבוצק אך נתגלה, נרצח ונקבר בקבר אחים, כל מה שנותר ממנו היה ספרו והחתימה שבתוכו. הספר "זקני מחנה יהודה" יצא לאור חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והעותקים השמורים בספרייה הגיעו לאחר השואה במשלוחי ספרים מאירופה.
האח הנוסף, יעקב יהושע, עלה לארץ לפני המלחמה והוציא בשנת 1983 את הספר "תפארת יהושע על פרקי אבות", שבזכותו מצאנו את ספרה של גיטל.
וכך, בשל העובדה שהיו מי שדאגו לאסוף את הספרים, להביאם לארץ, לשמור ולקטלג אותם, אנחנו זוכים להרכיב חלקי פאזל נשכחים מחייהם של בני משפחות יהודיות, שהספרים שכתבו, במקרים רבים, זכו למה שהם עצמם לא זכו לו – להינצל.
