כנגד הלוליטאיזם
חן אדלסבורג
.
בתום הרצאה על הרומן לוליטה בכנס במיאמי שהשתתפתי בו באפריל האחרון, הצהיר הפרופסור הבכיר ביותר שנכח באולם שהוא הפסיק ללמד את הרומן. כל המרצים האמריקאים הנהנו ואמרו שגם הם הפסיקו, שקשה להצדיק היום את היצירה הזאת ושהתלמידים לא יסכימו לקרוא אותה. מדובר באנשים שכתבו על לוליטה מאמרים וספרים במשך עשורים מחייהם, וכעת הם מתכחשים לה. נמלאתי זעם, ובניגוד גמור לנטייתי לשמור את דעותיי הלא־פופולריות לעצמי, פצחתי בנאום. עיקרו היה שלוליטה הוא רומן פמיניסטי, וכי חובתנו המוסרית היא להמשיך ללמד אותו, גם כשהאקלים הפוליטי מקשה עלינו (גם יצירות שאינן מוסריות או אינן פמיניסטיות ראויות בעיניי לקריאה, אבל זה נושא לטקסט אחר). וכי כל השערורייה סביב לוליטה אינה קשורה לתוכן הרומן עצמו אלא לשם הרע שיצא לו בעקבות קריאה גרועה ומסולפת. המורשת שנוצרה התקבעה בגלל שילוב של המיזוגיניה התרבותית הכללית שלפיה ילדות יכולות להיות פתייניות (ולראיה מציגה נערות בנות 12 כאובייקט מיני בפרסומות), עם הפרשנויות הקולנועיות לספר, שמדגימות היטב את התיאוריה של לורה מאלווי על המבט הגברי המחפיץ. התוצאה של השילוב הקטלני הזה היא מה שמכונה ״לוליטאיזם״: המורשת התרבותית שהשתרשה בעקבות – ואפילו למרות ובניגוד גמור לתוכן – הרומן.
תופעת הלוליטאיזם מדגימה למעשה את תאוריית הקריאה של נבוקוב עצמו, שטען שכל קריאה היא כבר קריאה שנייה (Rereading) כי אנחנו תמיד קוראים עם הקונוונציות המוכרות לנו. אין קריאה ראשונה, בתולית (אלא אם זהו הספר הראשון שאנחנו קוראים בחיינו), ולכן קריאה היא דבר ספירלי ולא לינארי. אחרי כמה קריאות אנחנו יכולים להתייחס לרומן כאילו היה ציור או תמונה – הדינמיות של הטקסט מתפוגגת, ומתקבע רושם מסוים שתחתיו נעלמים הרבדים האחרים של הטקסט והוא נשמר בזיכרון יותר כדימוי.
אבל בדיוק בגלל הספירליות הזאת, כדאי לנו להמשיך לקרוא שוב ושוב את אותן יצירות מופת, כי השכבות השונות נעלמות ומתגלות שוב, אחרת, בכל תקופה. בעידן שאחרי #MeToo עולות שוב השאלות המוסריות שניצבות בבסיס הרומן לוליטה, ואפשר לשמוע שוב את הדהודי ביקורתו של נבוקוב על החברה האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה. נבוקוב אומנם סיים את כתיבתו של הספר ב־1953, לאחר שהיגר לארצות הברית וכבר בילה בה יותר מעשור, אך בגלל הפוריטניות האמריקאית (שלא נעלמה גם היום) לא הצליח למצוא לו מוציא לאור אמריקאי, ולכן הרומן יצא לאור בצרפת ב־1955. בסופו של דבר, הוא פורסם בארצות הברית ב־1958, ונמכר תוך שלושה שבועות במאה אלף עותקים. במשך שנה הוא היה במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
לנבוקוב היו כמה השראות לכתיבת הרומן הזה: כתבות בעיתון על מקרים אמיתיים ומזעזעים, דמויות מפורסמות שנישאו לקטינות – כמו צ'רלי צ'פלין ואדגר אלן פו, ושלל מקורות ספרותיים – מסיפור גן העדן המקראי ועד "יום מושלם לדגי בננה" מאת ג'יי די סלינג'ר. השפעה נוספת שהתגלתה רק בעשורים האחרונים בידי החוקרים ברנדון סנטרוול וג'ואן מורגן היא שנבוקוב עצמו בילדותו היה קורבן להתעללות מינית בידי קרוב משפחה פדופיל (הדוד רוקה). גילוי זה מאפשר לקרוא את התקבלות הרומן כביטוי האולטימטיבי של הזדהות עם התוקפן, לפי הגדרת הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי: הפנמת התוקפן עד כי הוא ״חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית״ (בלבול השפות בין המבוגרים לילד, עם עובד, 2003. מגרמנית: רחל בר חיים. עמ' 203). במובן זה, הטרגדיה של לוליטה בעידן הנוכחי היא אותה טרגדיה של קורבנות אלימות מינית כבר יותר ממאה שנים – פתולוגיזציה של הקורבן במקום של התוקפן. התרבות המערבית כולה משתפת פעולה עם התקיפה ומתייגת את הקורבן כ״בעייתית״ ולא אמינה, היסטרית. מתברר שגם יצירת ספרות יכולה להיפגע מהאשמת הקורבן. ורה, אשתו של נבוקוב, ניסתה להפנות את תשומת לב הקהל לכך כשטענה כי ״לוליטה בוכה בכל לילה, והחוקרים אדישים לבכייה״.
האדישות לבכי של לוליטה והזדהות הקהל עם התוקפן, כלומר, עם הומברט הפדופיל, הן מקור הלוליטאיזם. ההזדהות נוצרת למרות שלל הטכניקות שנוקט נבוקוב כדי לכוון אותנו לשמוע את בכייה של לוליטה מבעד לקולו הדומיננטי והכריזמטי של המספר הפושע. אך, כאמור, ללא הועיל. בתוך מגוון הדרכים הללו כלולה הפרודיזציה של הגיבורה דולורס (המכונה לוליטה) כחוה המקראית. לפני הופעתה בטקסט מופיע תפוח חצי אכול שהיא משאירה מונח בבית, ובאחת הסצנות היא לובשת בגד בדוגמה של תפוחים קטנים. נבוקוב שוזר אותה בצורה מגחיכה אל תוך שרשרת של נשים פתייניות, שהראשונה שבהן היא חוה, ואילו הומברט מדומה לאדם המקראי התמים. ההשוואה האבסורדית הזאת מצביעה על הפער העמוק בין הסיפורים.
נבוקוב מפנה גם אצבע מאשימה כלפי הפסיכואנליזה, ורומז כי היא מנרמלת גילוי עריות בין אבות לבנותיהם. הדבר מודגש כאשר הומברט מצטט מתוך ספר על ילדות צעירות: ״הנערה הנורמאלית – נורמאלית, שימי לב – הנערה הנורמאלית ששה בדרך כלל לעשות את רצון אביה. היא מרגישה בחוש, שהאב הוא בחזקת מבשר של הגבר הרצוי והחמקן״ (עמ' 152). מאחורי גבו של הומברט, נבוקוב מבקר את פרויד על שזנח את תאוריית הפיתוי שראתה בגילוי עריות את הבסיס הטראומטי למגפת ההיסטריה ובחר להמשיג אותה מחדש כפנטזיה. נבוקוב מחזיר את האחריות לאלימות המינית אל המבוגרים הכופים את מיניותם על ילדים, ולועג ל"האשמת הקורבן" הפרוידיאנית. הוא לועג גם לדטרמיניזם הפסיכו־פרוידיאני, כאשר הומברט מצדיק את פשעיו באמצעות הצורך של נפשו לשחזר את מאורעות ילדותו עם אנבל לי.
אך שיא תחכומו של הרומן קשור בעיניי אל אופן פנייתו אל הקורא/ת. הומברט, שמספר את סיפורו בגוף ראשון, פונה תדיר אל הקהל שלו, המחולק לשתי קבוצות של נמענים, ומרמז על קיומן בו־זמנית של שתי סיטואציות דיבור שונות ואף סותרות: זו של נאשם בבית משפט, וזו של סופר הכותב את זיכרונותיו בכלא. אולם הוא זקוק לשני הקהלים הללו כדי לבנות את קו ההגנה שלו, ומפנה בערמומיות את הקהלים זה כנגד זה. האפשרות להשתמש בהם זה מול זה כרוכה בפמיניזציה של אחד מהם – של חבר המושבעים, הקהל השיפוטי יותר. הטון של הומברט משתנה בהדרגה והופך לסרקסטי כשהוא מכוון אל חבר המושבעות: ״הה, הפריג׳ידיות המושבעות מחבר המושבעים!״ (עמ' 135, התרגום המופתי של שטיינהרט שומר פה על ההבחנה המגדרית). בעוד שהומברט מאשים אותן בפריג׳ידיות ובחוסר יכולת להבין את הגבר ה״אמן״ וה״משוגע״, המחבר המובלע רומז, מאחורי גבו של הומברט, כי לחבר המושבעים הממוגדר כנשי יש מוסר מוצק יותר מזה של הקורא הגבר. דרך הלעג לחבר המושבעות השיפוטי, הומברט מחזר בעדינות אחר הקורא הגבר הלא־שיפוטי – ברמיזה שהוא איננו קר או אימפוטנט, ואף לא קונבנציונלי בצורת חשיבתו, ולכן מסוגל להבינו. ככל שהוא מלעיג את חבר המושבעות, כך הוא מתחנף לקוראים שכן מסוגלים להבין את נפשו.
הומברט מניח באופן מעורר קבס כי קוראים גברים יתענגו מסיפורו, בייחוד ברגעים שבהם הוא מתכוון לתאר את מעשיו החמורים ביותר: ״בנקודה זאת עלי למסור הודעה משונה. תצחקו – אבל באמת ובתמים לא הצלחתי איכשהו אף פעם לברר בדיוק מה היה המצב החוקי״ (שם, 175). הוא רומז כאן לכך שגיל ההסכמה משתנה ממדינה למדינה בארצות הברית, וכך מבחינתו נחשף החוק כשרירותי, מגוחך וחסר משמעות. הנחותיו של הומברט, שלפיהן הקהל הגברי יזדהה עימו וימצא שעשוע בסצנות של אונס, הן לעיתים כה אבסורדיות עד שנדמה כי נועדו לעורר גועל בקורא/ת ולדחוף עוד יותר להזדהות עם עמדת הקריאה הממוגדרת־נשית (חבר המושבעות ה"פריג׳ידיות"), שכן זו נושאת על כתפיה את המוסר של הטקסט. ואכן, כאשר הומברט פונה אל חבר המושבעות הוא זהיר במיוחד, מתוך הנחה שנשים יזדהו פחות עימו ועם תשוקותיו. לכן, מייד לאחר הפנייה אליהן, הוא שולף את קווי ההגנה המפורשים ביותר שלו. כך למשל, הוא מדגיש שדולורס לא הייתה בתולה כאשר אנס אותה לראשונה: ״מושבעותי הרגישות, אני אפילו לא הייתי הראשון במאהביה״ (שם, 138). הוא משתמש כאן בטקטיקה מוכרת של האשמת הקורבן ומציע את מושג ה״הסכמה הכללית״, המרמז שאם דולורס שכבה עם גבר אחד, סביר להניח שתרצה לשכב עם כל אחד. הוא גם מתעלם במכוון מפער הגילים, ובהתאם מהפער שביחסי הכוחות בינו לבינה.
אבל מדוע הומברט מניח תגובות מוסריות שונות מצד נשים? ומדוע נבוקוב מפקיד דווקא בידי נשים את תפקיד שמירת השיפוט המוסרי? בספרה בקול שונה טוענת קרול גיליגן כי קיימים הבדלים מגדריים בשיפוט מוסרי, וכי בעוד גברים מסוגלים לשפוט מצבים היפותטיים במונחים מוסריים, נשים זקוקות לכל הפרטים ולהקשר החברתי כדי לדמיין את סבלם האישי של המשתתפים (אין מדובר בטענה מהותנית, אלא בהבניה חברתית של נשיות המבוססת על תלות באחרים). לדברי גיליגן, ״רק כאשר לובשות הדמויות ההיפותטיות פני בשר ודם ניתן לשקול את האי־צדק החברתי המשתקף בבעיותיהן המוסריות, ולדמיין את הסבל האישי שהתרחשותן מסמלת או שפתרונן מחולל״ (קרול גיליגן, בקול שונה, ספריית פועלים, 2003. מאנגלית: דבורה בן חיים. עמ' 118). הומברט, בניגוד לגיליגן, מניח כי מי שיגיעו אל סיפורו עם עמדה תאורטית קבועה שאינה רגישה לפרטים הספציפיים הן הקוראות הנשים, שיהיו שיפוטיות מלכתחילה ויזדהו אוטומטית עם דולורס בגלל נטייתן האימהית להגן עליה. הוא משוכנע שגברים יאפשרו לו לספר את סיפורו מבלי לשפוט אותו עד שישמעו את כל העובדות, ושהזדהותם עימו תגבר ככל שהעלילה מתקדמת. בעוד תפיסתו של הומברט הפוכה מזו של גיליגן, נדמה כי נבוקוב דווקא היה מסכים עימה. מי שמתעלמים מהפרטים ומההקשר החברתי המוצג ברומן הם דווקא הקוראים הגברים (״קוראי המלומדים״) שהומברט שם בהם את מבטחו. עמדת הקריאה השיפוטית היא זו שרגישה לקונטקסט החברתי וליחסי הכוח. למשל, בעוד שעבור הומברט חשיפת השרירותיות של גיל ההסכמה מבטלת את הרלוונטיות שלו כליל, כאילו היה משפט מתמטי שהופרך, עבור המחבר המובלע והקוראות האידאליות קיימים, מעבר להוכחה הלוגית, הקשרים חברתיים ויחסי כוח שאי אפשר לבטל.
כך נדמה כי לוליטה הוא מעין ניסוי תאורטי של נבוקוב שנועד לבחון את מידת המוסריות של הקהל. והפלא ופלא – נכשלנו בניסוי. אופן ההתקבלות של הרומן מלמד כי הפנמת קול המספר, הרווי ״מוסר״ גברי, הייתה דומיננטית בהרבה מזו של המחבר המובלע, המצדד בעמדת חבר המושבעות. השינוי שעבר השם "לוליטה" – שנהפך למעין שם נרדף לילדה מפתה – ממחיש כי הפרשנות השלטת בתודעה הקולקטיבית צמחה מקריאה ״גברית״ של הרומן ולא מקריאה ״נשית״. זוהי פרשנות המאשימה את הקורבן ולא את התוקפן. בשל כך, גם עיבודי הקולנוע לרומן נשענו על אותן פרשנויות גבריות. הקולות הקוראים ל״ביטול״ הרומן בשנים האחרונות נובעים גם הם מקריאה שטחית ו״גברית״, שמשתיקה הן את קולו של המחבר והן את קולה של הקוראת שנבוקוב העדיף. כדי לעורר בקוראים שיפוט מוסרי, נבוקוב נקט טכניקת פמיניזציה של עמדת הקריאה, מתוך תקווה שכאשר מדובר באונס ילדה בידי אביה החורג, המוסר ה״נשי״ יהיה העמדה הדומיננטית ביותר. ייתכן כי תקוותו הייתה אופטימית ותמימה מדי.
.
חן אדלסבורג מרצה בחוג לספרות ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. חיברה את הספרים: "אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית" (מאגנס, 2024) ו"דגי בננה ושדות שיפון: מסע אל עולמו הספרותי של ג'יי די סלינג'ר" (למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה, 2025). מאמרה על "פראני וזואי" לסלינג'ר התפרסם בגיליון פברואר 2025 של המוסך.
.
ולדימיר נבוקוב, לוליטה, ספרי סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 1986. מאנגלית: דבורה שטיינהרט
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רות פוירשטיין על ריק ומלאות, לשון ושתיקה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
