במשך כמה שנים הדסה גולדויכט לא ביקרה בספרייה העירונית. היא מיעטה לצאת מהבית, בשל קושי פיזי, אבל לבסוף הכריחה את עצמה לצאת מהבית ולנסוע לשם. בזמן ששוטטה בין המדפים, נשמע לפתע קול: ״הגעת ליעד״. הייתה זו אפליקציית הניווט בטלפון שלה, שגולדויכט שכחה לכבות. ההכרזה הזאת התגלתה כנכונה יותר מדרך אחת, כאשר מאוחר יותר גולדויכט הבינה שהגיעה גם אל היעד היצירתי שלה.
גולדויכט היא אומנית ירושלמית ויוצרת וידאו, ואותו אירוע קטן שבספרייה העירונית היה הטריגר לתערוכה החדשה שלה בספרייה הלאומית "אל הספריות הפנימיות" שנפתחה באוגוסט ופתוחה לקהל הרחב עד פברואר 2026.
אל בטן הספרייה
המיצב כולל ארבעה מסכי וידאו המזמינים את הצופים למסע לתוך קרביו של הבניין הקודם בו שכנה הספרייה, בקמפוס גבעת רם. בקטעי הווידאו שיצרה גולדויכט אנחנו חווים את כל תנועת הספרים במעמקי המערכת של הספרייה, כיצד היא נעה, פועמת כמו לב אנושי.
באופן מפתיע אין במיצגי הוידאו בני אדם. איש אינו מדבר, ולא נשמעים צלילים מלבד הליווי המוזיקלי. אך הנוכחות האנושית מרחפת בכל מקום, ואנחנו חשים בקוראים שהזמינו ספרים, ספרנים שקיבלו בקשות, מצאו את הפריטים הנכונים והניחו אותם על המסועים.
אף שאין איש על המסך, ישנן מיליון טביעות אצבעות אנושיות זעירות שמבצבצות מהמסכים ומזכירות לנו שבין הקירות והספרים חיים ופועלים האנשים שהופכים את המקום לבעל משמעות, כמו פוסטרים של אשקלון, של מקדש הבהאים בחיפה או מדבקות שהעובדים הדביקו על קצות המדפים, כמו חתימה אישית קטנה. מילים אינן נאמרות, אך טריליוני מילים ממלאות את הספרים עצמם. איננו שומעים את רעש המסוע, אך ברור שהיה כזה — כמו גם צעדי הספרנים שצעדו קילומטרים בכל יום כדי למלא הזמנות, והמעליות שעלו וירדו עם הספרים.
הסרטים חושפים תהליך שרבים מאלו שביקרו בבניין בגבעת רם, היו דייריה הקבועים של הספרייה, לא ראו שם מעולם ואולי גם באף ספרייה גדולה אחרת. זהו כמעט מבט מציצני, שלא יכול להתקיים כיום, בבניין החדש והמתקדם של הספרייה הלאומית, שם מבקרים יכולים לעמוד מול חלונות זכוכית ולצפות בזרועות רובוטיות שולפות את הספרים המבוקשים ושולחות אותם לדרכם.
ועם זאת התערוכה אינה מתעדת את המעבר מן המבנה הישן לחדש, ואינה מנסה לעורר נוסטלגיה. אלא חולקת כבוד למערכת הוותיקה והיעילה, שהעניקה ידע, הנאה ותעסוקה לדורות של קוראים ועובדים.
בבטן הרכה
אבל הסיפור שהמיצב מספר הוא גדול יותר מאשר רק מחסנים ומסועים. למעשה גולדויכט אפילו אומרת במפורש שהתערוכה, "אינה עוסקת בספרייה הלאומית עצמה". למרות שהיא משתמשת במנגנון הפנימי של הספרייה, שמטרתו לשמר 4.5 מיליון ספרים, 2.5 מיליון תצלומים, למעלה מ-600,000 כתבי יד ו-200,000 עיתונים, הלב של התערוכה נמצא במקום אחר.
"התמונה הגדולה יותר", אומרת גולדויכט, "היא שזו תערוכה על שפה, על הדרך שבה אנחנו מתקשרים איתה. אני מרגישה שזה ניסיון לפרק משהו למרכיביו הבסיסיים ביותר. ניסיון לזקק, להבין, משהו על המעברים האלה, על תהליך הריפוי ומה שהוא דורש. בעיניי תהליך הריפוי קשור להכול ומשפיע עמוקות על היצירה הזו".
הנושא של בריאות וריפוי חזר שוב ושוב לאורך שיחתנו, שנמשכה למעלה משעתיים בבית הקפה של הספרייה ובחדרי התערוכה עצמה. עד כדי כך שבספר הנלווה לתערוכה מופיעה גם שיחה שלה עם רופאה מבית החולים הדסה, שתוכנית הטיפול שלה סייעה בתהליך ההחלמה של גולדויכט.
גולדויכט, שסובלת מכאבים כרוניים, מדברת על עבודתה ועל כך שבעקבות הכאב איתו התמודדה החלה לראות את הספרייה ואת הגוף כמערכות מורכבות ורב-שכבתיות, שסודותיהן נחשפים באמצעות ידע.
"זהו, למעשה, לבו של תהליך ההחלמה, החזרה שלך אל 'הספרים' שבתוכך, אל הידע הטבעי המצוי בך", ענתה לה אז הרופאה מבית החולים הדסה, ד"ר אפרת סורקי.
על לוח הלב
"ספרייה דומה לגוף אנושי, שמערכותיו פועלות בשקט ובתלות הדדית", אומרת גולדויכט, "לספרייה, יש דופק, פעימת לב שמורגשת בתנועת המדפים הנפתחים ונסגרים בקצב קבוע". את מסעו של ספר ממעמקי הארכיון אל הקורא היא מתארת כ"צנתור" וכתהליך נפשי עמוק.
המבט הייחודי שלה ניכר לא רק באופן שהיא מתארת את היצירה הסופית אלא גם בתהליך העבודה. כך למשל, כשהציבה מצלמה על גבי ספר ונתנה לו לנוע על המסוע, לא ידעה מה יצא, עד ששלפה את המצלמה חזרה.
"הידע שסביבנו הוא אינסופי," היא אומרת, "יש משהו בתערוכה הזו שקורא לנו לשוב פנימה, להביט אל הספריות הפנימיות שלנו, אל גוף הידע שבתוכנו".
בואו לבקר בתערוכה "אל הספריות הפנימיות" בספרייה הלאומית. כל הפרטים כאן
