"מכנסי ג'ינס ב-55 ל"י". "20% הנחה על רהיטים רק בבית חרושת שמאי". "פחחות רכב בחצי מחיר!"
אלו היו רק מקצת ממודעות הפרסומת על עמודו האחורי של "מעריב", אי שם ב-2 בינואר 1976.
בעצם הייתה עוד מודעה אחת. מלבן קטן. רק שמודעה זו הייתה שונה משכנותיה.
"חיילת מחפשת בית והורים", נכתב בראש המודעה. ולמטה קצת יותר בקטן נכתב "נא לכתוב להגר פסל, ד.צ. א/2391 צה"ל".
יום ראשון, יומיים אחר כך, חיילת נוסעת מביתה בדימונה לבה"ד 7, בסיס הדרכה של חיל הקשר בצריפין. רגע לפני שהאוטובוס מגיע, היא רואה מהחלון המולה. עשרות עיתונאים גודשים את פתח הבסיס.
היא בכלל לא הבינה שהיא הסיבה למסיבה.
עוד ממושבה באוטובוס היא רואה את קצינת הח"ן (חיל נשים) של הבסיס מנופפת לה בידיים. היא יורדת, והקצינה וחיילים נוספים 'גוררים' אותה לכניסה אחרת לבסיס. וככה היא מצליחה לחמוק מהעיתונאים.
כבר הבנתם. החיילת ההמומה היא שפרסמה את המודעה יומיים קודם לכן ב"מעריב". ועבור העיתונאים זה היה סיפור תקשורתי חם במיוחד, שכן הייתה זו הפעם הראשונה שחיילת חשפה שהיא במצוקה מעל דפי העיתון.
נחזור קצת אחורה.
החיילת שוב רבה עם אמא שלה. זה לא היה הריב הראשון, וגם לא האחרון. זהו. היא לא יכולה יותר, היא חושבת לעצמה. היא חייבת לצאת מהבית.
היא מחליטה לעשות מעשה. ההורים מנויים על "ידיעות", אז היא מפרסמת מודעה ב"מעריב". כל המשכורת הצבאית שלה מתבזבזת על התשלום למודעה. את שמה האמיתי היא מחליטה לא לחשוף במודעה. היא – מדריכת קשר – יודעת שכל אות בשפת הקשר מגובה במילה אמיתית. זה עוזר למנוע טעויות. זה גם מונע, במקרה שלה, למנוע חשיפות.
היא לוקחת את הה' משמה הפרטי והופכת אותה ל"הגר", ואת הפ' משם משפחתה והופכת אותה ל"פסל". התוצאה: הגר פסל. היא מוסיפה את הדואר הצבאי של בה"ד 7, ושולחת, ושוכחת מהמודעה.
מה שהחיילת לא הבינה זה, שדואר צבאי איננו בדיוק סוד כמוס, וגם מילות הקשר ידועות לכל מי שקצת בקי בקשר הצבאי. העיתונאים עושים 1+1 ודי מהר מבינים שהחיילת המיסתורית משרתת בחיל הקשר בצריפין.
ושלטונות הצבא? הם, כבר פיצחו את התעלומה די בקלות, וכבר חיכו לה בבסיס.
נחזור חזרה לאותו יום ראשון. החיילת מוכנסת לבסיס מכניסה אחורית. היא לא זוכה לעונש, אלא בעיקר לאהבה, חמלה ודאגה. מפקדיה ביקשו ממנה להישאר בתחומי הבסיס, לא ליצור קשר עם העיתונאים ולחכות עד שיירגעו הרוחות.
יום אחר כך מתפרסמת בעיתונות הכתבה הבאה:
העיתונאים עדיין לא הבינו – כך מתברר – כי החיילת כבר נמצאה והתגלתה על ידי שלטונות הצבא.
הימים חולפים, והעיתונאים כבר שוכחים מהגר פסל ועוברים לאייטם הבא.
אך הקוראים? הם התאהבו בחיילת המסתורית.
כל שבוע אספה וקראה החיילת בשקידה עשרות מכתבים שהגיעו אליה בדואר הצבאי.
מי לא פנה אליה? משפחות טובות, ומשפחות פחות מוצלחות. קיבוצים, בתים, וגם כמה גברים שחשבו שמצאו לעצמם טרף קל. החיילת ענתה באהבה לכל המאמצים הפוטנציאליים, והתעלמה מהכרישים מריחי הדם.
אבל לא. היא לא ענתה בחיוב לאף אחת מההצעות, ובחרה בכל זאת להעביר את שירותה הצבאי בבית הוריה. גם ככה הייתה קרובה לשחרור.
ועכשיו הגיע הזמן לו חיכיתם…
מי את באמת הגר פסל?
החיילת המיסתורית נולדה בשם הדס פורת, אבל אתם בוודאי מכירים אותה כעיתונאית הדס שטייף.
"גם היום הרגש גורם לי לעשות מעשים כאלה", מודה בפנינו גיבורת הסיפור. "אני פועלת לפי מה שאני מרגישה, ונשארתי גם היום קצת ילדותית גם ממרומי גילי. קופצת לתוך הסכנות, בלי תמיד להיות מודעת להשלכות של מעשיי".
