כשהמחזאי והתסריטאי היהודי אלפרד אהרי היה בן עשר, הוריו הרשו לו סוף סוף לנסוע לבדו באוטובוסים העירוניים של אטלנטה. הוא ניצל את החופש החדש כדי ללכת לספריות ולקרוא על פשע נורא שהיה ידוע לשמצה עד כדי כך שעורר את סקרנותו וגרם למשפחתו להשתתק בפתאומיות.
הפשע הזה היה לינץ’ שבוצע שלושה עשורים קודם לכן בליאו פרנק, גבר יהודי יליד ניו יורק, ב-17 באוגוסט 1915. הלינץ' התרחש לאחר שמושל ג׳ורג׳יה המיר את גזר דינו של פרנק מגזר דין מוות למאסר עולם, בעבור הרשעתו ברצח מרי פייגן, עובדת בת 13 במפעל "חברת העפרונות הלאומית" (National Pencil Company) שאותו ניהל.
״איש לא דיבר על זה. הייתי צריך לגלות לבד את פרטי הסיפור״, אמר לנו אהרי בראיון טלפוני מדירתו במנהטן. ״זה היה נושא נפיץ. כשחיפשתי פרטים על האירוע, הוא נראה דרמטי מאוד. כבר אז" הוא הוסיף: ״חשבתי שיום אחד אכתוב על כך.״
פרנק הורשע במידה רבה על סמך עדותו של עובד אחר, ג׳ים קונלי שמו. עורך דינו של פרנק אף טען בבית המשפט שקונלי ביצע את הרצח והפליל את פרנק. כמעט שבעה עשורים לאחר מכן סיפר אלונזו מאן, שעבד כנער במפעל העפרונות, לכתבי העיתון The Tennessean מנאשוויל, שראה את קונלי מזיז את גופתה של פייגן, ושקונלי הזהיר אותו לא לומר לאף אחד דבר על מה שראה. מאן הבהיר שלדעתו קונלי הוא שרצח את הנערה, ולא פרנק.
ליאו פרנק נחטף בידי ההמון הזועם מבית הכלא במילדג׳וויל (Milledgeville) שבג'ורג'יה, הוא נלקח עד לעיירת הולדתה של פייגן, מרייטה, מרחק של כ-240 קילומטרים משם. הוא נתלה 30 קילומטרים מהמפעל ברחוב סאות׳ פורסית׳ באטלנטה, שבו נמצאה פייגן ללא רוח חיים ב-27 באפריל 1913.
המשפט והלינץ’ של פרנק תודלקו ברגשות אנטי-יהודיים ובשנאה לאנשי מדינות צפון ארצות הברית, שפרחו בעיתונות הדרום באותה תקופה ותרמו להחייאת ארגון הטרור הגזעני הקו קלוקס קלאן, ולהקמת הליגה נגד השמצה (ADL) על ידי ארגון "בני ברית".
הפרשה טלטלה רבים מיהודי ג׳ורג׳יה, שרוב אבותיהם התיישבו שם עוד לפני מלחמת האזרחים. סו טנסיל, חברת ילדות של אהרי, סיפרה שבמהלך המשפט, “כשהאנטישמיות השתוללה”, סביה החליטו לעבור מאטלנטה לאלבמה, מתוך פחד. ״במשך זמן רב איש לא דיבר על המקרה של ליאו פרנק, כי זה היה דבר נורא. הוא הואשם שלא בצדק״, אמרה טנסיל, שקשורה בקשר משפחתי לאלמנתו של פרנק, לוסיל סליג פרנק.
עשרות שנים לאחר אותם מסעות חשאיים לספרייה הציבורית, אהרי קיים את הבטחתו לעצמו וכתב על המקרה של ליאו פרנק. אהרי היה אז כבר מחזאי ידוע ועטור פרסים: הוא זכה בפרס פוליצר, בפרס אוסקר ובשני פרסי טוני על כתיבת המחזה והתסריט לסרט ״הנהג של מיס דייז״ (Driving Miss Daisy), הראשון בטרילוגיה "אטלנטה" על שורשיו של אהרי באטלנטה כבן למשפחה יהודית רפורמית. האחרון משלושת המחזות היה ״Parade״, מחזמר על פרשת פרנק, שהועלה לראשונה בברודוויי ב-1998.
למרות שעברו יותר ממאה שנה מאז הלינץ' בליאו פרנק, פרשת פרנק נותרה רלוונטית מאוד גם היום, לנוכח האנטישמיות הגואה באזורים מסוימים בארצות הברית: "אני לא חושב שליאו פרנק אי פעם ייצא ממש מן התודעה, למרות שהמקרה שלו אינו דבר חדש. האנטישמיות תמיד נכחה. ליאו פרנק הוא חלק ממעגל ארוך של אנטישמיות״, אמר מארק באומן, היסטוריון מאזור אטלנטה, שגדל בניו יורק וחוקר את תולדותיהם של יהודי דרום ארצות הברית.
אבל הפרשיה האומללה הזו העסיקה גם אנשים מאטלנטה שלא השתיכו לקהילה היהודית. אחד מהם, סטיב אוני, כתב אולי את הספר המקיף ביותר על המקרה, And the Dead Shall Rise: The Murder of Mary Phagan and the Lynching of Leo Frank, שיצא לאור ב-2003. הוא הקדיש 15 שנה למחקר ולכתיבת הספר, שתחילתו ממאמר שכתב למגזין Esquire בשנת 1985. לצורך המאמר נפגש עם מאן (שהיה עד כנער למה שקרה אחרי הרצח) שלושה חודשים לפני מותו.
לדברי אוני, יש לבחון את הרשעתו של פרנק ואת הלינץ' בהתאם לנסיבות ולזמן שבהם התרחשו: ״זה היה אירוע מפלג מאוד שהציב צפון מול דרום, יהודי מול גוי, שחור מול לבן״, אמר אוני. ״אלו היו אירועים נפיצים במיוחד, וכל המתחים הללו תרמו לאי־הבנה ולפחד, תערובת רעילה של מרכיבים שנטרפו יחדיו במקרה של ליאו פרנק.״
לאור חשיפתו של מאן, נעשה נסיון להשיג לפרנק חנינה לאחר מותו, אבל ועדת החנינות והשחרורים המוקדמים של ג׳ורג׳יה דחתה את הבקשה. כשפנו אליה שנית בעניין, העניקה הוועדה חנינה, אך מבלי לזכות את פרנק מן העבירה. בהחלטתה הדגישה הוועדה שאינה נוקטת עמדה לגבי אשמתו או חפותו של פרנק, וקבעה כי החנינה כדי להכיר בכך שהמדינה כשלה בהגנה על פרנק ולא עצרה את אלה שהרגו אותו. "החנינה ניתנת" אמרה הוועדה, ״כדי לרפא פצעים ישנים״.
אוני רואה קווי דמיון בין פרשת ליאו פרנק לתהליכים המתרחשים בימינו. בתקופתו של פרנק, דרום ארצות הברית מעבר התמודדה עם המעבר מחקלאות לתיעוש, והוא טוען שברגעי משבר כאלו היהודים הם שעירים לעזאזל. כיום ״העידן התעשייתי למעשה הסתיים ואנחנו בעידן המידע ״, הוא אומר. ״ויש פעמים רבות דחף אדיר להיטפל ליהודים ברגעים של שינוי תרבותי.״
