הילדים זרקו גיר אחד על משנה ונכנסו למחלקה ברעש ובאי סדר. קשה מזה היה להוציאם כי כל אחד החליט לצאת אחרי שחברו יצא וכך עברו כ-5 רגעים עד אשר עזבו את המחלקה
אנחנו נוטים להתלונן על התלמידים של ימינו, טוענים שהם לא רציניים ולא ממושמעים כמו התלמידים של פעם, אבל מחברת מיוחדת שנכתבה בגימנסיה הרצליה לפני כ-85 שנה, מלמדת אותנו שתלמידים הם תלמידים, בכל מקום ובכל זמן.
גימנסיה הרצליה ששכנה ברחוב אחד העם בתל אביב הייתה מוסד חינוכי מפואר. היא הייתה ידועה ברמת הלימודים הגבוהה שבה ובחינוך לערכים ולמצוינות, ועל צוות מוריה ומנהליה נמנו אישים כמו ד"ר ברוך בן יהודה, ד"ר משה מוסנזון, ד"ר חיים בוגרשוב, ד"ר דבורה אילון סרני ועוד אנשי חינוך ומחקר בכירים.
כחלק מהתפיסה החינוכית של בית הספר, נהגו למנות בתחילת כל שבוע שני תלמידים ששימשו משגיחים על המחלקה שלהם (כיתה במונחים של ימינו). הם דאגו לפתוח ולסגור את חדר המחלקה ולשמור על הסדר והניקיון. בסוף יום הלימודים היה עליהם למלא דיווח על אירועי היום.
הדיווחים במחברת של משגיחי מחלקה Vב, תלמידי כיתה ט' משנת הלימודים ת"ש (1940-1939) מלמדים שהמשימה לא הייתה קלה. ילדי הכיתה לא תמיד עמדו בכללים ובדרישות ולא תמיד עשו חיים קלים לחבריהם שבתפקיד.
כך למשל, בדיווח יום ג' של המשגיחים רות איזקסון ואריה בש הם כותבים:
מצאנו את המחלקה פתוחה בשעה 7 וחצי. הילדים שהיו התחילו לזרוק את הספסלים […] מצאנו גם חריטות על הספסל. אחרי השיעור הרביעי נעלם המפתח מהספסל של רות והיא מצאה אותו תחת הקתדרה, כנראה עשה זאת אחד התלמידים. אחרי השיעור החמישי ציירה כרמלה בגיר וכשבקשתי ממנה את הגיר היא לא רצתה להחזירו
לאורך השנה המשגיחים השונים דיווחו על שלל קשיים שנגעו לרעש ("אבינועם צרח ושר בקולי קולות"), לכלוך ("אחרי השיעור לצרפתית מלוכלכה הרצפה ובתאים ישנם ניירות", "בשעה האחרונה פיזרה כרמלה ירק על הרצפה, ולא רצתה להרים"), ותחזוקה ("הקולב נפל ונשבר", "כמעט הכל היה בסדר מחוץ שנפל הטיח ולכלך את המחלקה") וגם בעיות משמעת ("אורי עמד על הארון של כלי הנגינה", "כרמלה לעגה על המשגיחים") וכמעט כל המשגיחים מתלוננים על הקושי להוציא את הילדים מהכיתה, אבל נדמה שהחולשה הגדולה ביותר של התלמידים הייתה לגירים:
"ברוכין כותב כל ההפסקות בגיר על הלוח"; "סדובסקי לקח גירים וזרק"; "אחרי השעה החמישית זרקו במחלקה גיר", "באחד השיעורים נמצא בידי בש גיר והוא פוררו לרסיסים", "כרמלה לקחה גם היום גיר וציירה על הספסל בגיאוגרפיה".
חלק מהשמות חוזרים על עצמם שוב ושוב בדיווחים השונים, והמשגיחים המתלוננים על התנהגות הילדים הופכים בעצמם למושא התלונות של משגיחים אחרים. אבל מעניין לראות שבשבוע שבו כרמלה, אחת מכוכבות המחברת, הייתה בעצמה משגיחה, במקום דיווחים יומיים מפורטים נכתב מדי יום בשבוע רק משפט אחד:
הימים הם ימי המנדט הבריטי, ולתוך הדיווחים על הפסקות ושיעורים חדרו כבדרך אגב גם אירועי החוץ. בשבוע ה-19 נכתב ביום חמישי (28 בפברואר 1940): לא למדנו כי הייתה שביתת מחאה נגד חוקת הקרקעות". מדובר על מחאת הישוב כנגד תקנות העברות הקרקע שפרסם השלטון הבריטי. בשבוע לאחר מכן דיווחו המשגיחות בימים ראשון ושני: "לא למדו בגלל העוצר".
המציאות שלנו פוגשת את דפי המחברת התמימה הזאת גם בדרכים עצובות יותר. באחד הימים כתבו המשגיחות: "כאשר נכנסו לשיעור הרביעי רדף עמיחי אחרי כץ בין הספסלים והם הזיזו הרבה ספסלים ממקומם". בדיקה שלנו ברשימת הבוגרים של המחלקה הזאת, העלתה שעמיחי השובב הוא עמיחי אורלנסקי ז"ל. הילד השמח ששיחק ורץ עם חברו יתגייס כבר בכיתה י"א לפלמ"ח, ישתתף בקרבות מלחמת העצמאות וייהרג בקרב על הקסטל. אביו יקים לזכרו את הוצאת הספרים "עמיחי" בה יצאו לאור ספרי קריאה לילדים ולנוער שהפכו לקלאסיקה. ספרים שאביו חשב שבנו היה אוהב לקרוא.
נאחל לכל המורים שהבעיה הקשה ביותר שלהם תהיה תלמידים שמציירים על הלוח בגיר, ולתלמידים שמתחילים את שנת הלימודים נאחל שייהנו מילדותם גם בימי הלימודים, ושיזכו לשתף את בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם בזיכרונות משנות בית הספר. לתלמידים של השנים האלה יהיה כל כך הרבה מה לספר.
