הפריחו את השממה הרפואית בנגב: ד"ר כהן והשנים הראשונות של מחלקת הילדים ב"סורוקה"

מאינדונזיה לבירת המדבר

במשך חמש שנים, בכל יום ובכל לילה, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, היתה רק רופאה אחת ששמרה על בריאותם וטיפלה בילדי הנגב: דוקטור וילהלמינה כהן. מרגע שהגיעה ד"ר כהן אל מחלקת הילדים בבית חולים סורוקה, היא קשרה את נפשה במחלקה ובילדי הנגב. היא לא היתה רק הרופאה המנהלת שהקימה את המחלקה – היא היתה גם הרופאה היחידה בה. היא היתה תורנית במשך 30 לילות בחודש, ומכיוון שלא היתה גם מחלקת פגים ויילודים – היא טיפלה גם בהם. היא גם מצאה עצמה גם מבצעת נתיחות לאחר המוות בילדים שנפטרו במחלקה, באותו אופן, כי לא היו מנתחים שלאחר המוות שהתמחו בילדים. רק ב-1957, 5 שנים לאחר שהגיעה לבאר שבע, גויס רופא נוסף במחלקת הילדים בסורוקה. אחרי 5 שנים, ד"ר כהן כבר לא היתה רופאת הילדים היחידה. 

כהן נולדה באוקטובר 1916 במשפחה יהודית הולנדית במקום הכי רחוק שאפשר מבאר שבע: אינדונזיה, שהייתה אז מושבה הולנדית. על פי ההערכות, באותן השנים גרה באינדונזיה קהילה של כ-2,500 יהודים. מרביתם, כמו הוריה של וילהלמינה, היו יהודים מהולנד שהיגרו למה שהיה אז חלק מהאימפריה ההולנדית ועסקו בתפקידים שונים במסגרת ניהול הקולוניה, ומיעוטם היו סוחרים יהודים מעיראק. 

ב-1935, כשהייתה בת 19, עזבה וילהלמינה את הקהילה היהודית הקטנה באינדונזיה, ונסעה להולנד ללמוד לימודי רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. לימודיה נקטעו בגלל מלחמת העולם השנייה. היא שרדה את השואה, ולאחר שהסתיימה המלחמה – שבה לספסל הלימודים. היא סיימה את ההתמחות ברפואת ילדים ב-1948.

ארבע שנים לאחר מכן החליטה ד"ר כהן לעלות לארץ ישראל, ושבוע בלבד לאחר שהגיעה לארץ נשלחה לבירת הנגב להקים את מחלקת הילדים בבית החולים שעמד לקום: "סורוקה" (שאז נקרא "המרכז הרפואי לנגב"). באותם הימים, לאחר מלחמת העצמאות ושחרור הנגב, ובייחוד לאחר שהחלו לקום עיירות הפיתוח בנגב, המדינה הצעירה ראתה צורך דחוף בהקמת בית חולים בנגב. וככה, ד"ר כהן, שרק הגיעה לארץ ושסיימה את הכשרתה רק 4 שנים לפני כן, מצאה את עצמה נשלחת לבירת הנגב להקים את מחלקת הילדים. מי שרק שבוע לפני כן הגיעה לארץ מאמסטרדם, בלי לדעת עברית, נשלחה לבירת הנגב עם אחריות ענקית: לדאוג לבריאותם של ילדי המדבר. 

ב-1952, כשהגיעה ד"ר כהן להקים את מחלקת הילדים, מנתה באר שבע 14,500 תושבים, ועוד כ-12,000 בדואים שהתגוררו בפזורה הסמוכה מסביב לעיר. אליהם התווספו תושבי עיירות הפיתוח שזה לא מכבר החלו להתמלא בעולים חדשים. 

עבור כל האוכלוסייה הזו, בבית החולים החדש, היו רק 50 מיטות, מתוכן הוקצו למחלקת הילדים כ-20. כמובן שהצורך עלה עשרות מונים על הביקוש, ולרוב אושפזו במחלקה 40 עד 60 ילדים וילדות במקביל. ואיך דואגים לאשפז כל כך הרבה ילדים בכל כך מעט מיטות? מאשפזים כמה ילדים באותה המיטה כמובן. עיתונות התקופה דיווחה כי: הילדים "מושכבים שניים-שלושה במיטה, תינוקות משלשלים בצד חולי שחפת ומחלות מדבקות אחרות". [מתוך ביטאון שיצא לציון 50 שנה לסורוקה]

לצד העומס הרב במחלקת הילדים, ניהלה ד"ר כהן גם את מחלקת היולדות והפגים. למעשה, ד"ר כהן לא היתה רופאת הילדים היחידה בבית החולים, אלא רופאת הילדים היחידה בבאר שבע כולה. במקום לקרוס מעומס, לקחה ד"ר כהן ברצינות רבה את המחסור בטיפול רפואי לילדי הנגב. היא נודעה בנגב במסירותה יוצאת הדופן, ובשעות שלא הייתה בבית החולים נסעה לביקורי חולים ביישובים מרוחקים, תחילה על וספה, ולאחר מכן, באמצעות מכונית סוסיתא שרכשה. 

המסירות של ד"ר כהן והקמת בית החולים בנגב חוללה מהפכה של ממש בנגב, ובייחוד בקרב הפזורה הבדואית. מחקרים הראו שבשנים לאחר הקמת בית החולים – ובייחוד לאחר הקמתה של מחלקת הילדים החדשה – תוחלת החיים בקרב ילדי הבדואים עלתה, ומספר ימי המחלה בקרב הילדים היהודים היתה בירידה.  

בית חולים בנגב – בלי מזגן       

על אף הצורך הברור בהקמת בית חולים בנגב, "סורוקה" סבל בשנותיו הראשונות מקשיים תקציביים כרוניים, ונאלץ לפעול בתנאים בלתי אפשריים כמעט. באוקטובר 1959 למשל, דווח בעיתון "דבר" שתקציב הקמת בית החולים ותפעולו לא אפשרו עדיין את התקנתה של מערכת מיזוג בבית החולים. ב-1956 דווח בעיתון "למרחב" כי על אף העומס הבלתי אפשרי על רופאי הנגב, משכורתם זהה לזו של "רופאי הערים". 

ב-1959 הושק בניין חדש בבית החולים – אמנם גם הוא נטול מזגן – אך העיתונות הכריזה שהבניין מביא עימו עידן חדש לנגב: מיטה לכל ילד מאושפז. מחלקת הילדים בבניין החדש גדלה ל-70 מיטות. 

1957: מחלקת הילדים ב"סורוקה" גדלה ורופא נוסף מצטרף למחלקה

רק שנתיים לפני כן, ב-1957 – 5 שנים לאחר שהצטרפה ד"ר כהן – עלה בידי בית החולים לגייס רופא ילדים נוסף למחלקה: ד"ר עמירם יוסף. סוף סוף היה לד"ר כהן עם מי להתחלק בנטל התורנויות והעבודה במחלקה. 

בניגוד לד"ר כהן, ד"ר יוסף היה דווקא ממשפחה מבוססת בארץ. אביו היה דב יוסף, מעורכי הדין הבולטים ביישוב היהודי, ושר בממשלות מפא"י הראשונות. הוא זכור במיוחד כמי שהיה אמון על מדיניות הצנע בראשית שנות ה-50, אך הוא הספיק לכהן גם כשר הבריאות למשך 128 יום בשנת 1955. 

כמי שגדל בירושלים והיה בן של שר, הוא יכול היה לקבל משרה של רופא בכל מקום בו יחפוץ. הבחירה של ד"ר יוסף לבוא לעבוד דווקא בבית החולים הקטן בנגב, הייתה אידיאולוגית. לא רק כי אביו היה אחד המקורבים לבן גוריון שהעלה את נס את חזון "הפרחת הנגב", אלא גם בגלל אחותו לילה־נעמי. במלחמת העצמאות לילה־נעמי היתה לוחמת בפלמ"ח, ובגיל 19 נהרגה מהפצצה מצרית במהלך הקרבות של חטיבת יפתח לשחרור הנגב. לאחר שאחותו נהרגה בקרבות על שחרור הנגב, הרגיש ד"ר יוסף שיהיה זה טבעי להמשיך בדרכה ולסייע לפיתוח הנגב המשוחרר. 

אך גם לד"ר יוסף המיוחס, שהיה רגיל לחיי העיר, המעבר לנגב לא היה קל. בראיון לכלכליסט בשנת 2018 סיפרה אשתו צפרירה: 

הנגב היה די שוק, בהתחלה סבלתי. נכנסנו לדירה קטנה של עמידר, סופות חול ללא הפסקה, הייתי מנקה את הבית – אחרי שעה אתה לא מאמין שניקו. למזלי באו לבקש שאני אבוא לתת שיעור לדוגמה באולפן, לא הייתי בטוחה אבל אחרי השיעור המפקח אמר לי 'את נשארת'. כך התגלגלתי, עשיתי שני תארים, וכולנו התרגלנו לעיר ולנגב".

המקרה של ד"ר כהן הוא מיקרו־קוסמוס של האתגרים שבית החולים סורוקה נאלץ להתמודד איתם בשנותיו הראשונות. 

איך מנהלים בית חולים עם מחסור כרוני ברופאים?

לא מעט דיווחים חדשותיים מהעשורים הראשונים של בית חולים "סורוקה" התרכזו במצוקת הרופאים החריפה בנגב ובבית החולים. באמצע שנות ה-60 הגדירה קופת חולים כללית, שאליה השתייך בית החולים, את מצוקת הרופאים בצפון ובדרום כ"מצב מחריד". בכתבה על המחסור ברופאים בעיתון "על המשמר" פברואר 1966 מציינים את המחסור החריף ברופאים ביישובי הדרום – ובעיקר ביישובי עוטף עזה. העיתון כתב בציניות ש"על המתיישבים בכיסופים שומר המלאך רפאל". העיתון מסביר כי הרופא הקודם "נסע לחוץ לארץ לפני כמה שנים ולא שב", ומאז נותרו תושבי היישובים "קיבוץ עין השלושה, קיבוץ נירים, קיבוץ כיסופים, קיבוץ בארי, קיבוץ מגן, קיבוץ ניר־עוז ומושב פטיש ללא רופא קבוע". 

בשנת 1966 דיווח עיתון "הצפה" כי 30% מהתקן הרופאי הנדרש במחוז הנגב חסר. העיתון גם דיווח על דרכים יצירתיות בהם מנסה המחוז להתמודד עם מצוקת הרופאים – כולל קריאה לציבור שלא להגיע למרפאות "שלא לצורך". פתרונות נוספים כללו גיוס בני הקיבוצים שאין ביישובם רופא לעבודה בבית חולים "סורוקה" לצד עבודתם בקיבוץ וכך לאפשר להם זמן נגישות לשירותי רפואה, וכן חידוש במרפאות בנגב: גיוס אחיות. 

בית חולים קולט עלייה

כדי להתמודד עם מצוקת כוח האדם הכרונית של בית החולים, הגו מנהלי בית החולים רעיון: לייבא לארץ רופאים. ב-1957 יצאה המשלחת הראשונה מטעם בית החולים לגיוס רופאים יהודים שיסכימו לעלות לארץ ולתרום לפיתוחו של בית החולים בבירת הנגב. בבית החולים הוקם אולפן מיוחד שכלל שילוב של לימודי עברית וקורס לרופאים עולים. בעשור שלאחר מכן יצליח בית החולים להביא לארץ 13 קבוצות של רופאים עולים – 300 רופאים שעלו במיוחד לארץ לעבוד בבית החולים החדש בנגב. חלק ניכר מהרופאים גויסו בארגנטינה – תלמידי רפואה יהודים שסיימו את לימודיהם וחיפשו לברוח ממשטר החונטות שבמדינה, ומצאו הזדמנות בבית החולים בנגב. גם יהודים רבים ממדינות מזרח אירופה שרצו לעזוב את גוש המדינות הסובייטיות מצאו את מקומם בסופו של דבר כרופאים בנגב. 

הבעיה עם תוכנית ההכשרה המזורזת הזו היתה, בין היתר, שרופאי בית החולים, שגם ככה כבר קרסו תחת העומס הרב, מצאו עצמם לפתע עם התחייבות נוספות: לימוד והכשרה של הרופאים העולים. בכתבה על מפעל הכשרות הרופאים ב"על המשמר" ב-13 ביוני 1965 נכתב: 

"בעיצומו של מחסור ברופאים, מועתקים רופאים מומחים מעבודתם הרגילה על מנת להדריך ולקלוט את עמיתיהם זה מקרוב באו. עד עתה הכשיר מחוז הנגב 70 רופאים־עולים, ביניהם 15 רופאות. בסה"כ עובדים כיום במחוז – מקריית-גת ועד אילת – 86 רופאים, 3 מהם בלבד הינם בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים!"

וככה יצא, שדווקא בית החולים הקטן בלב הנגב הפך לאחד המקומות הכי רב־תרבותיים בארץ. אם יש משהו שאפשר להגיד בביטחון על בית החולים "סורוקה" בשנותיו הראשונות זה זה: הוא היה קיבוץ גלויות של ממש. כמו ד"ר כהן, רוב הצוות הרפואי הורכב מעולים חדשים. ב–1964 דיווח עיתון "המקור" דווח כי מבין 15 רופאים חדשים שהגיעו לנגב בשנה החולפת, רק אחד מהם היה בוגר בית ספר ישראלי לרפואה (ירושלים) וכל השאר – עולים; רובם מאירופה ומיעוטם מדרום אמריקה. באותה כתבה דווח גם כי באותה השנה 25% מהתקן הרפואי הנדרש בנגב היה חסר.

פרופ' שטרן, מנהל בית החולים הראשון בסורוקה, סיפר על השנים הראשונות של בית החולים: "רוב הסגל היו עולים חדשים, שאינם מכירים את שיטות העבודה המקובלות בארץ ואת השפה ומנהגי המקום. בתחילת הדרך היו בבית החולים 35 רופאים שדיברו 18 שפות שונות וטיפלו באוכלוסייה שדיברה כמספר הזה של שפות – אך לא בהכרח אותן שפות". 

ובזמנה הפנוי הקימה ד"ר כהן תזמורת

לא ברור איך מצאה לכך ד"ר כהן זמן, אך בשעות שבילתה מחוץ לבית החולים, היא כיהנה בהתנדבות כיו"ר ועדת התזמורת והמקהלה של באר שבע. ד"ר כהן החלה לנגן על כינור ויולה עוד בילדותה באינדונזיה, ועל אף העומס הרב שהיתה שרויה בו, מצאה זמן להמשיך ולנגן – ואף להקים תזמורת ומקהלה בעיר. בראיון לעיתונות ב-1965 צוטטה ד"ר כהן באומרה כי "בימיה הראשונים בעיר היתה תרה בין הבתים ומנסה לקלוט צלילי נגינת פסנתר, אולי תמצא אחד אדם יודע נגן בשממה הגדולה". 

במקהלה אותה הקימה ניגנה גם המלחינה מרים שתל, שכמו ד"ר כהן היתה גם היא הולנדית ניצולת שואה ובוגרת אוניברסיטת אמסטרדם. בעלה, ד"ר שתל, עבד אף הוא כרופא בסורוקה, וארכיונה שמור בספרייה הלאומית. 

כמו בכתבות על בית החולים, כך גם דיווחים על המקהלה הדגישו את היותה קיבוץ גלויות: 

יקירת העיר באר שבע

כשהוקם בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בתחילת שנות ה-70, מונתה ד"ר כהן כפרופסור חבר. ב-1977 פרשה ד"ר כהן לגמלאות מבית חולים סורוקה. ב-25 השנים בהם עבדה בבית החולים צמח בית החולים והמשך קיומו כבר לא הוטל בספק. לא היתה כבר מחלקת ילדים אחת, אלא היו כמה מחלקות ילדים עם התמחויות שונות. את אחת מהן, מרפאה למחלות כליה בילדים, הקימה ד"ר כהן בעצמה. 

אך גם לאחר שעזבה את בית החולים, המשיכה ד"ר כהן לדאוג לבריאותם של תושבי מחוז הנגב. היא עבדה כרופאת ילדים במרפאה באופקים, וכן כרופאה מומחית במרפאה למחלות כליה בילדים ב"סורוקה" – המחלקה אותה הקימה. 

בשנת 1991 זכתה באות "יקירת הנגב" על תרומתה לקידום העיר. ד"ר כהן נפטרה בגיל 84 בינואר 2000. כיום, המבקרים במחלקות הילדים השונות בבית החולים "סורוקה" יוכלו לעבור ליד האודוטוריום המרכזי של בית החולים לילדים – הנקרא על שמה של ד"ר וילהלמינה כהן. גם בימינו, ד"ר כהן ממשיכה לקחת חלק בבית החולים לילדים בנגב.