בין משחק, אמת ורצינות בשירתו של חזי לסקלי
אילאור פורת
.
מפתה להתחיל כמו בשאלה שחוקה ממופעי סטנדאפ – "יש פה מישהו משנות התשעים?"
אני נולדתי וגדלתי בניינטיז, ונדמה לי ששנתיים אחרי שחזי לסקלי מת מאיידס ב־1994, שודרה סדרת טלוויזיה מצוירת לילדים בשם "אוטובוס הקסמים". בסדרה, המורה, גברת פריזל, מוציאה את הכיתה לטיול באוטובוס פלא שיכול לשנות צורה, לגדול, להתכווץ, לטוס לחלל החיצון או לצלול לקרקעית האוקיינוס. הילדים בני המזל בכיתתה של גברת פריזל מטיילים בעולם במקום לשבת בכיתה ולקרוא על הדברים בספרים. הם באמת מבקרים בתוך גוף האדם ובחלל החיצון. את מזלם מנסח הילד ארנולד כשהוא אומר, בתחילת הפתיח, "הלוואי שזה יהיה טיול רגיל הפעם" – אולי מבטא, על דרך ההיפוך, את התשוקה לטיול "לא רגיל", מקורי, יחיד במינו.
אני רוצה לטעון פה, במידה מסוימת של ביטחון, שחזי לסקלי הוא בעצם גברת פריזל.
לסקלי הוא דמות שתולדות חייה ומותה מפרנסות את מיתוס האמן המיוסר והחריג, הנזכר בכתבות הנכתבות עליו והמתארות שוב ושוב את זרותו, את אישיותו ה"צבעונית" והלא רגילה ואת חייו המרים. על רגל אחת (בכל זאת הוא היה כוראוגרף ומבקר מחול משפיע), לסקלי היה בנם (החי) היחיד של ניצולי שואה צ'כים (שאר ילדיהם אבדו בשואה או בהפלות טרום לידתו), הומו בתקופה הנוראה ביותר להיות כזה, ואיש שנדד בין ארצות (ישראל, הולנד) ובין תחומי עיסוק שונים: מחול, שירה, עיתונות (הוא כתב במקומון כל העיר תל אביב בשנות השיא שלו) ואמנות בין־תחומית, והרגיש "זר כל חייו".
אבל מי שקורא את שירתו של לסקלי עשוי להתאכזב. סיפור קורותיו הטרגיים, שהיה יכול לספק את תשוקתנו לליטרת הבשר ה"חריגה", בקושי מתואר שם. לסקלי מוציא אותנו לטיול בעולם שהמילים הן השליטות בו, והשעשוע בהן ובמשמעויות שלהן הוא המלך. השירה של לסקלי היא מין כרטיס מפתה לאוטובוס הקסמים. במקום לשבת ולקרוא בנוחות הכורסה, הקוראים נשאבים למסע לעולם המילים: לגעת, למשש, להריח, לנוע, לבצע, ללבוש, לרקוד:
.
שְׁעַת בִּזְבּוּז הַזְּמַן
הָלַכְנוּ לְאָרְכָּם שֶׁל שִׁשָּׁה שְׁבִילִים מַקְבִּילִים. כָּל שְׁבִיל
הוֹבִיל לְאַחֵר. הֶאֱמַנּוּ כִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַשְּׁבִיל הַשִּׁשִּׁי מְצַפָּה לָנוּ
דֶּלֶת שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ מַגָּשׁ, אַרְבַּע כּוֹסוֹת וּבַקְבּוּק מַשְׁקֶה קַר אוֹ פּוֹשֵׁר.
כְּבָר בִּתְחִלַּת הַשְּׁבִיל הַשֵּׁנִי גִּלִּינוּ כִּי לְפָנֵינוּ שׁוּרות שִׁיר הַמּוֹלִיךְ
אוֹתָנוּ שׁוֹלָל. לָכֵן עָצַרְנוּ, הִתְכּוֹפַפְנוּ, הֵרַמְנוּ אֶבֶן חָצָץ,
שַׂמְנוּ אוֹתָהּ בְּפִינוּ, וּמָצַצְנוּ אוֹתָהּ בַּהֲנָאָה רַבָּה.
(באר חלב באמצע עיר: שירים 1992-1968, עם עובד, 2009, עמ' 212)
.
די ברור איך השיר הזה קופץ מהדף ומתלבש לנו על העור. הקריאה היא הליכה על שבילים. הולכת שולל – תרתי משמע. לסקלי נעשה פה למין מורה או מדריך או במאי ש"מלמד" אותנו איך לקרוא את הטקסט ואיך להתמודד עם אי־הבנה. בפשטות – הוא נותן לנו הוראות ביצוע ברורות: גם אם השיר מלא סתירות ולא מובן, או בדיוק כאשר הוא סותר את עצמו, לסקלי אומר: אני אסביר לכם איך לקרוא. תתכופפו, תרימו אבן, שימו אותה בפה ותמצצו אותה בהנאה.
כאן מצוי מה שבעיניי הוא היופי האמיתי בשירתו: לא הקושי, האתגר האינטלקטואלי שבקריאה של משורר קשה, אלא רגעי הקלות, ההדרכה ה"ברורה", הגלויה והפשוטה עד מבוכה שבשיריו והדרך שהם מזמינים את הקורא אליהם, מייתרים את הצורך בהתרוצצות אחרי כל מיני ציטוטים והפניות. כך הוא סותר את הרושם שאולי צריך דוקטורט או שצריך להיות אמן בין־תחומי, כדי לקרוא בשירתו.
אבל המצב לא פשוט עד כדי כך. הוראות הבימוי של מורנו מתענגות על הבלתי מובן. הפרדוקס בלתי פתיר, מטמטם ומהמם, נודד בין מה שהוא לגמרי לא ברור ובין מה שהוא ברור לגמרי.
המשחק בין האפשרויות הוא סוד הכוח של חזי לסקלי, אוטובוס הקסם שלו. מי לא היה רוצה לעלות על אוטובוס הקסמים, שעליו מושר בשיר הפתיחה של הסדרה – "בואו לשבת, כי לא תרצו לרדת"?
אסוציאציות פרשניות משחקיות כאלו שהשירה של לסקלי עוררה בי, הן מה שגרם לי לרצות לכתוב עליו מלכתחילה, לעלות לאוטובוס. הקריאה שלי בו החלה בשיר הזה:
.
מֹחָה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
לַשֶּׁמֶשׁ אֵין מֹחַ, אָמַר לִי יָדִיד בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן
שֶׁנִּצַּב בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים מֶטֶר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
לְכָל דָּבָר יֵשׁ מֹחַ, אָמַרְתִּי לַיָּדִיד בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן
שֶׁנִּצַּב בְּמֶרְחַק עֲשָׂרָה מֶטֶר
מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
שְׁטֻיּוֹת, אָמַר לִי יָדִיד
בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן
שֶׁנִּצַּב
בְּמֶרְחַק
חֲמִשָּׁה
מֶטֶר
מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
שָׁתַקְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן
שֶׁנִּצַּב בְּתוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ.
שָׁתַקְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם.
(באר חלב באמצע עיר, עמ' 70)
.
השמש – הלשון – הולכת וגדלה וקרבה עד שהיא בולעת את כל השאר. אנחנו הולכים וקרבים אל השמש (או שהיא הולכת וקרבה אלינו) בקפיצות קטנות במרחקים, כמו בסרט מצויר חזותי ומילולי שנגלל אל סופו תמונה אחר תמונה, מין סרט טרגי־קומי, טיפשי ועצוב ורצחני. מה שאנחנו בוראים עומד להשמיד ולחסל אותנו, אך מה שעומד לחסל אותנו הוא גם מה שנואש לנו כדי לקום ולהיות. מה שעומד לכלותנו הוא אי־הבנה, קצר תקשורתי, ביטול של חבר את רעהו, שהופכים למנגנון לשוני מאכל־כול, מפתים אותנו לקפוץ פנימה אל תוך השיר שכל כולו ביצוע.
במהלך השנים, כשנשאלתי מה מושך אותי ליצירתו, ניסיתי להסביר זאת בלשון מתפתלת, מתנצלת משהו – "כן, אז מילים אצלו הופכות ליצורים חיים ממש, אפשר לחשוב על זה גם כמעין רובוטים כאלו, עשויי דיו, שעומדים לקום על יוצרם…". בפעם הראשונה שקראתי את השיר הזה חשבתי על רובוטים רצחניים, אנדרואידים, שיש להם "מוח", תודעה עצמית משלהם, והאנושות אומנם יוצרת אך הם קמים עליה לכלותה.
בשלב הזה בערך בן שיחי היה ממצמץ שלוש פעמים, ולאחר שתיקה מביכה אומר "עזוב, על זה שהוא היה הומו כתבת?" מה נאמר. החיפוש של רוב הקוראים הוא לרוב אחרי הקונקרטי, הממשי, הביוגרפי, שלסקלי כאילו מסרב לתת לנו. זו הדרך להציל את היצירה שלו מלהיראות אינטלקטואלית מדי, חסרת רגש ושאר ירקות שהביקורות הטיחו בו לאורך השנים. גם מי שאוהב את יצירתו צריך לקרוע מעליו את לוט המסכות, להראות איך בעצם הוא כן כל הדברים שרוצים שיהיה – מרגש, ביוגרפי, הומו, דור שני, כוראוגרף…
אני לא רציתי להציל אותו, רציתי לשחק איתו ובאמצעותו, להתמסר להוראות הקריאה ולראות לאן ייקחו אותי, להיבלע בתוך הטקסט כמו שלסקלי, בשלב הראשון לפחות, מלמד. לכאורה רק אני והוא מול העולם (אף שהאסוציאציה שלי שאובה, במובן עמוק, מן הקיום בעולם בזמן מסוים ובדור מסוים, עדות אחת לכוח המשיכה של יצירתו של משורר גם שנים אחרי שמת). לסקלי באמת יוצר בשירתו "בזבוז זמן" אין־סופי ומענג, דרך מעולה לא לרדת לעולם מהאוטובוס. השיר "שעת בזבוז הזמן" מצטט ממסיבת התה של הכובען המטורף, שבה נשאלת החידה חסרת הפתרון "למה דומה העורב לשולחן הכתיבה?" (כמו למה לסקלי הוא גברת פריזל?). כשאליס מבינה שלחידה אין פתרון, היא טוענת שלא כדאי לבזבז את הזמן על חידות בלי פתרון. הכובען מסביר לה שבעקבות מריבה עם הזמן הוא וחבריו למסיבה נתקעו לנצח בשעת התה. גם שעת בזבוז הזמן בשיר של לסקלי יכולה להימשך לנצח, כאשר אנחנו אוכלים אבן, מוצר מזון שלא מתעכל – ה"מזון" הפרשני הטעים בתבל!
הכיף הוא גם באפשרות לדמיין בכוחות עצמנו חיבורים בין סוגים שונים של אמנות וכך להקים לתחייה את המנגנון האתלטי־אינטלקטואלי של לסקלי. כך ממש מתחככים בעונג היצירתי עצמו, שפועם בכל תו ביצירה של לסקלי. וזו גם אפשרות ליצור פער בין העולם של לסקלי לעולם שלך, להתחיל להיחלץ מן המלתעות של היות תלמיד מסור מדי של המשורר, להתחיל לחשוד בו, על אף הקושי.
הרי אי אפשר לעשות רק כיף בחיים. יש שיגידו שהרצון בכיף הוא אינפנטילי ולא בוגר, ואנחנו הרי בכיתה, ולומדים איך להתנהל ולקרוא כראוי. עלינו לגדול, להבין שהזמן חולף ועובר, לא להיתקע במקומנו. לסקלי כתב שהעתיד הוא רעיון אידיוטי – וזאת לא רק קביעה טרגית (שמציינים בשלושים שנה למותו בטרם עת ב־1994, כפי שחגגתי בשנה שזה עתה חלפה ביותר מדי אירועים), אלא גם בעלת פן קומי, דבילי, אינפנטילי.
במובן מסוים, אפשר לומר שלסקלי לוקח את האידיוטיות של מי שלא יהיה לו עתיד, שלא יגדל ולא יתבגר, והופך אותה למהתלה. לסקלי נוטל את הרצון ב"כיף", כלומר את ההתמכרות להישארות במקום, את ההתמסרות לסיבוכים שאין מהם מוצא, וממשיל אותם לסוג מסוים של מעצור עצמי עבור הקורא ה"מטומטם", שמעוור את עצמו מלראות את הפתרון. כך למשל, בשיר הבא:
.
מָחוֹל עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה
הַמָּחוֹל הַשְּׁלֹשִׁים
הַמָּחוֹל הַשְּׁלֹשִׁים
הַחַיִּים קָשִׁים!
הָעֵצִים כֹּה יָפִים!
הַשְּׁטֻיּוֹת מְנַצְנְצוֹת
וְהַמַּמְתַּקִּים מְלַבְלְבִים!
(באר חלב באמצע עיר, עמ' 110)
.
מישהו קורא את זה ונופל בפח? הממתקים המלבלבים והשטויות המנצנצות, כמו החידות שאין להן פתרון ואנחנו מבזבזים עליהן את זמננו, יכולים להיות למשל היחס בין הכותרת "מחול עשרים ותשעה" והקריאות "המחול השלושים". מי שמתעסק בחידות מתוחכמות עלול לפספס את "החיים הקשים" שפתוחים בגסות פשוטה עד עלבון באמצע השיר. זה קל מדי. "החיים הקשים" הם מה שמצוי בסופו של המסע הקסום באוטובוס, הרגע שבו הטיול נגמר ועלינו לשוב הביתה, בסוף הסיפור. לשוב אל המציאות האפורה והכבדה, אל המוכר והידוע והמצמית; ומבחינה פרשנית, אל המשעמם והמחייב, אל מה שמקבע את המשחק, אל מה שקשה ולא רוצים לעסוק בו. במובן הזה, הצורניות של שירי לסקלי ממחישה את התוכן שאי אפשר לדבר עליו. השכלתני לכאורה (החידות) ממחישות את הרגש הלא מדובר. כשהגעתי אל התובנה הזאת, בסוף הדוקטורט שהיה לספר, חייכתי בהבנה שגם אני, בסופו של דבר, שיתפתי פעולה עם כל המבקרים המעצבנים שטענו שהוא לא מרגש והולידו את הצורך "להציל" אותו ולהראות איך היצירה שלו בעצם כן מפעילה את הרגש המפעם בעד המשחק האינטלקטואלי. הקושי הפרשני־רגשי שלי, תחושת האשמה והבגידה במשורר, מגלמים את הקושי הרגשי שלו, מגלגלים את האשמה והבגידה והסבל אליי, דווקא כי לא רציתי להגיע הביתה לעולם.
הסחת הדעת כתעלול נכונה גם ל"שעת בזבוז הזמן". מי שלא מתפתה להיכנס לאוטובוס או לא מהסס לרדת ממנו יכול לשים לב שגם הפרדוקס שהשיר מתאר – שישה שבילים מקבילים שכל אחד מהם מוביל לאחר – הוא בעצם "טיול רגיל", כלומר תיאור רגיל של קריאה בטקסט, שבה שורות השיר מקבילות פיזית אבל כל שורה מובילה לשורה הבאה. כך אפשר להגיע בעצם לדלת, לפתרון, ל"מזון" ה"אמיתי". ברגע שמגיעים אליה, מסענו נגמר. המטרה של חזי לסקלי היא בעצם להאריך את דרכנו בחידות פרשניות מפתות, להפוך את מי שרוצה תחכום מהנה לילד נצחי וטיפש שדורש ממתקים, למי שמעוור את הקורא כדי שלא "יציל" אותו, ובדרך זו מציל אותו. אז חזי לסקלי הוא אולי גברת פריזל, אבל כוונותיו טהורות הרבה פחות.
.
ד"ר אילאור פורת הוא עורך, מתרגם ומבקר ספרות. ספרו "הספר הראשון על המשורר האחרון: מסה על שירת חזי לסקלי" ראה אור לאחרונה בהוצאת "גמא".
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: רוית ראופמן על "כאן יא מא כאן: סיפורי עם מבִּלַאד אלשַּׁאם"
.
כתבות הגיליון לחצו כאן
