אשכר אלדן כהן תמיד ידעה שאביה, המשורר אנדד אלדן, נולד להוריו נוח והרטה, וגדל בקיבוץ חפציבה הוותיק בעמק יזרעאל. רק כשהייתה בת 16 וסבתה הרטה נפטרה, התברר לאשכר שהיו כמה דברים משמעותיים בילדותו של אביה שהוא מעולם לא סיפר.
אשכר גילתה שאביה בכלל נולד בפולין ולא בישראל, הוא נולד לפני 101 שנים (בשנת 1924), בעיירה קטנה בשם קופשיווניצה. לארץ הוא הגיע רק בגיל 9. כמו רבים אחרים, כמי שניסה להשתלב ככל יכולתו באתוס הציוני המתרקם של דמותו של הצבר, הוא טשטש ומחק במידה מסויימת את עברו, או לפחות לא דיבר עליו.
אשכר גם גילתה שבילדותו חווה אביה כמה אובדנים לא פשוטים: הוריו התגרשו, מה שהיה מאוד לא מקובל באותה התקופה, ואמו יולדתו סוניה שינדל עברה יחד עם אחותו שרה לארגנטינה. הוא נשאר אצל סבא וסבתא בפולין ואחר כך נשלח לארץ אל אביו, שהתחתן שוב עם הרטה, שגידלה את אנדד מאז הגיע לארץ כילד, ממש כמו אמא אוהבת. נוח והרטה התיישבו בקיבוץ חפציבה בסמוך לגלבוע ולמשפחה הצטרפו אחים נוספים – רותי, אמנון ושלמה. אמו סוניה נפטרה בארגנטינה והוא מעולם לא ראה אותה שוב. אחותו של אנדד, שרה, עלתה לארץ עשורים לאחר מכן עם ילדיה דוד, מלכה וחנה, והקשר עימה חודש כשהגיעה לארץ. אחר כך ניתק שוב וכעבור שנים הקשר איתה ועם משפחתה חודש שוב בתיווכה של אשכר.
עד כאן הסודות. הם אולי מסבירים חלק מכתיבתו, שנדמית לעיתים חידתית.
***
שמו המקורי של אנדד אלדן היה אברהם יוסף בלייברג, או כפי שנקרא על ידי חבריו לקיבוץ – אברוּמַה. למרות שגדל בגולה ולמד בפולין ב"חיידר" הוא נקלט מייד בחברת הילדים. בחוכמה של ילד ובתעצומות הנפש בהן ניחנת אישיותו, הוא שתק במשך שלושה חודשים ובתומם החל לדבר עברית שוטפת. מאז העברית הפכה לבת לוויה קרובה ואהובה, חלק עמוק מישותו. אי אפשר היה לנחש שהיא לא שפת אמו. אנדד הקיבוצניק תמיד שזוף, אוהב את השמש, האדמה ועבודות חקלאיות והיה הראשון להשתתף בכל ה"גיוסים" [התנדבות של חברי הקיבוץ בזמנים עברו, מעבר לשעות העבודה הרגילות, לשם עבודה חקלאית דחופה – י.א.] שהיו בקיבוץ בהמשך חייו בבארי.
עוד כשהיה ילד קיבל אנדד אלדן שתי החלטות חשובות, שהיו יכולות להיות סותרות: הוא יהיה קיבוצניק, והוא יהיה משורר. את השיר הראשון שלו כתב אברומה בגיל 12 בעקבות מקרה קשה שאירע בקיבוץ שכן, תל יוסף, שם ירדו ערבים מהגלבוע וכרתו פרדס שלם של עצים ושלח אותו לילדי ספרד לתמיכה בהם במצוקתם אז, בתקופת מלחמת האזרחים ששררה בה.
טיולים היו חוויה אהובה עליו והוא דבק באהבה זו שנים ארוכות והפך לסייר ומדריך טיולים בארץ. גם בת בתנועת הנוער העובד היה מדריך ואז גם החליט לשנות את שמו, מתוך מחשבה עמוקה ומנומקת:
אנ-דד במשמעות "לאן נדד", ואל-דן במשמעות "אל המקום" ו"אלוהים שופט". בהקשבה עדינה לשם שבחר לעצמו ניכרת היצירתיות שתתבטא בכל שירתו המשלבת מצלולים חדשניים ונעימים לאוזן ותוכן מרגש. את כשרונו למציאת שמות ייחודיים ניצל גם כדי לעזור לחברים נוספים שרצו לעברת או לשנות את שמם.
איך הסכינו חברי חפציבה לשם החדש והמיוחד? פשוט מאוד – אנדד עבד באותה התקופה בחדר האוכל הקיבוצי. הוא הודיע שכל מי שלא יקרא לו בשמו החדש פשוט לא יקבל אוכל. מהר מאוד שמו החדש נכנס לשימוש יומיומי.
ב-1946 היה שליח של התנועה לארגון "הבריחה" שעסק בהברחת יהודים ניצולי שואה. על כך כתב במסמך אוטוביוגרפי בארכיונו השמור במכון גנזים: "זה היה פרק מכונן בחיי. הובלנו ניצולים ממינכן ומווינה דרך האלפים המושלגים לאיטליה. באחד המסעות המפרכים בשלג כשל יהודי קטוע רגל ולא יכול היה להמשיך בדרך. נשאתי אותו על גבי … לא אשכח זאת עד אחרון ימי".
אחרי שחזר משליחותו פנה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הכיר את אשתו, שַׂרִי, בת גבעתיים. שרי היא אשת סודו ושותפתו המלאה, לא רק למשפחה שהקימו, אלא גם למפעל היצירה המופלא שלו. לאחר חתונתם התגוררו בחפציבה, שם נולדה אשכר, בתם הבכורה. כעבור זמן מה שרי ביקשה שיעברו יחד לקיבוץ חדש וצעיר יותר. והוא, כחלק מהערכים שהנחו אותו והאידאולוגיה שספג בתנועה ואמר שהוא לא יבגוד בחניכים שלו ואם עוברים זה רק לקיבוץ עני השוכן על הגבול. כך הגיעו השניים לקיבוץ בארי, שם היו בני קיבוץ בגילם, שאת חלקם הכירו כי עשו תקופת הכשרה בחפציבה ולמדו את עבודת הרפתנות אצל נוח, אבא של אנדד. שרי ואנדד מצאו את מקומם בבארי ונולדו להם שני ילדים נוספים, לירז וגונר.
ב-1959, כשהוא בן 35, הוציא אלדן את ספרו הראשון. "שניהם היו בהיריון" מספרת אשכר, "אמא איתי ואבא עם הספר הראשון שלו". אברהם שלונסקי, שהיה עורך המדור הספרותי בעיתון "על המשמר" היה הראשון שפרסם את שיריו של הקיבוצניק הצנוע, שלא היה מחובר לקליקות הספרותיות. "אני הייתי האחרון ששלונסקי פרסם ראשון" הוא היה מעיד על עצמו. מאז המשיך אנדד לכתוב בעקביות, ופרסם 18 ספרי שירה.
בקיבוץ בארי חגגו לאנדד כל פעם שיצא ספר שירים שלו. עבורו ועבור חברי הקיבוץ השירה שיצר הייתה חלק אינטגרלי מהיצירה הקיבוצית ומחיי התרבות העשירים של בארי. לקראת כל השקת ספר חדש שרי הייתה בוחרת טקסטים, עובדת עם החברים המשתתפים ועורכת את האירוע שכלל קריאת שירה, דברי חברים בעקבות השיר ומוסיקה. הילדים של אנדד ושרי היו מחלקים לחדרי החברים את הספרים החדשים עם הקדשות אישיות מאבא. שרי הייתה הקוראת הראשונה של אנדד וסייעה בניקוד ובהעתקת השירים בזמן שטרם מכונת הכתיבה והמחשב. לא פעם ההורים היו דנים יחד בנוגע למילה מסוימת בשיר. את התואר השני שלה כתבה שרי על שירתו של אנדד ויחד הם היו נוסעים להרצאות בנוגע לשירה שלו.
***
את ההחלטות שקיבל אי אז בילדות יישם אנדד במלואן. להיות קיבוצניק ומשורר לא היה שילוב מקובל, ובתנועה הקיבוצית הסתכלו פעמים רבות בעין עקומה על "אומנים" למיניהם. אבל אנדד תמיד דאג לטפח את שני החלקים שבחייו באופן אינטנסיבי והיה אהוב ומקובל על חברי קיבוצו, הן בחפציבה, כשהיה מגיע לבקר, והן בבארי. הוא הקפיד לעבוד בחריצות בענפי הקיבוץ השונים ומילא את חלקו בתורנויות הנדרשות בחדר האוכל ובשמירות הלילה. בהמשך עבד כמורה בבית הספר המקומי ולימד תנ"ך, ספרות ולשון, אחר כך בבית הספר האזורי וכן עסק בלימוד מבוגרים. תלמידיו אוהבים ומעריכים אותו עד היום.
בתמורה הקיבוץ אפשר לו להתמסר לכתיבתו, בלי לפגוע כמובן בחובותיו. לאחר שהיה עושה שמירת לילה, היה באפשרותו להקדיש יום אחד בשבוע לכתיבה נוסף לשני הימים שקיבל מהקיבוץ לעבודת הכתיבה. לשם כך הוצב בתחילה פחון קטנטן בקצה הקיבוץ ליד חורשת האורנים ואחר כך נבנה עבורו צריף על ידי אחד מבנאי הקיבוץ, ברנדי. צריף עץ צנוע וסגפני, ובו שולחן, כיסא ומנורה, שחלק מחברי הקיבוץ עוד זוכרים כיצד הייתה דולקת בשעות הארוכות של הערב והלילה. "אסור היה להפריע לאבא כשהוא עבד שם. היו שנים שהרגשנו שהשירה יותר חשובה מאיתנו, אבל לכל הילדים יש כעסים על ההורים, ובסך הכל הוא אבא מדהים, היינו משפחה אוהבת גם אם סוערת ולמרות שגדלנו בבית הילדים, בית ההורים היה משמעותי מאוד עבורנו" נזכרת אשכר.
כישורי הכתיבה שלו באו לידי ביטוי גם בעשייה הקיבוצית: הוא כתב מסכתות לחגים (למשל המסכת סוכות לרגל חגיגות 20 שנה לבארי, "טכס האסיף" לחג השבועות שהולחן על ידי דוד זהבי ואברהם דאוס ועותק ממנו שמור בספרייה הלאומית) ובטקס טו' בשבט, היה ממציא חמשיר על שמו של כל ילד שנולד בבארי באותה השנה. גם כשעבד כסדרן עבודה, מספרים חברים מהקיבוץ, היה כותב להם שירים.
"אבא הוא אדם מאוד רוחני בהוויתו, אדם רגיש ואוהב וגם אידאולוגי – כזה שנואם באסיפות קיבוץ. קיטור לא הייתה אופציה מבחינתו. מאוד מחובר לטבע, מאוד בריא – הקפיד על תזונה טבעונית מגיל צעיר, היה לו לו"ז קבוע למדי, היה מטייל, עושה הליכות בחורף, שוחה בקיץ מדי יום".
עם השנים, מספרת בתו, הוא הלך והתרכך. יחד עם שמחות החיים, כמו הולדתם של חמשת נכדיו (קסם, שיר, יובל, ירין וניקולאס), ידע אנדד גם אובדנים רבים במהלך חייו. למרות זאת, ברוב התמונות שלו הוא מחייך. כך גם שיריו – משקפים את שמחת החיים שלו, את האמונה הבסיסית שלו שהחיים הם ערבוב של עצב ושמחה, תוגה והשלמה. רבים משיריו מוקדשים לחברים מבארי שנהרגו או מתו בנסיבות שונות: "הוא ראה שליחות בלתעד גם את החיים וגם את המתים, כמו ליצור גלעד עבורם, זה היה מאוד חשוב לו".
אשכר מתארת כיצד הוריה תמיד התמודדו וצלחו יחד משברים. גם כשאחותה, לירז, הלכה לעולמה כתוצאה ממחלה בגיל 48 וחצי בלבד. הספר "שש שעת שחר – שירים ללירז" נבט מתוך הכאב על מותה.
***
בשבעה באוקטובר היה אנדד ספון בביתו יחד עם אשתו, הוא בן 99, שרי בת 88. המטפלת שהייתה להם עזבה זמן קצר קודם לכן ובאופן חריג הם היו לבדם. כשאשכר ניסתה ליצור קשר עם הוריה, הם לא ענו לה בתחילה. כשהתקשרה לשכן האהוב, אביה חצרוני, הוא חזר אליה ואמר: "יש מחבלים בקיבוץ, תגידי להורים להסתגר בממ"ד". אביה נרצח בביתו כמה שעות לאחר מכן. בסופו של דבר הצליחה הבת ליצור קשר עם אמה, ושמעה ברקע קולות ירי. שרי סיפרה על אנשים שיורים בדשא מחוץ לבית הייתה להן שיחה מלאת אהבה, שאשכר חששה שהיא שיחתן האחרונה. "היא אמרה לי 'תשמרו על עצמכן', כאילו היא הבינה שאולי היא לא תסיים את היום הזה בחיים".
אשכר ובתה, קסם, יחד עם הבנות של לירז, שיר ויובל, התקשרו לכל העולם במטרה להכווין כוחות לביתם ולהציל את ההורים. במשך שעות ארוכות לא היה להם מושג מה קורה איתם, והחשש לשלומם היה כבד מאוד. במשך שעות ארוכות לא התקבל מהם שום סימן חיים והן השלימו כבר עם האובדן. רק ביום ראשון קיבלו טלפון מפתיע מגונן, אחד החברים שהיה באוטובוס שפינה את מי שניצל לים המלח, וסיפר כי שרי ואנדד היו עליו יחד איתו. הוא נתן להן לדבר עם שרי. אשכר וכל הנכדות נשמו לרווחה. מאוחר יותר כשנשאלה שרי מה היא לקחה איתה, היא ענתה: "לקחתי הכל, ויש איתי את הדבר הכי חשוב – את אבא".
בדיעבד, מספרת אשכר, החיים בבארי, על הגבול עם עזה, היו מאז ומתמיד קרב מתמיד לשמור על שגרה מול האיום שמעבר לגדר. גם במלחמת ששת הימים היא זוכרת את עצמה במקלט עם אחותה ואחיה שהיה אז תינוק ועם חבריה לגן כלנית, בעוד אמה עם תלמידיה במקלט אחר ואבא בשוחות שסביב לקיבוץ, שומר. גם בעשורים האחרונים, בהם החיים בעוטף היו שלובים בסבבי לחימה בלתי פוסקים, ההורים לא הפסיקו להאמין שזה המקום עבורם להיות בו. פעם אחת כשנשמעה אזעקה בעוד אנדד אוכל בחדר האוכל, כל שאר החברים מיהרו להיכנס למרחב המוגן ואילו אנדד נשאר לאכול בשלווה. כשנשאל על כך ענה: "כשהייתי ילד בחפציבה וירו עליי מהגלבוע לא ברחתי, אז למה שעכשיו אני אברח?".
***
שיר אחד של אנדד קיבל תהודה עצומה לאחר השבעה באוקטובר, שיר שנשמע כמעט נבואי: "על קירות בארי".
השיר לקוח מתוך הספר "שש שעת שחר" שכתב אנדד בעקבות מותה של בתו לירז, שנפטרה והובאה לקבורה בבארי. הוא נכתב במקור בעקבות מותה של לירז ואשכר רואה בו את הרגישות של אביה לקהילת בארי, בה חי כה הרבה שנים, ובה אנשים רבים חוו אובדנים.
אחרי השבעה באוקטובר קיבל השיר, כמו שירים רבים אחרים, משמעות שונה לגמרי, והיה לשיר קינה על הקיבוץ הנחרב ועל האובדנים האינסופיים שספגו חבריו הנותרים.
אנדד לא רצה בשום אופן להתפנות מביתו האהוב מבארי, כך מספרת שרי וגם החייל שעזר בפינוים. אך המצב בבארי היה מסוכן וכולם פונו. שרי ואנדד פונו גם הם והגיעו למלון בים המלח יחד עם שאר חברי בארי, שם אשכר וקסם התאחדו איתם מחדש וטיפלו בהם. גם שיר ויובל, הבנות של לירז, הגיעו עם שוקי אלמנה של לירז, לבקר את סבא וסבתא בים המלח ולעזור להם. בהמשך, הועברו שרי ואנדד משם לדיור מוגן בתל אביב.
אנדד מציין כעת, בקיץ 2025, 101 שנים להולדתו, ויש לו כה הרבה במה להתגאות, במורשת העשירה שיצר – של יצירה, עשייה, חלוציות ואהבה.
כשאשכר הראתה לאנדד ששירו "על קירות בארי" פורסם במדור הספרותי של "ידיעות אחרונות" כמה ימים לאחר טבח השבעה באוקטובר, בעוד הם שוהים במלון, מבעד לצער הנורא על האובדנים של החברים והבית, היה בעיניו גם ניצוץ של כוח חיים על כך שקול יצירתו שנחצבה מתוך כאב האובדן על בתו לירז, ממשיך להישמע.
"אבא היה רוצה שנדע לצמוח גם מתוך המשבר הנורא שעברנו כולנו ואנחנו עדיין עוברים" אומרת אשכר, "זה מה שהוא לימד אותי באיך שהוא חי את חייו".
***
לפני שנה, בגיל 100 זכה אנדד בפרס מיוחד מטעם אקו"ם על עושר יצירתו ועל תרומתו הייחודית ורבת השנים לתרבות הישראלית. "סגנון כתיבתו מורד ביחס השגור בין צליל למשמעות, בדגש על הצלילים החוזרים על עצמם ונראה כי בעצם הם מבטאים מעין לחש קסם או תפיחה. שיריו הם לא פעם חידה מורכבת, מאתגרת לפענוח. רבים מהם עוסקים בשכול, רוויים בצער, עם זיק של אור מנחם. לצד השירה, אנדד הוא איש חינוך מסור, שלימד את ילדי בארי והסביבה ספרות, לשון ותנ"ך לאורך שנים רבות והם השיבו לו אהבה" נכתב מטעם אקו"ם בהחלטה להעניק לו את הפרס המכובד. בסוף אוקטובר 2023 הועבר ארכיונו העשיר של אנדד למכון גנזים.
***
בהכנת הכתבה נעזרנו בטורה של זיוה שמיר בעיתון ידיעות אחרונות, "לא אשכח זאת רעֵי איך על גבי נשאתני" מיום ה-21 ליוני 2024.
אשכר אלדן כהן, בתו של אנדד היא אומנית בינתחומית, משוררת, תרפיסטית באומנויות ומרצה. יש לה הוצאת ספרים הנקראת על שם שלושת הסבתות שלה: "פייגה, הרטה וסוניה". מאז טבח שבעה באוקטובר, אשכר מתמודדת עם האסון הנורא שקרה לקיבוץ בו גדלה, והיא עוסקת בכך בהרצאתה: "בארי. ברלין. על זכות היהודים לחיות". על העשייה של אשכר אפשר לקרוא באתר שלה: "אשכר אלדן כהן, הקול שלך אשה יצירה ריפוי והשראה".
