שייקספיר היה אחד מגדולי הכותבים על אהבה. המיתוס הזה מקובל עד כדי כך ששמו של המחזאי והמשורר הבריטי הפך להיות כמעט מילה נרדפת לכתיבה עזת רגש ומלאת פאתוס על אהבה. רומיאו ויוליה, בנדיק וביאטריצ'ה, לוצ'ינטו וביאנקה, אנטוניוס וקליאופטרה, וזה לפני שהזכרנו את הסונטות.
האם אכן כך?
בקריאה מעמיקה, כל אחד ואחד מ"סיפורי האהבה" הגדולים שלו מציג מערכות יחסים מורכבות, מלאות דילמות וסתירות המעלות סימני שאלה: עד כמה מדובר באמת בסיפור אהבה? או שמא מדובר בכלל בסיפורים על דברים אחרים, שרק מתחפשים אליה?
אחת מהדוגמאות שממחישות את השאלה הזו בצורה הברורה ביותר היא המחזה "אנטוניוס וקליאופטרה".
את אנטוניוס וקליאופטרה כתב שייקספיר כעשר שנים לפני מותו, בשנת 1606, והוא ככל הנראה הועלה על הבמה כשנה אחר כך. כמו רוב כתביו של שייקספיר, המחזה המודפס שאנחנו מכירים היום לא הובא לדפוס בחייו של שייקספיר אלא היה חלק מהקובץ שמכונה על ידי החוקרים "הפוליו הראשון" – קובץ פוליו שהודפס כשבע שנים לאחר מותו של המחבר המפורסם, ואגד בתוכו את רוב המחזות שכתב בחייו.
228 עותקים שלמים ו-158 עותקים לא שלמים בלבד נותרו מקובץ הפוליו הזה בעולם כולו, ואחד מהם, בזכות תרומה נדיבה, נמצא אצלנו בספרייה הלאומית. הקובץ שמור ומטופל היטב על ידי צוות השימור של הספרייה, לצד הדפסות נדירות נוספות של כתבי שייקספיר, כמו עותק שלם מ"הפוליו השני" וספר הסונטות שהודפס לראשונה מעט אחרי קבצי הפוליו, ב-1640.
העותק של ספר הסונטות שנמצא בספרייה, אגב, כולל משהו שלא קיים ברוב ההעתקים שנותרו בעולם: העמוד הראשון. בעמוד זה ישנו איור של שייקספיר עצמו, ולאורך השנים האיור הזה נתלש מרוב ההעתקים.
נחזור לאנטוניוס וקליאופטרה.
אנטוניוס, אחד מגיבוריה של רומא וחבר בשלישיית המנהיגים שתפסו את מקומו של יוליוס קיסר לאחר מה שהיה ככל הנראה ההתנקשות המפורסמת בעולם, מתאהב עמוקות בקליאופטרה. למרות שיש רבים שרואים בכך בגידה חסרת מצפון, הוא נשבה בקסמיה של מלכת מצרים, מי שהייתה המאהבת לשעבר של יוליוס קיסר בעצמו. ההתאהבות הזו מוחלטת כל כך עד שהוא שוכח מחובותיו כאחד מהאנשים החשובים ברומא, ומתכנן להשתקע במצרים.
בינתיים ברומא, אוקטביאנוס – או בשמו המוכר יותר, אוגסטוס קיסר – לא רואה בעין יפה את הרומן שגוזל מרומא את אנטוניוס, ולאחר שאיומים לא עזרו, הוא משכנע את חברו לחזור לרומא על מנת לסייע במלחמה נגד שודדי הים. בנוסף, הוא מציע לו פרס ניחומים – את ידה של אחותו, אוקטביה.
למרות התנגדותה (המובנת למדי) של קליאופטרה, אנטוניוס נענה לקריאה, חוזר לרומא ומתחתן עם אוקטביה. אבל הן הנישואין והן המלחמה לא עולים יפה. הוא אינו מרוצה מהדרך הנבזית בה טיפלו אוקטביאנוס ולפידוס במנהיג שודדי הים, ומחליט לחזור למצרים. שם הוא מקבל את סליחתה של אהובתו שלא שכח, ומכריז על עצמו כשליט מזרח הרפובליקה הרומית. יחד עם קלאופטרה, הוא מתכונן למלחמה הבלתי נמנעת שתגיע. אפילו נבואה שניבאה שאם יצא למלחמה נגד אוקטביאנוס הוא יפסיד לא מרתיעה אותו.
במהלך הקרב הימי, כשהכף נוטה באופן ברור לטובת הרומאים, קלאופטרה נסוגה עם ספינותיה. אנטוניוס בוחר באהובתו על פני ארצו וחייליו, מפקיר את המערכה ויוצא אחריה. למרות שהוא כועס על הטעות הטקטית שלה, הם מתפייסים והוא מתארגן מחדש לקרב. אוקטיבאנוס מנצח אותו שוב, ועכשיו אנטוניוס מאשים בגלוי את קליאופטרה בהפסד. אבל לא אשה ומלכה כקליאופטרה תרכין את ראשה בהתנצלות. במקום זה, היא מגיבה בביום נסיון התאבדות, כדי לגרום לו לחזור אליה. כשאנטוניוס, המאוהב עדיין, שומע את זה, הוא לא טורח לברר את אמיתותן או שלמותן של השמועות שהגיעו לאזניו, ונופל על חרבו. הוא לא נהרג במקום, אלא נפצע, ונלקח לחדרה של קליאופטרה כשהוא גוסס. שם הוא מת בזרועותיה.
לאחר מותו, והניצחון הטכני של הצבא הרומאי, קליאופטרה מבינה שהיא עומדת להישבות, ושאוקטביאנוס רוצה להציג אותה לראווה במצעד הניצחון שלו ברומא. אז היא מגניבה לחדרה נחש ארסי, ובוחרת להתאבד. המחזה מסתיים בסצנה בה אוקטוביאנוס המנצח עומד מעל גופות השניים בתמהיל של ניצחון וחמלה, והם נקברים יחד.
עד כאן הסיפור, שמבוסס בחלקו על אירועים ואנשים המתוארים בספר "חיי אישים" של פלוטרכוס, [שהוא מעין סדרה של ביוגרפיות קצרות על אישיים יווניים ורומיים שחיו טרם תקופתו].
מוסר ההשכל הבולט (כמו בעוד מחזות שייקספירים נוספים כמו רומיאו ויוליה), הוא כמובן שלא מומלץ לזייף התאבדות בלי לספר לצד השני על כך, כי התגובות עלולות להיות הרות גורל.
אבל האם התכוון שייקספיר לומר משהו משמעותי יותר על מערכות יחסים לדרורות הבאים, ואם כן – מה הוא היה? האם מערכת היחסים בין המנהיג הרומאי למלכה המצרית הייתה באמת סיפור אהבה מכמיר לב, או שזה בעצם סיפור על בחירות פוליטיות?
מצדו של אנטוניוס, לכאורה נראה בתחילה כי מדובר באהבה, גם אם אובססיבית ולא שקולה. הוא נוטש שוב ושוב את חייו ברומא כדי לחיות עם קליאופטרה. הוא מפנה עורף לנישואיו הפוליטיים הנוחים, לתפקיד רם מעלה ולהשפעה ברומא, והוא אפילו נוטש את המלחמה ואת חייליו, כל זה רק כדי לחזור אליה.
אך מצדה של קליאופטרה, התמונה קצת שונה. היא אולי אוהבת אותו בהתחלה, ולכן מתחננת שלא ישמע לקריאתו של אוקטביאנוס ולא יעזוב אותה לטובת רומא. אבל לאחר שהוא לא נענה לה, עוזב אותה במצרים, ואף מתחתן עם אוקטוביה כדי לרצות את אוקטביאנוס – היא זועמת, וסדרי העדיפויות שלה משתנים. כשהוא חוזר, היא מתרצה לסלוח לו ולקבל אותו בחזרה בעיקר כשהיא מבינה שהיא עולה בערכה על אוקטוביה (איך בודקים דבר כזה?).
אבל אז הוא מכריז על עצמו כשליט מצרים ומזרח הרפובליקה, ובכך, בעצם, מדיח אותה, ושם את עצמו מעליה בשרשרת הפיקוד. זה לא גורם לה לאהוב אותו יותר. מאז ועד הסוף המר הוא בוחר שוב ושוב בחירות נמהרות, שלא מביאות בחשבון את רגשותיה או את טובתה שלה, ושבסופו של דבר, הוא מאשים אותה בתוצאותיהן ההרסניות.
לבסוף, כשהיא מנסה (בדרמטיות מוגזמת מעט אולי) להשתמש בחולשה שלו כלפיה כדי להסדיר את העניינים ביניהם, היא טועה בהערכת כוחה, ובמקום שירוץ אל חדריה כדי לנסות להצילה, הוא נופל על חרבו ומתאבד.
באותו הרגע אוקטביאנוס למעשה ניצח. קליאופטרה, שיודעת שתהפוך לפריט המוצג לראווה במצעד הניצחון, מעדיפה לקחת את גורלה בידה ולא לקבל את העתיד המצפה לה. היא ונערותיה מתאבדות באופן אקזוטי למדי – באמצעות נחש ארסי. אבל בניגוד לאנטוניוס, שמתאבד בעשה של כניעה לגורלו המר, התאבדותה היא מעשה פוליטי, שמחזיר את השליטה שניטלה ממנה לידיה שלה. היא בוחרת להפסיד את ממלכתה בתנאיה שלה, ולא לשלם בהשפלה בנוסף להפסד שנגזר עליה. היא מסרבת להיות פרס בידי האויב. זהו אקט של גאווה ושליטה.
ודווקא הסוף הזה מציג באור אחר את הסיפור כולו, מראשיתו. אחריו, קשה לפרש גם את המעשים הראשונים כמעשי אהבה טהורים. אנטוניוס רואה בקליאופטרה מקום מפלט מאחריותו ומצרותיו, ומתייחס אליה כאל רשת ביטחון. היא אמורה לסור לגחמותיו ולציית לפקודותיו, למרות שהן פוגעות בה ובמעמדה, ומובילות אותה ואת אנשיה להפסד ומוות בקרב. נראה כאילו היא מצייתת ונכנעת לו, עד שמעשיו הנמהרים פוגעים באנשיה. אז היא נסוגה ממנו, ומעדיפה את ממלכתה על פני האיש שבגד בה.
תגובתו לשמועות על מותה, הנפילה על חרבו, אינה מעשה של אהבה נואשת אלא של פחדנות. האשלייה, הפנטזיה שהוא נתלה בה, מתנפצת כליל, והוא שוב משליך את עצמו שוב על דבר אחר – החרב ממלאה את מקומה של האישה, והוא נופל אל גורלו.
קליאופטרה, לעומתו, היא מלכה. בתקופה סוערת של חילופי שלטון ומאבקי כוח בעולם גברי, היא נאבקת מרגע עלייתה לשלטון לבסס את מעמדה ואת מצבה של הממלכה שלה. היא לא בוחלת באמצעים, ומצליחה ליצור ברית עם המנהיג החזק של תקופתם – יוליוס קיסר. כשהיא נקשרת לאנטוניוס, היא עושה את זה מאותן סיבות, בתקווה להמשיך את התמיכה של האימפריה הרומית במדינת החסות הקטנה שהיא עומדת בראשה. נאמנותה ואהבתה נתונים תמיד לממלכתה, לא לגבר. היא פועלת בצורה שקולה ומחושבת, בוחרת בחירות מורכבות, ולא מוכנה לצעוד אחריו בעיינים עצומות, כפי שהוא מצפה ממנה. אפילו התאבדותה היא אקט של התרסה, שמעביר את הכוח אליה, ומסרב להיכנע לתכתיבי הגברים הרומיים.
מותו של אנטוניוס גורם לו להיות זה שהפסיד את רומא לאוקטביאנוס. מותה של קליאופטרה הופך אותה לנצחית, לדמות מיתית, לסמל של עוצמה נשית שהשאיר את חותמו על תרבויות המזרח והמערב עידנים שלמים אחר כך.
אנטוניוס רואה את קליאופטרה כהתגשמות פנטזיה, וברגע שזו מתפוצצת, עולמו חרב עליו והוא מגיב בזעם. קליאופטרה רואה באנטוניוס אפשרויות לביטחון ושגשוג, וכשאלו מכזיבות אותה היא בוחרת לסגת ממנו, ולנסות לשמר את כוחותיה. מצד אחד יש פנטזיה, מצד שני פוליטיקה. אהבת אמת נצחית? כנראה שלא.
