"החובה היא הנאה", כך היה כתוב על קיר משרדה הצנוע של מי שכונתה בחיבה "שוועסטע זלמה" [מגרמנית: האחות זלמה. מ.פ] – זלמה מאיר, האישה שהניחה את היסודות למקצוע הסיעוד בבית החולים שערי צדק בירושלים.
המילים הללו, שהן חלק משיר של המשורר ההודי רבינדרנת טאגור, לא היו מונחות שם סתם. הן היו תיאור מדויק לחיים שחייתה ולאופן בו ראתה את עבודתה ואת אחריותה.
68 שנים היא חיה בתוך תחומי בית החולים ועבדה בשערי צדק. מיום הגעתה לארץ בשנת 1916, עד מותה בגיל 100, ב-5 בפברואר 1984.
זלמה מאיר נולדה וגדלה בהנובר שבגרמניה, במשפחה יהודית ענייה. היא התייתמה מאמה כשהייתה בת חמש, כשזו חוותה סיבוך רפואי שלא טופל כראוי בעת לידת אחותה הקטנה. הילדות ללא יד אם מכוונת ומחבקת, וצילו של אותו סיבוך רפואי, השפיעו על החלטתה של הנערה הצעירה לפנות לקריירה רפואית.
לימים סיפרה בספר זכרונותיה "חיי בשערי צדק":
"איבדתי את אמי בשחר ימי. ועל כן הייתה לי נערות קשה למדי – עובדה זו הביאה להתעוררות צורך עז בקרבי להעניק לאנשים כל מה שחסר לי: אהבת אם ואהבה לכל יצורי אנוש. זאת הסיבה שבחרתי במקצוע האחות".
בשנות העשרים המוקדמות שלה, היא התקבלה לעבודה כאחות בבית החולים ע"ש סלומון היינה בהמבורג. שנותיה הראשונות בבית החולים הוקדשו ללימודים והכשרה, הכשרה שהתפרסה על פני כל המחלקות הבסיסיות של בית החולים: רפואה פנימית, כירורגיה, ילדים ומיילדות.
שבע שנים אחר כך – בשנת 1913, הייתה מאיר, יחד עם אחות נוספת, בין הנשים היהודיות הראשונות שהוסמכו כאחיות רשמיות על ידי ממשלת גרמניה.
בשנת 1902 הקים ד"ר משה וואלך את בית החולים "שערי צדק" בירושלים. לאחר שנים של עבודה עם צוות אחיות מצומצם מאד, שרובן לא קיבלו הכשרה רשמית כאחיות, הוא החל במסע חיפושים אחר אחות ראשית עבור בית החולים, וזלמה מאיר הוזמנה למלא את תפקיד. היא נענתה להצעה, למרות שמשמעותה הייתה להשאיר מאחור את חייה הקודמים, ואת כל מה שהכירה.
על הגעתה לפלשתינה, שהושפעה רבות מאותו אדם שגייס אותה לתפקיד, היא כותבת:
"בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עזבתי את בית החולים ויצאתי בדרך לפלשתינה. בחודש דצמבר לשנה זו הגעתי ארצה. המאורעות הבאים הם שהשפיעו על החלטתי זו: ד"ר ואלך הגיע לאירופה בשליחות דחופה על מנת למצוא אחות ראשית לבית החולים שלו (….) ואלך היה יליד העיר קלן והגיע לישראל בשלהי המאה התשע עשרה. מניעי עלייתו הושפעו מגישתו הדתית והיו אידאליסטים"
ד"ר וואלך, מספרת מאיר, יצא אז בשליחות להולנד וגרמניה כדי לאסוף כספים למטרת הקמת בניין ל"שערי צדק". זה היה בית החולים היהודי הראשון שנבנה בהתאם לחוקים שהיו קיימים בפלשתינה, אבל האוכלוסיה אותה שירת לא הוגבלה ליהודים בלבד – טופלו בו ערבים ואירופאים, נוצרים ומוסלמים כאחד.
לצד ההצלחה באיסוף התרומות לבנין, בעיית איוש צוות האחיות פגשה את ד"ר וואלך פעם אחר פעם. גם כאשר הגיעה סוף סוף אחות הולנדית לסייע, היא חזרה לביתה אחרי זמן קצר בשל התנאים בהם נאלצה לעבוד בבית החולים, שהיו פרימיטיביים מאד בהשוואה לאלו שבהולנד. בגלל התנאים הקשים הללו, מציאת צוות מיומן שיסכים להישאר הייתה משימה בלתי אפשרית, או כך לפחות חשב ד"ר ואלך:
"עקב התנאים הקשים בבית החולים וגם משום דרישותיו הקפדניות של ד"ר וואלך, כאשר מישהו מתאים בא ונשאר, הייתה בבית החולים תחושה של זכייה בפיס".
בדיוק בתקופה זו הגיעה האחות זלמה, בת ה–32, והביאה עמה את האור.
האחות הראשית של ירושלים
המסע לפלשתינה היה משימה לא קלה. ראשית, היא נזדקקה לרישיון יציאה מטעם השלטונות הגרמנים, ואז היטלטלה בדרכים במשך ארבעה שבועות, ואף נאלצה להמתין מספר ימים בדמשק. בערב הגעתה לירושלים לאחר המסע המפרך, ביקשה רק דבר אחד: כוס קפה. היא שוכנה בחדר פשוט למדי וכבר בלילה הראשון ערכה היכרות עם פשפשי המיטה.
בבית החולים היא מצאה אי סדר רב. במשך שבועות רבים היא הסתובבה עם מחברת ובה רשמה כל מה שלא היה תקין לפי דעתה. כך החלה, לדבריה, להכניס שיטות עבודה ולארגן את המחלקות על פי נהלי העבודה שהכירה מגרמניה. אחד השינויים הראשונים היה הצעת המיטה לפי השיטה הגרמנית לכל חולה.
צוות הנשים שעמד לרשותה היו אחיות לא מיומנות שלא קיבלו הכשרה, וזלמה לקחה על עצמה ללמד אותן. במהלך מלחמת העולם הראשונה פרצו מגפות שונות, ובהן טיפוס ודלקת קרום המוח. באותה עת היו בבית החולים 150 מיטות – כמעט כפול מהמתוכנן – אך צוות הסיעוד, כאמור, היה לא מקצועי. מאיר הייתה האחות המוסמכת היחידה, ולפי האגדה, בשעות קבלת הקהל שלה השתרך תור שהגיע עד שוק מחנה יהודה.
נחושה להנהיג רפואה מתקדמת, היא הביאה עמה תקנים קפדניים שלא היו מוכרים בירושלים של אותם ימים. תחת הנחייתה, האחיות לא רק טיפלו בחולים, אלא גם היו מחויבות לסטנדרטים נוקשים של היגיינה: הן לבשו סרבלים מיוחדים ומצנפות כדי למנוע זיהומים, והחולים חויבו להתרחץ ולגלח את שיערם לפני קבלתם למחלקות. מעבר לכך, מאיר הכניסה לבית החולים שיטות רפואה מודרניות שהושפעו מהגישה הגרמנית – צוות בית החולים נדרש ללבוש מדים לבנים ללא יוצא מן הכלל, בגדי החולים וכלי המיטה שלהם הוחלפו מדי יום, והחולים עצמם עברו רחצה יומית.
לא היה פשוט או קל לעבוד בבית החולים. המבנה נעדר תשתיות חיוניות – לא היו בו מערכת חשמל, צנרת מים או חימום מרכזי. חדרי הניתוח הוארו באורן המרצד של מנורות שמן פרפין, ומי הרחצה חוממו בתנורי נפט. תנאים אלו הפכו את העבודה היומיומית למורכבת ואת גיוס כוח האדם לאתגר של ממש. בתוך המציאות הקשה הזו, זלמה מאיר לא הרשתה לעצמה לוותר. היא עבדה סביב השעון – לא פחות מ-18 שעות ביום, ודאגה להטמיע את הסטנדרטים הגבוהים שלה בכל היבט של העבודה. האחיות בבית החולים ידעו היטב שאין מקום לקיצורי דרך – מאיר ציפתה מהן לאותה רמת מסירות ותשומת לב שהפגינה בעצמה.
האחות – המורה: מהפכת הסיעוד שיצאה מירושלים
בתחילת המאה ה-20, הכשרת אחיות ומיילדות התבססה על ניסיון מעשי בלבד, ללא רקע תיאורטי מסודר. מאיר הייתה זו שפיקחה אישית על הכשרת צוות האחיות והמיילדות, כשהיא מקנה להן ידע מקיף – מהחלפת מצעים ועד החתלת תינוקות. לא פעם, כשהיה בכך צורך, מילאה בעצמה את מקומן של המיילדות שלא התגוררו בתחומי בית החולים. עם השנים הפכה מאיר ליד ימינו של ד"ר וואלך, והייתה מעורבת בפרוצדורות רפואיות מורכבות – החל ממילות ועד גרידות וניתוחי פיום קנה. היא ליוותה אותו בביקורי בית, ובתקופות שבהן נעדר, לקחה על עצמה את האחריות לניהול בית החולים. בין השנים 1916 ל-1930 פיקחה גם על האספקה ותחזוקת המבנה, כשהיא מקפידה על שמירת חוקי הכשרות במטבח בהתאם להנחיותיו של ד"ר וולאך. רק אחרי עשר שנים קיבלה עוזרת שתסייע לה בעומס המשימות.
בשנת 1934, במקום שבו ניצבה בעבר הרפת של בית החולים, הגשימה מאיר את אחד מחלומותיה הגדולים – הקמת בית הספר לאחיות "שערי צדק". ד"ר וואלך התנגד בתחילה לרעיון. הוא, חשש שהלימודים העיוניים יפגעו בהתנסות המעשית. אך מאיר הייתה נחושה להעניק לתלמידותיה גם הבנה תיאורטית מעמיקה, והתוצאה לא איחרה לבוא – אחיות בית הספר הפכו לנשות מקצוע מבוקשות בבתי חולים בכל רחבי הארץ.
במהלך השנים הראשונות, היא הייתה זו שהעבירה את כל השיעורים המעשיים בעצמה. בסיום הלימודים, עמדו הבוגרות למבחנים בפני רופאים מבית החולים הבריטי, והוכיחו שוב ושוב את מצוינותן.
האמא של המטופלים: אשה קטנה עם לב ענק
אם עולה מהתיאור תמונה של אשה חזקה וקשה, שמנהלת ביד תקיפה וקפדנית את העובדות הנתונות למרותה, הרי שזו לא התמונה המלאה. זלמה מאיר הייתה, לפני הכל, אשה מלאת חמלה. גובהה היה פחות ממטר וחצי, והיא נודעה לא רק במקצועיותה אלא גם בלבה הרחב. בחדרה הצנוע בבית החולים קיבלה בשמחה אנשי צוות וחולים, מציעה להם תה עם נענע ושיחה מחבקת.
מאיר לא הסתפקה בטיפול רפואי – היא רצתה להבטיח שכל מטופל בבית החולים יזכה ליחס אנושי, רגיש ומכבד. החום והסבלנות שהיא הפגינה הפכו לסימן ההיכר שלה, לצד הדרישות המחמירות שהציבה לצוות הרפואי. היא חינכה את האחיות לראות מעבר למחלה – להבין שהחולים שמגיעים לבית החולים נמצאים ברגעים הפגיעים ביותר שלהם. בזיכרונותיה כתבה על כך: "שיננתי להן חזור ושנן: האנשים הבאים אלינו זקוקים לעזרה. מעל לכל חייבות הבנות לזכור ולא לשכוח, שיש לנסות את כל הדרכים כדי לגרום לחולה את מיעוט הכאב האפשרי ולא לחסוך כל מאמץ כשמטפלים בו."
היא מעולם לא נישאה, אך לא נותרה לבדה. במשך השנים היא אימצה שלוש ילדות שננטשו בבית החולים וגידלה אותן כבנותיה. אחת מהן, שמחה קלדרון, נותרה יתומה לאחר שאמה נפטרה ואביה גויס לצבא הטורקי. השנייה, בוליסה דאנה, ננטשה בבית החולים בידי אביה שהאמין כי במקום הזה יימצאו לה אנשים טובים שידאגו לה. מאיר דאגה לה כאם לכל דבר – קנתה לה צעצועים, טיפחה את אהבתה למוזיקה ולימדה אותה את ערכי החסד והנתינה. לימים, כשבוליסה נהרגה בפיגוע ברחוב בן יהודה ב-1948, מאיר נשברה. היא הסתגרה בחדרה במשך זמן רב, מתקשה להשלים עם האובדן.
הילדה השלישית שאימצה, סרינה, גדלה בבית החולים, למדה והמשיכה לקריירה רפואית, בדיוק כפי שמאיר חלמה.
***
מסירותה של מאיר עמדה למבחן גם ברגעים קריטיים בהיסטוריה. בשנת 1929, בעת הטבח בחברון, שנודע בהמשך בשם "מאורעות תרפ"ט", מאיר הייתה האחות היחידה בחדר הניתוח של בית החולים. במשך 23 שעות ברציפות, ללא מנוחה, היא סייעה בניתוחים שהצילו את חייהם של עשרות פצועים שהובאו מהטבח. גם במלחמת העצמאות היא גילתה תושייה יוצאת דופן. בכ"ט בנובמבר 1947, כשנודע לה על הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, היא שהתה בחופשה בנהריה. בלי להסס, היא פעלה ללא הרף במשך שלושה שבועות, פונה לכל גורם אפשרי – מהממשלה הבריטית ועד מנהיגי המחתרות – בניסיון לחזור לירושלים הנצורה. בסופו של דבר, הורשתה להצטרף לשיירה משוריינת שהביאה אותה בחזרה לבית החולים, שבו נזקקו לה יותר מתמיד.
בשנות ה-50, במהלך מגפת שיתוק הילדים (פוליו), הייתה מאיר הדמות המרכזית בניהול מחלקת הבידוד היחידה בעיר. היא הדריכה את הצוות בשימוש במכונות ריאת הברזל, שפעלו להצלת חיי החולים, ודאגה שהמערכת תפעל בצורה היעילה ביותר.
זלמה מאיר הקדישה את חייה לשירות הרפואה והאדם. החום שהעניקה, המשמעת שהנהיגה, והחזון שהגשימה – כל אלה הפכו אותה לדמות מופת. מורשתה ממשיכה להתקיים גם כיום, ומורגש היטב שכל מי שנכנס בשערי בית החולים צועד בנתיב שסללה באהבה, בעבודה קשה ובמסירות אין קץ.
בשנת 1974, כאשר הייתה בת 90, הכריז עליה ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, כ"יקירת ירושלים". בשנה שלאחר מכן הופיעה במאמר של מגזין "Time" על נשים ברחבי העולם שהקדישו את חייהן להקלת סבלם של אחרים. חייה של זלמה מאיר שיקפו צניעות, סדר ומסירות לעבודה ברוח המסורת הגרמנית של הסיעוד. היא לימדה אחיות "את סוד הגישה האנושית כלפי מטופלים".
כיום, תלויה בלובי בית החולים שערי צדק תמונתה של שוועסטער זלמה, מייסדת תחום הסיעוד בבית החולים, כמקור השראה.
