ד"ש מנעורייך: אתגר קרת, הניינטיז ומושג האיכות
אהוד פירר
.
קשה להאמין, אבל רק לפני שנה בערך סערה הרשת סביב השאלה "אחת לכמה זמן אתה חושב על האימפריה הרומית?" ההנחה הייתה שגברים, או לפחות סוג מסוים של גברים, תמיד חוזרים בדמיונם אל האימפריה הרומית. שהאימפריה הרומית תמיד משמשת להם נקודת התייחסות. באופן דומה, נדמה לי שאפשר לשאול כל אדם שעבר את גיל ארבעים, יהיה מינו אשר יהיה: "אחת לכמה זמן אתה חושב על הניינטיז?" והתשובה כנראה תהיה: לעיתים קרובות, לעיתים קרובות מאוד. אנחנו חושבים על הניינטיז כשברקע מתנגן שיר של נירוונה. ואנחנו חושבים על הניינטיז כשמתפרסם עוד ריאיון עם אביב גפן. אנחנו חושבים על הניינטיז כשמישהו מזכיר את הסדרה "פלורנטין" (או סתם מזמזם את השיר "מכה אפורה"). אבל בעיקר, אנחנו חושבים על הניינטיז בכל פעם שיוצא ספר חדש של אתגר קרת. מפני שלפחות במסגרת התרבות הישראלית, אתגר קרת היה הניינטיז, והניינטיז היו אתגר קרת.
כמובן, היו גם סופרים אחרים בניינטיז. עמוס עוז ודוד גרוסמן מכרו יותר ספרים. עירית לינור וחיים סבתו השפיעו בטווח הארוך לא פחות. והסגנון של אורלי קסטל־בלום היה חדשני לפחות באותה מידה. אף על פי כן, בארץ לפחות, אין יוצר שמזוהה עם הניינטיז יותר מקרת. אולי זה משהו בכתיבה הישירה, הרזה, נטולת התיאורים הארוכים והפעלולים הלשוניים. משהו בגיבורים הילדותיים, האדישים וחסרי השאיפות. משהו בנקודת המבט, התמימה והניהיליסטית גם יחד. משהו בעולם שהוא מצייר בסיפוריו, עולם ריאליסטי להכאיב, אבל כזה שיש בו תמיד גם ממד פנטסטי ובלתי צפוי. עולם שנע כל הזמן בין תהומות של רגש, ואפילו קיטש, לשיאים של אכזריות ואבסורד. משהו שכמותו אפשר למצוא במערכונים של אסף ציפור, במחזות של יוסף אל־דרור, בטורי "השער האחורי" של עוזי וייל, אבל יותר מכול – בסיפורים הקצרים, נטולי הפואנטה במכוון, של אתגר קרת.
קשה לומר מה גרם להופעתן של כל כך הרבה יצירות מסוג כזה דווקא בשנות התשעים. כנראה זה קשור לרוח התקופה, לעייפות מכל החזונות הגדולים: הציונות, השלום, הסוציאליזם והקפיטליזם. באותן שנים כולם היו עייפים ממילים מפוצצות. עייפים מהשפה הגבוהה, עמוסת המטפורות והדימויים, שאפיינה את סופרי הדור הקודם, שדיברו בביטחון אינסופי ותוך אימוץ עמדת הנביא הצופה לבית ישראל. כנראה הייתה מעורבת בזה גם עייפות מהרוח ההישגית שאפיינה את ישראל – ואת התרבות המערבית בכלל – בשנים שלפני כן: הצורך להצליח בגדול, לעשות את המכה, להשיג את המיליון הראשון לפני גיל שלושים. הייתה זו גם עייפות מכל אותו עולם רדוד, חומרני וצעקני שנשקף אלינו מהטלוויזיה, מהקולנוע, ומהווידאו קליפים: עולם של מלכות כיתה ושל כוכבי פוטבול, של בוורלי הילס 90210 ושל סרטי רמבו. אבל מעבר לכל זה, נדמה לי שהיה כאן עוד משהו. משהו שקשור לתפיסה מסוימת של איכות.
.
מהי איכות? מה הופך יצירה – סרט, ספר או שיר – לטובה? במשך השנים ניתנו אינספור תשובות לשאלה הזאת. התשובות הפשוטות דיברו על איכות הביצוע. ספר איכותי הוא ספר מעניין. כזה שאם התחלת לקרוא בו כנראה שגם תסיים (תשובה קצת בעייתית: הרבה קלאסיקות לא יעמדו במבחן). תשובות אחרות דיברו על הרעיונות שהספר מביע, או העומק שיש בו. ספר טוב, לפי זה, הוא ספר שיש בו איזו משמעות פילוסופית. ספר שמכיל אילו שהן תובנות עמוקות. אחרים יטענו כי ספר טוב הוא ספר שיש בו ממד רוחני, ספר שמעביר אותך טרנספורמציה, או כזה שמחבר אותך למשהו גדול יותר. אולם בשנות התשעים, רבים, כאמור, נטו לחשוד במילים גדולות וברעיונות גדולים. כולם התעייפו מכל הפוזה, מכל המטפורות ומכל הדימויים. לכן באותן שנים רבים העדיפו הגדרה אחרת של איכות: כזו המזהה איכות בעיקר עם כנות, עם אותנטיות ועם מקוריות. דבר־מה – ספר, סרט, או אפילו אדם – הוא איכותי לפי התפיסה הזאת, אם הוא איננו מזויף. אם הוא לא בנלי ולא צפוי. אם הוא משהו כזה שכמותו עוד לא ראית.
בסרט "מציאות נושכת" (1994), מסרטי הקאלט של שנות התשעים – וסרט שבמידה רבה הגדיר את דור האיקס – מתמודדים שניים על ליבה של וינונה ריידר: האחד, מייקל, הוא מנהל מצליח בתאגיד שידור אופנתי; האחר, טרוי, הוא מוזיקאי זועף שגר בדירת שותפים ומתפרנס מעבודות זמניות. במרוץ החיים, ללא ספק מייקל הוא המנצח. הוא עשיר, מצליח ומקושר. אם הגיבורה תבחר בו, עתידה מובטח. אף על פי כן, ברור לנו, הצופים, שבסוף היא תעדיף את המוזיקאי העני והאנטיפת (והחתיך). זאת מפני שהוא בן אדם אמיתי. הוא נשאר נאמן לעצמו. הוא לא מכר את נשמתו בעבור כסף ומעט פרסום. יותר מכך, הוא מעולם לא נהפך לחלק מן המערכת. משום כך הוא נתפס – בעינינו, הצופים של אז, כמו גם בעיניה של הגיבורה – כאדם טוב יותר, איכותי יותר.
נדמה לי שזוהי בדיוק אותה איכות שרבים מאיתנו זיהו אז, לפני שלושים שנה ויותר, בסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה של אתגר קרת. חוסר הנכונות ללכת בשבילים המוכרים, הסירוב העיקש לצעוד בתבניות השחוקות, ההתעקשות תמיד לחרוג מן הקלישאות, לברוח מהפתרון הקל, מהסיום המתבקש. אם סרטי דיסני המושקעים והמלוקקים – שבהם כל פרט תוכנן בקפידה ותמיד ידעת בדיוק מה תקבל – ייצגו קוטב אחד, אזי הסיפורים הקצרים של קרת – סיפורים שהיו תמיד רוויים בייאוש, ובאבסורד, וברגש, ובריאליזם גס, ובפנטזיה – ייצגו את הקוטב האחר: ברגע שנכנסת לתוכם, לא ידעת כיצד תצא. רק ידעת שזה יהיה מפתיע, מזעזע לפרקים ולגמרי מקורי.
.
הספר החדש של קרת, אוטוקורקט, הוא הזדמנות לחזור אל תפיסת האיכות הזאת ולבחון אותה מחדש. הספר מכיל שלושים ושלושה סיפורים, קצרים וקצרים מאוד, שכולם עוסקים בנושאים דומים: בחור שפוגש את האקסית המיתולוגית שלו רגע אחרי שזו נפרדה ממנו סופית, רק כדי לגלות שבעצם מדובר בכפילה שלה מיקום מקביל שנשלחה לעולמנו במסגרת תוכנית ריאליטי; ראשת הפקולטה למדעי הבדידות בברלין מפתחת ישות ממוחשבת בהתאמה אישית, שתשמש עבור כל אדם הנפש התאומה שלו; מנכ"ל מצליח העושה כל דבר בצורה חלקה ומרהיבה, עד שהוא מת – וגם את זה הוא עושה בצורה מרהיבה ("תראו איך ברגע אחד כל חייו עוברים לנגד עיניו כמו סרט תדמית מהוקצע: איך הוא הופך בהם מתלמיד מצטיין לחייל מצטיין לסטודנט מצטיין למנכ"ל מצטיין שמפרכס ברגעיו האחרונים על רצפת שיש של מסעדת פופ־אפ מגניבה"); גבר הולך לסופר לקנות זיתים ביום האחרון שלפני סוף העולם. כל הסיפורים בנויים באופן דומה: כולם נפתחים בסיטואציה סוריאליסטית, שלרוב משלבת ניכור צרכני עם טכנולוגיה עתידנית; כולם מכילים מנה גדושה של כמיהה רומנטית, לצד ילדותיות וקורטוב של ניהיליזם; והם כולם מסתיימים בבת אחת, בסוף שהוא שחור ועתיר רגש גם יחד.
אם כן, אפשר לראות באוטוקורקט ספר מדע בדיוני, ספר שמדבר על צרכנות או ספר שבוחן את מקומו של הרגש בעולם עתיר טכנולוגיה. ואולי הוא אכן כל אלה. אבל יותר מהכול, זהו ספר של אתגר קרת. או יותר נכון, זהו "ספר של אתגר קרת", הסופר והמותג. אומנם את הצעירים התל־אביבים האדישים עם הכפכפים והנובלס מפעם החליפו אנשי משפחה בני ארבעים פלוס, שצריכים לתמרן בין ילדים, קריירה ומשבר אמצע החיים. את הישראליות המובהקת – ישראליות תל־אביבית, חילונית ואפרורית – החליפה כעת אווירה קוסמופוליטית: כמה מן הסיפורים מתרחשים בארצות הברית או במקסיקו, ובכמה אינך יודע כלל מהי זהותם הלאומית של הגיבורים. אבל המבנה נשאר דומה, וגם הנושאים – אהבה, מוות, צרכנות, טכנולוגיה ועוד קצת אהבה – נשארו דומים. אפשר לומר שאתגר קרת הישן מהניינטיז חזר, והוא לא הזדקן ביום.
עם זאת, בסיפורים החדשים ישנו בכל זאת גורם אחד שבולט בהיעדרו: ההפתעה. אומנם, פה ושם קרת עדיין מנסה להפתיע את הקוראים. אבל בשלב כלשהו הטריק הזה ממצה את עצמו. אחרי כמה סיפורים הסיום המפתיע נהפך לדבר הצפוי ביותר. במילים אחרות, מי שרוכש את אוטוקורקט יודע שהוא רוכש ספר של אתגר קרת, ולכן הוא יודע בדיוק למה לצפות. בדיוק כפי שמי שקונה ספר של הרלן קובן, או צופה בסרט של דיסני יודע בדיוק למה לצפות. כאמור, זה לא בהכרח דבר רע. אפשר ליהנות מטוויסט עלילתי גם כאשר מצפים לו. אפשר ליהנות מיצירה עשויה היטב גם אם היא לא מחדשת כלום. מה שמביא אותנו לשאלה: האם זהו ספר טוב? ובכן, זה כבר תלוי בשאלה איך אנחנו מגדירים ספר טוב. מצד אחד, הוא ללא ספק עשוי היטב. הוא קריא מאוד, מצחיק לפרקים. יהיו גם כאלו שימצאו אותו מרגש. מצד אחר, וכאן אין מנוס מלהודות, זה בהחלט לא ספר שישנה את חייכם. זה לא ספר שתזכרו לאורך שנים. למעשה, סביר להניח שרוב הסיפורים יפרחו מזיכרונכם חמש דקות לאחר שתסיימו את הספר. האם זו בעיה? לא בטוח. אבל העובדה הזאת, לדעתי לפחות, אומרת משהו על אותו סוג מסוים של איכות, שזוהה פעם עם אתגר קרת ועם דור האיקס.
אבל זה עדיין לא כל הסיפור. כאמור, יש הרבה מובנים למונח איכות. מעומק פילוסופי ועד שלמות צורנית. אולם אחד הדברים שייחדו את האיכות בנוסח הניינטיז הייתה העובדה שזו הייתה איכות נטולת עומק. נטולת שורשים. נטולת רוח. היצירות הבולטות של התקופה עסקו בדרך כלל בתלישות, בריקנות, בשיעמום קיומי ובתרבות הפופ לצורותיה השונות. העולם שבו חיו גיבורי סיפוריו של קרת, למשל, היה לרוב עולם ללא היסטוריה, ללא רעיונות גדולים, ללא ממד עומק. כך למשל בסיפור הראשון בספר, "עולם ללא מוטות סלפי". בסיפור זה הגיבור וחברתו מתאמצים לגלות מה מייחד את העולם שלנו, מה מבדיל אותו מעולמות אחרים. עד שביקור מקרי בכנסייה חושף בפניהם את התשובה: עולמנו הוא עולם ללא אלוהים. עולם ללא כמיהה לאלוהים. אלוהים כל כך לא נוכח בעולמנו, עד שאנחנו כלל לא מרגישים בחסרונו. והדבר הזה, כך עולה מהסיפור, איננו בהכרח דבר רע. זה גם לא בהכרח דבר טוב. זוהי פשוט תכונה בסיסית שמאפיינת את העולם שלנו, כך על פי אתגר קרת: אין בו אלוהים. אין בו מטפיזיקה. אין בו רוחניות. זהו עולם שהמאפיין הבסיסי שלו זו הריקנות. האם זוהי אמירה חתרנית? כנראה שלא ממש. פעם אולי היה בזה משהו מתריס, מרענן, חדשני. היום הריקנות הזאת נדמית בעיקר ריקה. היום מה שנותר הוא עולם צרכני, נטול זהות ונטול עומק. לאנשים שחיים בעולם שכזה לא נותר אלא להתמכר לטכנולוגיה, להמשיך לחלום על אהבה רומנטית או לעסוק באובססיביות במוות.
.
נחזור רגע לסרט "מציאות נושכת". ננסה לחשוב על טרוי, המוזיקאי הכועס והאותנטי, כעבור שלושים שנה. אפשרות אחת היא שהוא עדיין לא התמסחר, וממשיך עד היום להתפרנס מעבודות מזדמנות, ליצור מוזיקה זועמת ולריב עם כל העולם ואשתו (אשתו של העולם ואשתו שלו). אפשרות אחרת היא שהוא נרגע, עבר ליצור מוזיקה קלה יותר לעיכול והחל לשתף פעולה עם תאגידים מסחריים – או בקיצור, נהפך לחלק מן "הממסד". במקרה כזה המוזיקה שלו תהיה מן הסתם ידידותית יותר, וגם הוא עצמו כנראה ייהפך לאדם נחמד יותר ולאיש שיחה נעים בהרבה. ייקח לנו כמה דקות לעלות על זה שבעצם אין לו שום דבר מעניין להגיד.
.
אהוד פירר, ד"ר לפרשנות, עוסק בכתיבה ובהוראה. ספרו "כחיות הנוהמות ביער" הופיע לאחרונה בהוצאת "שתיים".
.
אתגר קרת, אוטוקורקט, כנרת זמורה דביר, 2024
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: יובל יבנה על המחזור "אנטומיה של מלחמה" מאת ט. כרמי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
