הדוד פָקוּנְדוֹ
איסידורו בלייסטן
מספרדית: גוסטבו טרייבר
עריכת תרגום: טל ניצן
.
כדי שתבינו איך הייתה המשפחה שלי לפני שהרגנו את הדוד פָקוּנְדוֹ, ליתר דיוק, לפני שהגיע הדוד פקונדו, אספר לכם מה נהג לומר כל אחד מאיתנו.
אמא הייתה אומרת:
כלבים מרגישים כשבעליהם עומדים למות, אין דבר גרוע יותר מלנתח עם חום, הפניצילין מחסל את הכדוריות האדומות, הייתה אומרת, הילדים מתייבשים בקיץ, הייתה אומרת, הבנים נוטים יותר לצד של האמא והבנות לצד של האבא, הייתה אומרת, ילדים של זוגות פרודים תמיד עצובים, הייתה אומרת, הרופאים היהודים הם הטובים ביותר, הייתה אומרת, הבן הכי גרוע הוא תמיד זה שהאמא הכי אוהבת, הייתה אומרת, אלה שיש להם הכי הרבה הם אלה שמבזבזים הכי פחות, ולחשוב שאצל העניים הסרטן כבר יושב בפנים הייתה אומרת, הטפטים מושכים חרקים, הייתה אומרת, פעם אנשים היו מתים משפעת.
אבא היה אומר:
שחייה היא הספורט המושלם, הגרמנים הפסידו במלחמה ברוסיה בגלל הקור, לכל אנשי הצבא והימאים מצמיחים קרניים, לסוכנים־נוסעים גם, האמת שהכי טוב לגילוח זה תער, אין כמו כוס יין אדום בחורף, ואיזו בירה בקיץ, הרזות הן לרוב על הפנים, יין אדום לא שותים קר, לעשן טבק כהה בריא יותר מאשר סיגריות בלונד, אף רופא לא מנתח את האישה שלו, בסופו של דבר כל מה שהפועל רוצה זה חתיכת הסטייק ואת כוס היין שלו, מקבצים נדבות ויש להם חשבון בבנק, לגנבים צריך לחתוך את הידיים ולתלות אותם בפּלאסה דה מאיו, הדשן הכי טוב זה חרא של סוסים, הכסף נמצא באדמות, אסאדו צריך לאכול בעמידה, לאיכרים אין בעיות: קצת תירס, כמה ביצים, שוחטים איזו תרנגולת ומספיק להם.
אחותי הייתה אומרת:
אין דבר יפה יותר מללכת לקולנוע כשיורד גשם. ציפור מתה רק מצער. הבהירים מיד נשרפים בשמש, השחומים לא, מסתובבים בין כולם, ואחר כך. שונאת את הסרטים שגורמים לי לבכות. אני אוהבת ללמוד וללמוד. לא כמו אלה שמתחתנות בלבן. לא יודעת למה המנהלת מתעקשת על שיטת הקריאה הגלובלית.
אני הייתי אומר:
האמת שצריך להוריד את הכובע בפני התעשייה הגרמנית. היפנים מאוד בוגדניים. שחייה עושה שרירים חלשים. רתחנים נרגעים בִּן רגע. עד שאני לא מסיים את הלימודים שום בחורות. אנימה שאני רוצה זה ללמוד. צריך להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לאוניברסיטה.
ככה הייתה המשפחה שלי עד שהגיע הדוד פקונדו.
אבא עבד ברכבת, מחלקת תעבורה בתחנת רֶטִירוֹ. היה קם בחמש בבוקר, שותה את המאטֶה בעודו קורא את עיתון "קלארין" מההתחלה ועד הסוף ואחר כך היה הולך את השבעה בלוקים עד לתחנת סָאָבֶדְרָה. אמא דאגה לבית, השקתה את הצמחים וראתה טלוויזיה. אחותי עשתה פירוגרפיה[1] על עץ, עבדה כמורה ולמדה עבודה סוציאלית.
אני למדתי כלכלה והייתי שכיר במשרד רואי חשבון קָסימירֶס בּוֹנפּלַרְט.
כשהיינו ילדים, אני זוכר שאמא ואבא דיברו בלחש על הדוד פקונדו. כשאחותי או אני היינו מתקרבים, היו קוטעים את השיחה.
בקיץ, אחרי ארוחת הערב, אבא היה מוציא החוצה את כורסת הנצרים לאמא, את השרפרף בשבילו, הכיסא הווינאי (שהייתי מסובב) בשבילי, ואת הכורסה המתקפלת לאחותי.
בערבים ההם, כל פעם אחרי שעדכן איך הולך לו עם הבנייה של חומת החצר, היה מספר שוב ושוב איך פרסמו פעם את המכתב שלו במדור הקוראים־כותבים של "קלארין", לא יודע למה, ואמא תמיד דיברה על הדוד פקונדו.
הדוד פקונדו היה האח של אמא ושל הדודה פֶרמִינָה. אבא לא הכיר אותו וגם אנחנו לא. כשאמא התארסה עם אבא, הדוד פקונדו כבר נעלם. כשהגענו לגיל שאפשר להבין, אמא סיפרה לנו שהדוד פקודנו התחתן בקָסִילְדָה ושאשתו מתה באורח מסתורי, ושהלשונות הרעות והדודה פֶרמִינָה אמרו שהדוד פקונדו הרג אותה.
הדוד פקונדו היה הכבשה השחורה במשפחה של אמא. הדודה פרמינה אמרה שבשבילה הוא לא קיים כאח, וכי באשמתו מתה סבתא מצער.
יום אחד קיבלנו מברק מהדוד פקונדו:
״אחים ואחיינים יקרים: מגיע יום שישי ה־10. רכבת בינלאומית פּוסָדָאס.״
אבא לא רצה לקבל אותו, אבל אמא אמרה שלמרות הכול הוא אחיה, והאיש המסכן בטח מרגיש מאוד בודד, ואם הוא לא רצה להגיע לבית של הדודה פרמינה ובחר בבית שלנו, בטח הייתה לו סיבה.
וכך קרה שביום שישי ה־10 לחודש ב־23:45 היינו כולנו בתחנת צָ'קָרִיטָה. הרכבת איחרה קרוב לשעתיים, ובזמן שהמתנו במזנון פרץ ויכוח.
אבא אמר שהדוד פקונדו בטלן, ואם זה לכמה ימים הוא יכול להישאר אצלנו, אבל שלא יתחיל לחשוב שהוא, אבא, יממן אותו כל החיים. אמא ואחותי אמרו שמספיק שמישהו תלוי על סף תהום בשביל שידרכו לו על האצבעות במקום לעזור לו. אני לא אמרתי כלום. בינתיים הגיעה הרכבת.
לא בקלות מצאנו את הדוד פקונדו. היחידה שהכירה אותו הייתה אמא וכולנו הסתכלנו על הפנים שלה. סוף־סוף זיהתה אותו.
הוא נשען על איזה עמוד ואחז איזו חבילה דומה לקופסת נעליים.
ואז, מרגע שראיתי אותו היה נדמה לי שאני מכיר אותו מאז ומעולם. הדוד פקונדו פשוט עשה את הרושם הזה. וכשחבר אלינו, הניף את אמא באוויר ונישק אותה, לאבא נתן חיבוק שגרם לו להשתעל, את אנחֶליטה אחותי הרים כאילו היא החברה שלו, ולי הניח יד על הכתף בלי לומר מילה ונעץ בי מבט כאילו היינו שותפים לפשע.
״בואו, נלך לשתות משהו," קרא. ״אני רוצה להראות לכם כמה דברים."
אבא אמר שקודם חייבים לאסוף את המטען, אבל לדוד פקונדו לא היה שום מטען חוץ מקופסת הנעליים.
במזנון הזמין יין לבן לכולם. אמא ואבא החליפו מבט. פרט לאבא (טיפה ועם הרבה סודה), אף אחד בבית לא שתה יין. אבל אחותי, שהייתה כאילו בעננים, רצתה בכל מחיר לראות מה הביא הדוד פקונדו והאמת שכולנו הסתקרנו ושתינו את כל היין ואפילו שני סיבובים. את אמא לא היה אפשר היה להכיר, היא צחקה בקולי־קולות, במיוחד כשהדוד פקונדו הרים את מכסה הקופסה ונתן לה את השאל מִתָחָרַה של חוטי משי שסרגו אינדיאניות מפרגוואי. הוא היה יפהפה, בצבעים מרהיבים, משהו שאמא השתוקקה לו כל החיים.
בלילה ההוא הדוד פקונדו כבש את כולם, לכולנו הביא במתנה את הדברים שרצינו כל החיים. לאבא קופסה של סיגרים קובניים. מהוואנה. הטובים ביותר, היקרים ביותר, לא הסיגרים המסריחים שמיצ׳ליני היה מביא לו מברזיל. קובניים.
לאחותי נתן טבעת ושרשרת תואמים. החרוזים נכנסו זה לתוך זה, היה אפשר להאריך ולקצר אותם וכשנסגרו התגלתה אבן אקוואמרין תלויה בין חרוזי הזהב והכסף. אחותי קפצה ונתנה לו נשיקה.
כשנתן לי את הפגיון נדמה לי שנתקפתי חולשה. זה היה להב גרמני זוֹלינגֶן אַרבּוֹליטוֹ, ידית ונדן מכסף עם שיבוצי זהב, מסותתים בעבודה שכמוה לא ראיתי. לקחנו עוד סיבוב מהיין. אבא שילם ונסענו הביתה במונית. ובלילה ההוא, חוץ מהדוד פקונדו אף אחד לא הצליח להירדם.
זה היה הקרב הראשון שבו הוא ניצח אותנו. לפעמים אני תוהה מה יצא לו מזה. אבל גם מה יצא לנו מזה שהרגנו אותו. מה יצא לאמא מזה שחנקה אותו בכרית, מה יצא לאבא מזה שלפת אותו בגרון, מה יצא לי מלנעוץ בו את הפגיון שנתן לי במתנה בין עצם החזה לעורק הראשי, בעוד אחותי חותכת לו את הוורידים בסכין גילוח.
מה יצא לנו מכל זה, אני תוהה, אם הדוד פקונדו עדיין שם, תקוע בתוך חומת החצר, על הצד, כמו שחיין, זעיר יותר, או אולי נשאר חלל הבשר, בעוד המלט ממשיך להיצרב בשמש, והדוד פקונדו עדיין קבור בתוך הקיר… אבל כל זה היה מאוחר יותר, מאוחר בהרבה, כשכבר לא הייתה לנו ברירה אלא להרוג אותו.
למחרת הלילה הבלתי נשכח ההוא, הדוד פקונדו קם לפני כולם. וגם זה היה בלתי נשכח, כי בכל הזמן שחלף מאז ועד מותו (ובאותו היום במיוחד) תמיד היה צריך להעיר אותו וזה לקח המון זמן.
היה יום שבת והדוד פקונדו יצא לחצר, וליד החומה שעתידה הייתה להיות הקבר שלו מצא את חביות הזפת הריקות ואת כלי העבודה ובעזרתם בנה לאמא מין כוננית למזווה ואחר כך הלך להעיר אותה עם מאטה.
בצהריים, כשכולנו התעוררנו וראינו מה עשה הדוד פקונדו, נדהמנו מהכישרון שלו בעבודת כפיים ואני זוכר שהוא אמר לנו שעבודה אמיתית היא זו שעושים בידיים, וכל היתר, מספרים, ניירות, זה סתם עבודה בעיניים ופחדנות.
ארוחת הצהריים ההיא הייתה חגיגה. הדוד פקונדו סיפר לנו איך היה מלקט אורז באֶנטֶרה ריוֹס וכל מיני סיפורים על חווֹת בקוֹרייֶנטס שעבד בהן. אבל הכי מצחיק היה כשסיפר לנו על דברים שעשה כשהיה קברן בקָסילדָה ושלח את אחותי לקנות עוד שני בקבוקי יין. אחר כך אמא, בעיניים נוצצות, הציעה לשחק איזה משחק קופסה, אבל הדוד פקונדו אמר שפוקר הרבה יותר טוב וכולנו החלפנו מבטים כי אף אחד לא ידע פוקר והייתה גם הבעיה של חפיסת הקלפים.
אז אמא שאלה איך נראים הקלפים והדוד פקונדו הסביר לה והיא הלכה לחפש בארון וחזרה עם קופסה כמו חדשה ובתוכה אבני דומינו, סביבון, שתי חפיסות קלפים והז׳יטונים שקנתה במכירת החיסול של גאט וצ׳אבֶס. ״זה אלה?״, שאלה, והסירה את נייר העטיפה מצלופן. למרבה המזל אכן היו אלה, והדוד פקונדו לימד אותנו לשחק והפוקר התגלה לנו כמשחק המרתק והמלהיב ביותר שהכרנו אי־פעם, ובהתחלה לז׳יטונים לא היה שום ערך, אחר כך הם נהיו שווים עשרה פסוס ואחר כך חמישים ואחר כך מאה, ואבא שלח את אחותי להביא שני בקבוקי יין נוספים, אבל הדוד פקונדו אמר שעדיף שני בקבוקי רום, וכשאנחליטה עמדה לצאת הגיעה דודה פרמינה.
כשהדודה פרמינה ראתה מה יש על השולחן, כמעט מתה. היא אפילו לא אמרה שלום לדוד אחרי כל השנים ההן. היא קיללה אותו, הטיחה בו גידופים. אמא, שנראתה חצי שיכורה, יצאה להגנתו. אבא ניענע את הראש כאילו בהלם ואמר: ״שקט שיהיה, שקט שיהיה.״
אבל פתאום הוא קם והוריד לאחותי סטירה מעל השולחן, ופיזר הכול, את הז׳יטונים ואת הכסף, וצרח כמו מטורף: ״אבל לְמה את מחכה, מטומטמת, תביאי כבר את הרום!״
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא מרים יד על אחותי.
אנחליטה יצאה בריצה למכולת, והדוד פקונדו קם ויצא לעשן בחצר ליד החומה, והביט בכוכבים שכבר התחילו לצאת.
עכשיו כשאני חושב על זה, נדמה שהדוד פקונדו הרגיש איזו משיכה לחומה הזו שהיום הוא קבור בה בצדודית, מוקף לבנים, עם הפה והעיניים מלאים מלט, אם כי אולי לא נשאר כלום פרט לאוויר סביב השלד. מילא, מתישהו יהיה צורך להרוס את החומה הזאת.
בקיצור, בסוף הדודה פרמינה הלכה, ובהתחלה לאף אחד לא היה תיאבון, אבל אחר כך הדוד פקונדו התחיל לספר בדיחות ושלח את אחותי להביא עוד שני בקבוקי יין ולימד את אמא להכין סלטימבוקה אה לה רומאנה ואכלנו כמו מלכים והמשכנו עם הפוקר, שתינו גם את שני בקבוקי הרום ושיחקנו עד שש בבוקר.
למחרת השכנים התלוננו ואבא, שבפעם הראשונה בחייו החסיר יום עבודה, רצה לתת מכות למיצ׳ליני.
וככה התחיל הכול. אבא והדוד פקונדו הלכו בכל יום שבת וראשון למרוצי הסוסים. אמא נתנה להם את החסכונות שלה כדי שיהמרו.
אנחליטה הביאה הביתה את כל החברות שלה המורות והדוד פקונדו לימד אותן לרקוד טנגו ואחר כך שכב איתן. אמא הייתה מאושרת כאילו ירדה מהפסים ויצאה כל לילה עם משורר צעיר, והדוד פקונדו אמר שזה בסדר, שחיים רק פעם אחת, שבחיים יש דברים שצריך לחוות, שהיופי והפורנוגרפיה חייבים ללכת יחד והבעיה הכי גדולה של האנושות, כשאין מלחמות, היא השיעמום. בגלל זה, אמר, השכנים שורצים כל החיים בדלת הכניסה וחיים את החיים של אחרים, ועוד אמר שהרכילות היא צורה של רומנטיציזם לא ממומש ושבני אדם צורכים מגזינים של פשע ופורנוגרפיה כי הם זקוקים לזה, כי זה תחליף לחיים, כי החיים האמיתיים הם סערה.
אני הבאתי את החבר'ה מהאוניברסיטה שיקשיבו לו.
עד כאן הכול יכול היה יכול להימשך מצוין. אבא, שתמיד היה בן אדם שלא מסוגל להרוג זבוב, הכניס מכות לכל השכנים ובהתחלה הם רחשו לו כבוד ואחר כך התרגלו לעקוב בהערצה אחרי הציורים שלו.
כי אבא גילה את ״ייעודו הנסתר״, כמו שאמר הדוד פקונדו, וציוריו היו מפוזרים בכל הבית, ומיצ׳ליני היה בא אלינו ונשאר להתבונן בהם שעות ארוכות. לפעמים העיניים שלו היו מתערפלות והוא היה טופח על שכמו של אבא והולך לו בשקט.
גם אני השתניתי, הרגשתי שנוסף לי כוח משיכה חדש. הבנות מהאוניברסיטה מתו עליי והיו באות אלינו הביתה.
כולנו חיינו. לא היה רגע, לא היה סדק קטן שבו היינו צריכים לעצור ולחשוב מה לעשות.
החיים פשוט החליקו. בלילות רקדנו, שיחקנו פוקר, הקשבנו לדוד פקונדו, אמא קראה את הדברים האחרונים של המשורר הצעיר, אבא צייר, קרא את השבועון של מרוצי סוסים, הלך מכות. כולנו חיינו.
אבל לאחותי נהייה קטע להפוך לאינטלקטואלית שמאלנית וככה התחיל כל העניין שלה עם המצפון. בהתחלה נכנסה בסקסיזם הנלעג של הבורגנות, אחר כך עברה לדו־שיח בין הקתולים למרקסיסטים. אבא רצה להכניס לה מכות. אז אנחליטה התחברה לדודה פרמינה.
הדודה פרמינה אכלה את עצמה מרוב שנאה. מאז הופיע הדוד פקונדו היא רצתה לבוא אלינו עם ההטפות שלה, פעמיים או שלוש, אבל היא פחדה מאבא, שכל פעם שראה אותה רצה להכניס לה מכות. וזאת הייתה ההזדמנות שלה.
הדבר הראשון שעשתה, בעזרתה של אחותי, היה לפרוץ אלינו הביתה ביום ראשון אחד, כשכולנו ישנו, ולהרוס בשפכטל את כל הציורים של אבא.
אבא המסכן. הוא נראה כמו הדיוקן של דוריאן גריי. אני זוכר את הפרצוף שלו כשראה את הקנבסים גזורים לחתיכות, את שפופרות הצבעים מרוקנות, את המסגרות מנותצות. הוא לא אמר כלום, אף מילה. אבל ביום שני הוא חזר להיות מי שהיה קודם. קם בחמש, שתה מאטה, קרא את "קלארין" מההתחלה ועד הסוף ובערב יצא לחצר עם השרפרף, בזמן שבפנים כולנו רקדנו, או שיחקנו פוקר, או הקשבנו לשירים של המשורר הצעיר.
ואז גם אבא קלט מה קורה, והצטרף לאחותי ולדודה פרמינה. על כל פנים, עוד לפני שהדודה פרמינה עשתה את הצעד הבא, לפני ששכנעה אותי (מאחר שאמא הייתה האחרונה להיכנע, אפילו שהיא זו שהפגינה הכי הרבה זעם כשחנקה את הדוד פקונדו בכרית), עוד לפני ששכנעה את אבא, עוד קודם, אני אומר, משהו התחיל להיסדק, משהו שזירז את העניינים בשביל הדודה פרמינה. לראות את אבא היה כמו לראות חייזר, יצור שונה, מתהלך בינינו ומסביר איך הגרמנים הפסידו במלחמה ברוסיה בגלל הקור, ובינתיים אנחנו שנשארנו ליד הדוד פקונדו המשכנו לחיות.
בכל זאת, לדודה פרמינה לא היה קשה לשכנע אותי.
החיים כבר התחילו להתדרדר, אבל אמא הייתה אגוז קשה. היא הייתה המאהבת של המשורר הצעיר (שלדברי הדוד פקונדו ראה בה אם ואישה). הבחור היה מטורף עליה וכתב לה שירים מופלאים, אבל אמא הייתה במיעוט, והדודה פרמינה ניצחה. היא תפסה את אמא והעמידה אותה מול הדילמה: ״את היחידה שנשארה. או שהורגים את פקונדו או שהורגים את המשורר."
האהבה ניצחה. באותו הלילה החלטנו להרוג את הדוד פקונדו. מצאנו אותו ישן, עם חיוך בלתי נשכח. אבא חנק אותו בידיים ואני נתתי לו את הדקירה הראשונה בין עצם החזה והעורק הראשי. אחותי פתחה לו את הוורידים עם סכין הגילוח. הדוד פרמינה ניהלה את הכול. היה קשה לנתק את אמא שרצתה להמשיך לחנוק אותו עם הכרית. אחר כך שמנו אותו על הצד בתוך החומה שבנינו סביבו. וזה הכול.
ועכשיו שהדוד פקונדו נמצא שם, מת, קבור לתמיד בחומה הזאת שנצרבת בשמש, אני לא מסוגל להפסיק להביט בה עם איזו מלנכוליה, בעיקר בלילות הקיץ, כשאבא מוציא החוצה את כורסת הנצרים לאמא, את השרפרף בשבילו, את הכיסא הווינאי (שאני מסובב) בשבילי ואת הכורסה המתקפלת לאחותי, ואמא אומרת שכלבים מרגישים שבעליהם עומדים למות, ואבא אומר: הכסף נמצא באדמות, ואחותי אומרת: לא יודעת למה המנהלת מתעקשת על שיטת הקריאה הגלובלית, ואני אומר: היפנים הם מאוד בוגדניים.
.
[1] אומנות של צריבה חמה בעץ.
.
.
איסידורו בלייסטן (2004-1933), סופר, מסאי ומשורר ארגנטינאי, נולד למשפחת מהגרים יהודים שהתיישבו במחוז אנטרה ריו, מקום מושבם של יהודים רבים ממזרח אירופה. בלייסטן פרסם רומנים, ספרי מסה ושירה, אך בעיקר התפרסם בזכות סיפוריו הרבים, ששניים מהם אף עובדו לסרטי קולנוע. כפי שתיאר בעצמו, בסיפוריו ניסה לכתוב על מה שמצוי מתחת לפני השטח.
.
גוסטבו טרייבר הוא יזם, מתחזק בלוג שבו הוא כותב רשימות, ביקורות, תרגומים וסיפורים אישיים. 45 שנה בארץ, תמיד עולה חדש.
.
» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: "הפסנתר של מדמואזל לינה" – סיפור מאת הסופרת השווייצרית אליס ריבז (מצרפתית: עדי רז)
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
