סירה בים של אש: על "הילד של לגיון הזרים" מאת לאה איני
דפנה לוי
.
לאה איני בחרה לפתוח את הרומן הילד של לגיון הזרים בסצנה המתוארת מבעד לעיניה של תיירת. היא יושבת בלובי של מלון ומתבוננת בזוג שמתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. התפאורה עלובה, והדמויות משמשות לתיירת, שהגיעה כל הדרך מניו ג׳רזי כדי להשתתף בבר המצווה של איזה בן דוד, סוג של מופע בידור, והיא מוצאת את עצמה נסחפת לתוכו בדמיונה, מוסיפה מניעים ומצבי הרוח, מנתחת ומפרקת ומרכיבה מחדש. זוהי גם הסצנה שבה איני מציגה בפנינו את גיבור הסיפור, עירד, הילד, בנם של בני הזוג הללו, המשחק במכונית פח מאחורי הספה בלובי. ״את מי את לאהוב יותר, אבא אור אימא?״ שואלת אותו אתל, התיירת, אלא שאז קוראים לו הוריו. ״משפחה מושלמת,״ אומרת חברתה של אתל, עדנה, המצטרפת אליה. ״שטויות, בדיוק להפך,״ היא עונה.
הסצנה הצבעונית הזו, השזורה שורות משעשעות לא מעטות, וכן דמותה של התיירת המגיחה לרגע ונעלמת, לכאורה אינן קשורות להתרחשויות הנפרשות בהמשך הרומן. אלא שבעצם הן מכילות בתוכן קוד שאפשר לפענח באמצעותו חלקים גדולים מאוד בסיפור המשפחתי המורכב שאיני פורשת. העיניים הזרות הן שמסוגלות לראות את הילד עירד כפי שהוא. דמותו נבראת ברגע שבו הוריו לא הבחינו בו כלל, ואילו במבטה של אישה אקראית הוא מזדקף ונדרך ומתמתח מול הוריו, לראות כיצד הם מנסים לרתום אותו זה כנגד זה, ולהבין את המקום שממנו ייאלץ למצוא בכוחות עצמו דרך להיחלץ בעתיד.
הילד של לגיון הזרים הוא סיפור ילדותו של עירד, בן זוגה המנוח של איני, שלו גם מוקדש הספר. בהקדשה איני מכנה אותו ״סירת ההצלה הגדולה שלי״. זהו רפרנס – במהופך – לשיר שכתב עירד עצמו ומופיע בדף האחרון של הספר. בשיר הוא כותב על יחסיו עם אביו: ״ולא הייתי אלא/ סירת הצלה קטנה/ הנגררת שלא מרצונה/ אחר ספינה גדולה, נאבקת בכל כוחה/ בקצף וברעש ובכתמי השמן״. הספר – שנולד בנסיבות טרגיות, כאשר בימי מחלתו הסופנית ביקש עירד מאיני ״להיות ספר שלך״ – אינו ממואר. איני אומנם שיקעה אותו בנופי תל אביב של ראשית שנות השישים, באקלים התקופה ובליבו של משבר כלכלי ונפשי עמוק שעטף את הבית ואת המשפחה שבהם גדל עירד, אבל מכאן והלאה הרהיבה לעוף, בשפתה ובדמיונה, הרכיבה אנסמבל מרתק של דמויות משנה וכרכה אירועים ושיחות ותובנות שיש להם קיום רק מתוקף היות הספר יצירת אמנות שכל קשר בינה לבין תיעוד הוא מקרי. וכטיבן של יצירות אמנות משובחות היא מצליחה לחרוג הרבה מעבר לסיפור האישי, המקומי, המסוים שעליו היא מבוססת.
בסיפור הזה, המסוים, גדל ילד, חולמני ואוהב ספרים, בבית שמתקיים בו קשר זוגי מעיק וחונק. הוריו, חנוך ואיבון, והסבים המתגוררים באותו בניין, ידעו ימים יפים מאלה כמעט עד שנולד. העסק המשפחתי, בית חרושת לייצור יריעות איטום מזפת לצריפי המעברות, הניב שפע כלכלי ומעמד חברתי שכלל קשרים עם כל המי ומי של התקופה. אלא שאז הגיעה האש. שרפה שניצתה בבית החרושת, ובמידה רבה אינה מרפה מן הספר עד סופו – בסדרה של מופעים שחלקם פשוטים ואחרים מטפוריים. בית החרושת עלה באש, ולא ברור אם הייתה זו תאונה או הצתה. פוליסת הביטוח לא חודשה בזמן, והלהבות שכילו את המבנה ואת תכולתו, כילו היבטים רבים בחיי המשפחה. עקבות האפר שהותירו ניכרים היטב גם בסדרה של משברים נפשיים, שהחמור מכולם בא לידי ביטוי אצל האב חנוך.
אצל איני המשפחה לעולם אינה קונכייה רכה ומגוננת. להפך, זהו מקום שכדי לשרוד בו יש לפתח שריון קשיח, שכן רק תחתיו אפשר לצמוח למרות השפעותיה המרעילות של האינטימיות המשפחתית הכפויה. כך היה בספרה ורד הלבנון, המבוסס במידה רבה על ילדותה והתבגרותה שלה, וכך גם כאן. היא מתארת בבהירות ובחדות את הנסיבות המתגלגלות מדור לדור ויוצרות תאים משפחתיים מנוכרים וקשים, אך אינה נכשלת בהיעדר אמפתיה או בחלוקה לטובים ורעים. כשהיא מספרת על חנוך, האב, ההולך ומאבד את אחיזתו במציאות, היא מתארת גם את נסיבות החיים שהובילו אותו למקום הזה, את הדיכאון שתקף בדור הקודם את הסב, ובעקבותיו בילה את שנותיו האחרונות בלי לצאת ממיטתו והותיר את מעמסת ניהול המפעל לבנו הצעיר, הצעיר מדי, וזה הקריב לשם כך את נעוריו ואחר כך את חלומותיו, עוד בטרם עלה כל השאר באש של ממש. המצוקה הזו, שהעביר הסב לאב, מגיעה אל הילד עירד כשהיא עטופה בנייר צלופן קוסם ומטעה: חנוך בוחר בבנו להיות לו שליח, מרגל, שנשלח למשימות של איסוף מידע אצל הצד האחר, כלומר אצל האם והסבים, שאביו משוכנע כי הם חורשים נגדו: ״תהיה צותתן,״ הוא מצווה עליו כאילו בצחוק, במקום אחד; ובמקום אחר אומר לו: ״שההם בעקבותיהם והם חייבם לברוח … כי אחרת זה הסוף שלהם, הסוף!״; וכשהילד מנסה לברר מיהם האויבים הללו: ״אבל מי זה הם? הוא שאל פעם מזמן. מלכי הפיזדיולוך של הנייר־זפת, זפת־זיפת! דיקלם פתאום אבא את הסיסמה הסודית, וגם אמר שההם מעבירים זה לזה תשדורות. מה? מסרים. מה? אינפורמציה, ילד! מידע, זפת־זיפת! דברים.״
הילד, הכמהַּ לקרבת אביו, אינו תמיד מודע לעובדה שהוא משמש בידיו נשק, אבל חש את מצוקת המלחמה בבית: ״הוא לא יכול היה לשאת זאת יותר, את הריב הזה, האינסופי! את זה ששיחקו בו כבחבל, מושכים וקורעים אותו מצד לצד, את זה ששלושתם נקברו חיים בתשבץ מרושע, במבוך פתאים, שאי אפשר לעשות בהם ולו צעד מבלי ליפול לבור או להיתקל בחומה, אבל שגם אי אפשר להיחלץ מהם פעם אחת ולתמיד.״ אף שעירד מודע לכך שהוא נע בין מה שמכונה ״עטיפת אימא״ לבין ״עטיפת אבא״, מבטו הילדי, האינטימי מדי, מתקשה לחדור מבעד למעטפות. כדי לנסח את מצוקתו במילים ברורות, נדרש גם כאן זוג עיניים זרות, או לפחות מרוחקות. הפעם זהו הדוד אנרי, הבא לביקור ואומר לעירד בן ה-11 כי עליו לחשוב על הוריו "כעל שתי מדינות שרוצות לכרות איתך ברית שלום, אך בעל כורחן מתנהגות כמדינות אויב … אתה הילד של לגיון הזרים!".
״בבית הזה לא שואלים, ולא רואים ולא שומעים״, כותבת איני. לכן ההצעה לזרוּת שמציע הדוד אנרי היא חבל ההצלה עבור מי שרק לימים יבין עד כמה זרים היו לו קרוביו, וקרובים היו לו הזרים שחלפו בעולמו, ויוכל להתחיל לעבד את הטראומה שהסתירות האלה הותירו בו. איני מעצימה את חוויות הטראומה הללו בכתיבתה, שנעה קדימה ואחורה בזמן ומציגה את ההתרחשויות מנקודות מבט של דמויות שונות. בחן האופייני לה היא מעמידה אלה לצד אלה טקסטים פיוטיים לצד קללות ושפת רחוב, עולה ויורדת בסולמות של משלבים לשוניים ומעוררת סערות גם במקומות המתנהלים לכאורה על מי מנוחות – נופשים משפחתיים, ארוחות, שיחות סלון – כולם אתרים למאבקי כוחות, טינה, חוסר אמון ואיבה, ובכולם, כאמור, בוערת אש, אש המלובה במידה רבה על ידי התעוזה הסיפורית של איני, שאינה כבה עד לאפילוג הנוגע ללב החותם את הספר.
.
דפנה לוי היא מעורכות ״המוסך״.
.
לאה איני, הילד של לגיון הזרים, כתר, 2023
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: רתם וגנר על "משפט אהבה" מאת שרה שילה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
